גיל שנתיים הנורא...
שלח לחבראיך אני אמורה לחזור הביתה אחרי יום עבודה ולשעשע ילד מלא אנרגיה בן שנתיים כשכל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב בפיסוק איברים על הספה?
מאת: לילך המבורגר
איך אני אמורה לחזור הביתה אחרי יום עבודה ולשעשע ילד מלא אנרגיה בן שנתיים כשכל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב בפיסוק איברים על הספה?
הכול נראה לי בדיעבד מאוד קל. חופשת הלידה נראית לי עכשיו כמו חלום רחוק. אחחחח, איזה כיף היה כשלא הייתי צריכה לקום למחרת לעבודה.
יותר מזה, כמה כיף היה שהקטן שלי היה באמת קטן ורק שכב כל היום על הגב (או על הבטן) ולא הייתי צריכה לרדוף אחריו לכל מקום.
מאז שהוא למד ללכת החיים שלי הפכו קשים, אין רגע של שקט, או שהוא נופל או שהוא עומד ליפול או שהוא אחרי נפילה מרוח על הרצפה וממרר בבכי.
בשאר הזמן הוא צועק עליי, מורח אוכל על הספה או מנסה לבדוק אם האוזן של הכלב מחוברת אליו.
זה מדהים הדברים הקטנים האלה שאתה לומד להעריך.
פעם הייתי מתבאסת אם הבעל לא היה בבית הרבה זמן , היום אני רק מייחלת לכמה דקות לעצמי.
לחשוב בשקט, לקרוא ספר או לצפות בטלוויזיה (רחמנא לצלן).
ואם כבר מדברים על טלוויזיה, ואם תגידו שאמרתי את זה אני אכחיש, איזו דרך מעולה לגרום לילד לשבת כמה דקות בשקט ולתת לך לשטוף כלים בלי שהוא ירצה לעזור לך.
ברור שהדבר הנכון לעשות הוא פשוט להסתובב איתו בחוץ עד לשעה שהוא יהיה מספיק עייף כדי לרצות ללכת לבד למיטה (עוד לא קרה לי).
אבל לא תמיד אפשר לצאת בשעות האלה, כי חם, או מחשיך מוקדם. ואז צריך להצטייד בתחמושת מבעוד מועד. דפי ציור, צבעים, כל מיני משחקים והכי חשוב סירים ומחבתות מהמטבח של אימא.
לא משנה מה תתני לקטן לעשות הוא תמיד ירצה "לעזור לך". לא בדקתי לאחרונה את פירוש המילה עזרה במילון אבל אני די בטוחה שזה לא זה.
בהתחשב במצב של הבית אחרי כמה שעות כאלו, אני מניחה שאין הרבה חיובי בעזרה שלו, חוץ, כמובן, מהנאה צרופה של ילד בן שנתיים בלראות את כל הארונות מפוזרים רוחבית בבית.
אחרי שעה אבא מגיע, ואז פורצת עוד מלחמת עולם. הוא לא מוכן בשום פנים שהילד שלו יתנהג ככה; אם הוא מדבר אליו ככה, הוא ברוגז איתו ועוד כל מיני פניני חוכמה שלא ממש משפרים את המצב.
אז עכשיו אני גם צריכה להעסיק ילד בן שנתיים וגם להסביר לילד הגדול יותר שאין טעם לעשות ברוגז עם פעוט כי הוא לא ממש מבין מה הוא רוצה ממנו.
וגם, שכל הילדים ככה ולא רק הילד שלו חי לפי חוקי הג'ונגל.
אני סוגרת אחריהם את הדלת ומתעלמת מזעקות השבר שעולות מן החדר האטום. בינתיים אני מנסה להחזיר את הבית למצבו הקדום.
לא עוברות שתי דקות והאבא יוצא מן המקלחת ומכריז, אני אותו לא מקלח.
הילד יוצא אחריו כמנצח עם חיוך רחב על פניו. מה קרה? אני שואלת.
הוא רוצה אותך, עונה האיש. אני כועסת, אבל נכנעת כי אני יודעת שזה ייקח פחות זמן והולכת לקלח את הילדון שהחליט שעכשיו זה הזמן הכי טוב ללמוד לשחות.
אז הוא נשכב על הבטן באמבטיה ושוחה. אני בינתיים מפיקה את המיטב ומנקה את כל האזורים בגופו שקשה לנקות אחרת.
אחרי חצי שעה אני מצליחה לשכנע אותו להיפרד מהבריכה ואנחנו יוצאים מהמקלחת למסע מייאש של התלבשות.
הילד מתעקש להתלבש לבד. המכנסיים על הראש והחולצה תקועה על הרגל. אני תולשת את המכנסיים ומחלצת אותו מהחולצה, הוא עדיין לא ויתר על העצמאות.
אני מסבירה שהחולצה מתלבשת על הראש, הוא מכניס את הראש קודם, הראש, כצפוי, נתקע בחולצה והפעוט פורץ בצעקות אימה.
אמא אמא בעודו רץ בכל הבית כמו בת יענה שהתעוורה. אני רצה אחריו ומחלצת אותו מהקסדה. עכשיו הוא כבר מסכים שאני אלביש אותו.
אני מוותרת מראש על הסירוק ועושה לו קוקו עקום. הילד מוכן ומזומן ועכשיו אפשר להרוס חלק אחר בבית.
אנחנו מתיישבים לאכול ועוד פעם אני שואלת את עצמי למה אני מתעקשת תמיד לרחוץ אותו לפני האוכל.
למזלי, באוכל אין בעיה ואחרי רבע שעה הצלחת ריקה, שלושה רבעים על הבגדים ורבע בפה, גם משהו. אנחנו מחליפים בגדים ומתכוננים לשינה.
השינה זו כבר מלחמה אחרת לגמרי, יש שיגידו שזה באשמתי, אבל אותם אני מעדיפה לא לשמוע. אחרי שעה הילד מכניע אותי ואני מוצאת את עצמי ישנה.
הבעל מדווח שהילד נרדם מייד אחריי. כך מגיע לקיצו עוד יום של התעסקויות.
אם יש לי מזל, אני מתעוררת לעוד קצת עבודות בית קטנות ולקריאה של כמה שורות בספר, אם לא, אני ישנה עד הבוקר על המיטה הקטנה של הילד ומתעוררת עם צוואר תפוס וגב דואב לעוד יום של מלחמות אבל עם הרבה הרבה אהבה.
קראו בהרחבה: גיל שנתיים הנורא - תופעות נפוצות ודרכי התמודדות
