התמודדות עם ילדים לא גמולים בגן הילדים
שלח לחברר' עושה קקי בתחתונים. זה לא ש"בורח" לו. הוא פשוט לא מסוגל להתיישב על האסלה ולעשות לתוכה את הקקי. עם הפיפי דווקא אין שום בעיה. אף פעם הוא לא מפספס. אבל קקי - מאז שנגמל בגיל שלוש הוא לא הצליח לעשות, ולו פעם אחת, קקי באסלה (או בסיר).
מאת: דפנה תייר, יועצת חינוכית התפתחותית M.A.
י' ור' הם שני ילדים חמודים, חברותיים, ולדברי הוריהם והגננות שלהם שניהם מפותחים כהלכה ובהתאם לגילם. י' בן ארבע וחצי והוא בגן טרום חובה. לר' ימלאו שש באביב, והוא בגן חובה. בשנה הבאה יעלה לכיתה א'. כנראה.
כנראה - משום שלר' יש בעיה לא נעימה. אפשר לומר שהבעיה שלו אפילו קצת מסריחה: ר' עושה קקי בתחתונים (על בעיית האנקופרזיס ניתן לקרוא במאמר אחר שלי המוקדש לנושא). זה לא ש"בורח" לו. הוא פשוט לא מסוגל להתיישב על האסלה ולעשות לתוכה את הקקי. עם הפיפי דווקא אין שום בעיה. אף פעם הוא לא מפספס. אבל קקי - מאז שנגמל בגיל שלוש הוא לא הצליח לעשות, ולו פעם אחת, קקי באסלה (או בסיר).
לא רק שלא "בורח" לו, ההפך הוא הנכון. הוא שולט לחלוטין בתזמון של עשיית הקקי. וזה, אם אפשר להגדיר זאת כך, המזל הגדול. כי כך הוא מצליח שזה לא יקרה לו אף פעם בשעות הגן. הוא מכוון את עשיית צרכיו לשעות אחה"צ, כשהוא בבית. האמת היא שהגננת אפילו לא יודעת שיש לו את הבעיה הזו. כיוון שלא נתקלה בכך אישית לא נאלצו הוריו ליידע אותה על כך. הם לא רוצים לקלקל את הרושם הטוב שיש לה עליו. הם מפחדים שאם מישהו במערכת החינוך יידע - ימנעו ממנו לעלות לכיתה א'. אז הם לא מדברים על זה עם אף אחד. זה הסוד השמור שלהם. הם מתמודדים עם זה יומיום וסובלים, אבל בשקט. ניסו כבר כל מיני גישות - כלום לא עבד. הלכו לכמה פגישות אצל פסיכולוגית - אבל זה לא עזר. הם תוהים אם זה אי פעם יעבור מעצמו (הרי כך הבטיחה להם הגננת בפעוטון, כשר' היה בן שלוש וחצי), ומקווים שאולי ימצאו במהרה מישהו שידע לעזור להם.
לי' סיפור קצת אחר. הוא לא ממש גמול. אמנם הוא כבר בלי חיתולים מגיל שנתיים וחצי אבל עדיין לא סיים לגמרי את התהליך. עדיין קורה לו פה ושם שבורח לו פיפי, אבל הבעיה העיקרית היא שכדי לעשות קקי הוא חייב שיחתלו אותו. דורש את הטיטול. אחרת הוא מתאפק, אפילו יומיים-שלושה, ופשוט לא עושה. ההורים אז נלחצים, כי הם חוששים לבריאותו. הם נכנעים ושמים לו טיטול "העיקר שיעשה כבר".
