גיל שנתיים הנורא – התופעות הנפוצות ודרכי התמודדות
שלח לחברגיל שנתיים הוא גיל בו הפעוט כבר פיתח יכולות מוטוריות המאפשרות לו לנוע בעצמאיות לכל מקום ולעשות פעולות שונות בעצמו. גם היכולות התקשורתיות שלו כבר מפותחות והוא יכול להביע את עצמו ואת רצונותיו בחופשיות. הוא איננו עוד אותו תינוק חסר אונים שתלוי באימא שלו בכל דבר. בגיל זה מתחיל תהליך שנקרא על ידי פסיכולוגים תהליך ההפרדות והייחודיות.
מאת: לימור רשף
אם אתם הורים לילד שהגיע לגיל שנתיים, אתם ודאי יכולים להזדהות עם הסצינה הבאה: אתם מאחרים מאוד למקום כלשהו וממהרים לצאת מהבית. בידיים רועדות אתם נועלים את הפלדלת ומרימים את הזאטוט על הידיים כדי לרוץ לאוטו, ופתאום הוא זועק "לא רוצה על הידיים". הוא ממשיך לצרוחולבכות כדי לכפות את רצונו. בסופו של דבר אתם נאלצים לרדת איתו את כל המדרגות ברגל לאט לאט. מה לעשות? תאחרו עוד יותר. תופעות כמו בדוגמא לעיל ואחרות נפוצות ביותר בגיל הזה, לא סתם הוא ידוע בכינוי "גיל שנתיים הנורא" (terrible two), במאמר שלפניכם נסקור את התופעות הנפוצות לגיל המאתגר הזה, נבין למה הן קורות וגם נמליץ על דרכי התמודדות.
למה הגיל הזה כל כך קשה?
גיל שנתיים הוא גיל בו הפעוט כבר פיתח יכולות מוטוריות המאפשרות לו לנוע בעצמאיות לכל מקום ולעשות פעולות שונות בעצמו. גם היכולות התקשורתיות שלו כבר מפותחות והוא יכול להביע את עצמו ואת רצונותיו בחופשיות. הוא איננו עוד אותו תינוק חסר אונים שתלוי באימא שלו בכל דבר. בגיל זה מתחיל תהליך שנקרא על ידי פסיכולוגים תהליך ההפרדות והייחודיות. הפרדות של הילד מהתלות והסימביוזה עם אימא, והתהוות הייחודיות שלו בפני עצמו - תהליך שבו הילד תופס את עצמו כאדם מיוחד בעולם בעל יכולות ייחודיות משלו.
תופעות נפוצות
- אני לבד - כדי ליצור לעצמו תחושת עצמי נפרד הפעוט מתחיל בתהליך של "מרד" בהוריו ומנסה לכפות את רצונותיו על הסביבה. מילים כמו "לא רוצה" או "רק אני לבד" מתחילות להישמע ללא הרף. על ידי הסירוב, והעמידה האיתנה על שלו, יוצר הילד הפרדה שלו מרצונה של אמו ומגבש לעצמו זהות ייחודית. על ידי העשייה העצמאית שלו, הפעוט מחזק את ביטחונו העצמי כאדם בעל יכולות.
- התקפי זעם - תופעת לוואי נפוצה לתהליכים אלו הינה תופעת התקפי הזעם. הפעוט יכול לבכות ולצרוח במשך שעות ואף להטיח את עצמו ברצפה, כאשר אינו מקבל את מבוקשו. הורים רבים, בפרט בילד ראשון, נבהלים מאוד ואף נעלבים ממופע האימים הזה וממהרים לרצות את הילד ובלבד שיפסיקלצרוח. טעות נפוצה. צריך להבין שזוהי תופעה שכיחה בגיל זה ואינה אומרת דבר על היכולות ההוריות שלכם.
דרכי תגובה והתמודדות מומלצות להורים
בתקופה זו, ביתר שאת על ההורים להיות רגישים מאוד לצרכי הילד. לתמוך בו ולעודד את עצמאותו מחד ולהציב לו גבולות ברורים מאידך.
הצבת גבולות ברורים – למרות שהילד ימתח את הגבולות ללא הרף, גבולות ברורים חשובים מאוד לילד כי הם מקנים לו תחושה של ביטחון והגנה ומשקיטים את רוחו הסוערת. בנוסף, דרך גבולות לומד הפעוט שליטה עצמית ומתחיל להסתגל לכללים הנהוגים בחברה. האתגר ההורי כאן אינו פשוט מכיוון שצריך להחזיק במקל בשתי קצותיו: לגלות נוקשות, או בהירות תקיפה אך גם גמישות ורוך. על ההורה לברר עם עצמו ולהחליט על מה הוא מתעקש (לא הולכים בחורף עם בגדי קצרים לגן) ועל מה מוותרים (אפשר לשחק קצת עם האוכל). ויתור קטן מדי פעם על הדברים הפחות חשובים כמו "עוד ממתק" מקל על הילד לקבל את הגבולות בנושאים החשובים יותר. כמובן שחשוב מאוד לשמור על עקביות ועל תיאום בנושא בין ההורים.
לא להיכנע להתקפי זעם - כאשר הילד נכנס להתקף זעם אסור בשום פנים ואופן להיכנע לרצונו כדי להפסיק את ההתקף אפילו אם הוא קשה מאוד, לדוגמא: הילד רוצה לצאת החוצה, ואתם מסרבים כי חשוך וקר והוא דופק את הראש בדלת הברזל (הפלדלת החדשה שרכשתם) של הבית. כדי להרגיעו אפשר להציע חיבוק, או להישאר קרוב פיזית כדי להראות לו שאתם איתו. חשוב לגלות רגישות לכאבו ולומר לו בקול רגוע ובטוח: "אני מבינה שאתה מאוד עצוב עכשיו, שאתה לא יכול לצאת החוצה, אבל בחוץ חשוך וקר ואתה יכול לחלות ולכן אני לא מרשה". אם הילד ממשיך לצעוק ולבכות אפשר לשלוח אותו לחדר עד שיירגע ולומר לו שאתם כאן להקשיב לו כאשר הוא יחזור לדבר בצורה רגילה.
מתן אפשרות בחירה – אם הילד מסרב לעשות משהו, למשל ללבוש חולצה, תנו לו אפשרות בחירה בין שתי חולצות, זה יקנה לו תחושת כוח ושליטה על חייו וירפה את הסרבנות שלו.
לסיכום
גיל שנתיים הינה תקופה חשובה מאוד בהתפתחות הילד ומאתגרת במיוחד להורים. תהליך בניית העצמי, הביטחון ביכולות ושמחת ההישג היא משהו שאינכם רוצים לקטוע ולסרס אלא לעודד ולתמוך במקביל לשמירה עליו ועל הגבולות שלכם. זכרו תמיד שזהו תהליך שעובר על כל הילדים ואין שום דבר לא בסדר לא בכם ולא בילד שלכם.