אך לרוע מזלם של י' והוריו - הוא לא למד לכוון את צרכיו לשעות אחה"צ ולא פעם קורה שהוא צריך לעשות קקי בשעות הבוקר, כשהוא בגן. בהתחלה היה מבקש טיטול, אך הגננת הסבירה גם לו וגם להוריו שבגן טרום חובה כבר לא עוסקים בהחתלת ילדים. הוריו עמדו חסרי אונים מול ההצהרה הזו והוא פשוט למד לסבול בשקט, עד כמה שהוא יכול, להתאפק ולחכות לשעה ארבע אחה"צ, כשיבואו לקחתו מהגן ולהושיעו מסבלו. מספר פעמים קרה שהוא כל כך סבל מהצורך לשחרר את צואתו, שהוא פשוט התהלך בגן מילל ומייבב, והגננת נאלצה להזעיק את אחד מהוריו מעבודתם כדי שיבואו לקחתו. באותה הזדמנות היא רמזה להם שכך זה לא יכול להימשך, שעליהם לפתור את הבעיה ושיהיה עליה לדווח על כך לפסיכולוגית של הגן ולמפקחת - דבר שעלול לגרור למהלך של הוצאתו מלימודיו בגן.
לשני הילדים הללו יש בעיה. להוריהם יש בעיה. קשה להסביר למי שלא חווה בעיות אלו את מידת הסבל והמועקה שתופעות מתמשכות אלו מטילות על המשפחה כולה.
גם אם הקקי נעשה בחיתול וגם אם הוא משוחרר בבגדים, גם אם הילד שולט על כך וגם אם לא, גם אם הגננת יודעת מהבעיה וגם אם לא - הבעיה היא בעיה. ויש לטפל בה ולפתור אותה.
וכמובן שגם בפני הגננות, כנציגות המערכת וכמי שמתמודדות במציאות היומיומית, ניצבת בעיה. מה תפקידכן ומקומכן בהתמודדות איתה? אתייחס לכך בהמשך.
כדי להגיע לטיפול ולפתרון הנכון צריך להבין את התופעה כולה, ואת תהליך הגמילה מהחיתולים באופן מקיף ומעמיק. זאת משום שהבנה שכזו תוביל למניעה מלכתחילה של מרבית הקשיים.
אני מזמינה אתכן, הגננות, למסע למחוזות חשיבה חדשים. שכחו לרגע את המוכר, הידוע והעזו לפתוח את הראש.
אין זה עניין פשוט לשכנע אנשים להיפתח, להקשיב ולאמץ תפיסה שונה מזו שהכירו עד כה. מתסכל לראות כיצד מסביב אנשים דבקים בחשיבה אחידה ומדקלמים את אותם רעיונות המבוססים על תיאוריות בלבד ולא על עובדות מדעיות מוצקות.
אני חווה זאת כבר מספר שנים לא מבוטל בבואי להציג את התיזה שלי בנושא של הגמילה מחיתולים. קשה לחדור לתרבות הספוגה בלמעלה ממאה שנות תיאוריות פסיכו-דינאמיות ולהציע תפיסה חינוכית התנהגותית, המבוססת על היגיון ישר ועובדות.
מניסיוני, ישנם שני קהלי יעד שפתוחים יותר מהאחרים להקשיב: הראשונים הם סטודנטיות צעירות לחינוך או הורים בתחילת דרכם, אלו שהתמזל מזלי לפגשם לפני שנחשפו אל התפיסה הרווחת בנושא, המוכנים עדיין לשמוע את קול ההיגיון והעובדות. קהל היעד האחר הם אותם ההורים המשוועים לעזרה, המגיעים אלי לייעוץ לאחר שנפלו קורבן לבעיות האופייניות שנוצרו אצל ילדם, לא פעם בעטייה של התפיסה הרווחת, ולאחר שקצרה ידם של אלה שסביבם, האוחזים בתפיסה זו, לפתור את אותן הבעיות.
אני מבקשת להציג בפניכן, גננות, תפיסה אחרת מזו המוכרת, לשקול ולהחליט בעצמכן האם היא מצטיירת כתפיסה הגיונית העשויה להתקבל עליכן - הן כאנשי מקצוע והן כאמהות, סבתות או דודות לילדים הפרטיים שלכן.
אדגיש ואומר שאני רואה את ההורים כאחראיים על תהליך הגמילה מהחיתולים והם אלו שמנהיגים אותו. זהו תפקידם וחובתם. איני תומכת בהשארת ה"עבודה השחורה" לגננת.
אך יחד עם זאת אני מאמינה שעל הגננת להתגייס ולתמוך בקידום התהליך. בהמשך המאמר אתייחס למקומה המשמעותי עד מאוד של הגננת בתהליך.
כמי שבאה מהאסכולה של ההורות הסמכותית אני רואה בהורים דמויות חינוכיות משמעותיות ביותר האמורות לחנך ולהנהיג את ילדיהן ולא "לזרום איתם". כל מי שעיניו בראשו, ובמיוחד אלו העוסקים בחינוך, יודע שאנו מתמודדים יומיום ומשלמים את המחיר הכבד של ההורות הלא סמכותית - זאת בהרבה מתחומי אחריותם של ההורים וכך גם בתהליך הגמילה.
לא הפעוט הוא זה שצריך "להיות בשל" לתהליך הגמילה מהחיתולים (הוא בשל לכך כמעט מיום היוולדו) אלא הוריו הם אלו שצריכים להיות בשלים להעבירו את תהליך החיברות ההכרחי הזה.
בשלות הורית זו תבוא לידי ביטוי בהורות הסמכותית שהם יפגינו בבואם לגמול את ילדם: הם אלו שיחליטו על התחלת התהליך (ולא יחכו לסימנים כל שהם מהפעוט שמעידים על כך שהוא מעוניין, רוצה או מסכים לתהליך), יהיו נחרצים בביצוע החלטתם החינוכית, והם אלו שיובילו וינהלו את התהליך. הם לא יצפו מהפעוט שידע לנהל את התהליך ולא יאפשרו לו "לנהל" אותם. הם לא ייבהלו מקשיים העשויים להתעורר לאורך התהליך, ולא ייסוגו כאשר הפעוט לא ישתף פעולה או אף יגלה התנגדות. הם יהיו עקביים ונחושים ולא ייבהלו מאמירות סרק מהלכות אימים שלילד יהיו "טראומות", שכן באינטואיציות הבריאות שלהם הם יבינו כי נזק פסיכולוגי קשה יותר (אם בכלל) עלול להיגרם לילד שחווה את הוריו הססניים, חסרי ביטחון ומתקשים להנהיג אותו.
הורים סמכותיים ומציבי גבולות חווים את ההורות כמאתגרת וכמתגמלת. הם חשים בטחון בתפקידם ההורי, מקבלים בהבנה גילויי דעתנות של הפעוט ואינם נרתעים מלהתמודד עמם. עצם יכולת ההתמודדות, ולבטח ההצלחות וההישגים ההוריים, מעניקים להורים הסמכותיים תחושות מסוגלות והישגיות משמעותיים ביותר. הם חווים את שנות ההורות הראשונות באופן חיובי יותר ועבורם גיל שנתיים עשוי להיות תקופה מספקת ומהנה בהורות שלהם.
כהורים סמכותיים הם יבהירו מהן ההתנהגויות שהם מצפים להן ויחזקו התנהגויות אלו. הם יהיו רגישים, חמים ואמפטיים אל הפעוט ויתמכו בו, עד לסיומו המוצלח של התהליך.
זוהי גמילה בהתאם לגישת הסמכות ההורית, גישה המניבה הצלחה בתהליך הגמילה.
שינוי שיטת הגמילה מהחיתולים
בבסיסה של התפיסה הרווחת כיום, ישנה ההנחה לפיה הפעוט צריך להראות מוכנות כלשהי לתהליך, ובהתאם לכך מושם דגש רב על שכנוע הפעוט ונתינת הסברים מלומדים וארוכים האמורים לרכך את התנגדותו ולהביאו לידי הסכמה לשיתוף פעולה ולהיענות לתהליך הגמילה. ספרים רבים נכתבו כדי לנסות להסביר ולשכנע את הפעוט כמה טוב ונחמד לעשות את צרכיו בסיר או בשירותים. יוצרי קלטות למיניהן מתפרנסים יפה ממשיכתם של הפעוטות לעלילה ולשירים יפים, ומתקוותם של הוריהם שבעקבות כך הפעוט יחליט שאכן הגיע זמנו להצטרף לחבריו הגמולים.
על פי תפיסתי, המושתתת על עקרונות הפסיכולוגיה ההתנהגותית, תהליך הגמילה דומה יותר לאימון לניקיון (כפי שהוא מכונה באנגלית: toilet-training ) מאשר לחינוך לניקיון. לשיטתי אין כל צורך בהסברים ארוכים ושכנועים מתישים, משום שההורים הם המחליטים, האחראים והמנהלים את התהליך - עם יותר או עם פחות שיתוף פעולה של הפעוט. אין צורך בדברת רבה מדי שכן מה שישפיע הוא לא מה שההורים אומרים אלא מה שהם עושים. זאת גם הסיבה שניתן לגמול בגיל צעיר, הרבה לפני שהתינוק שולט בשפה ויכול להביע את עצמו במילים.
במידה וגומלים תינוקות סביב גיל שנה, תהליך הגמילה מתנהלת למעשה על פי עקרונות תיאוריות הלמידה שבבסיסן נמצא תהליך ההתניה. בכך הוא דומה מעט לתהליך חינוכו של כלבלב שלא לעשות את צרכיו בבית. אין מקום להיפגע מן ההשוואה: היא ניתנה רק על מנת לקדם את ההבנה שאם אפשרי לגמול כלבלב בן כמה שבועות, על אחת כמה וכמה שאפשר יהיה לגמול תינוק, אם כי זאת כמובן בדרך המתאימה לתינוק האנושי.
השיטה מתמצית בכך שההורים קובעים עובדה חד משמעית: אין יותר חיתולים ומעתה את הקקי והפיפי אנחנו נלמד לעשות בסיר או בשירותים. מובן שקביעה זו אינה מספקת והיא צריכה להיות מלווה בעוד מספר דברים שעל ההורים לעשות, ולשם כך עליהם לקבל הדרכה מתאימה ומפורטת.
במידה וגומלים פעוטות בני שנתיים-שלוש גם אז הגמילה נעשית על פי השיטה ההתנהגותית, תוך התאמה למאפייני הגיל ותוך היעזרות מסוימת בהסברים.
מקומה של הגננת בתהליך הגמילה
בבואנו לבחון את השפעתה האפשרית של הגננת על תהליך הגמילה מהחיתולים ניתן לראות זאת בשלוש נקודות עיקריות לאורך התהליך:
הגננת כיוזמת את התהליך, הגננת כמקור מידע להורים לגבי התהליך והגננת כלוקחת חלק בתהליך.
מכיוון שממוצע גיל הגמילה עומד על שנתיים וחצי-שלוש, ומכיוון שהורים מצופים ואף נדרשים לגמול את ילדיהם לפני כניסתם למערכת החינוך הממלכתית, הרי שמן הסתם מרבית הפעוטות נגמלים כשהם עדיין בגנים הפרטיים. מתוך היכרותי עם ה'שטח' אני יודעת שיש בין הגננות בגנים הפרטיים את אלו המטות שכם ומדרבנות, תומכות ועוזרות להורים בגמילת ילדיהם. לצידן ישנן, לצערי, גם גננות שנוטות יותר לרפות את ידי ההורה המעוניין בגמילת ילדו על ידי שימוש בתירוץ האולטימטיבי - "הילד לא בשל". בכך הן פוטרות עצמן מעונשו של תהליך מייגע משהו, הכרוך בהשקעה, ומותירות את ההורה להתמודד עם זה בהמשך הדרך, כנראה בגן הבא (בפאראפרזה ייאמר על זה "הילד ייגמל - אך לא בגננו"...).
לעיתים קרובות הגן הבא הוא כבר גן המועצה או העירייה. הלחץ על ההורה שילדו אינו גמול גדול, ולעיתים אף גובל באיומים חסרי בסיס ושחר שהמערכת לא תקלוט ילד לא גמול (חוזר מנכ"ל מבהיר חד משמעית שהחלת חוק חינוך חובה חינם לא תאפשר עוד אי קבלת ילדים לא גמולים לגני הילדים כפי שהיה נהוג בעבר).
וכך, מוצאים את עצמם ילדים לא גמולים, הוריהם והגננות שלהם בבעיה שלפנינו. אין ספק שהבעיה הריחנית הזו אינה נעימה לאף אחד מהשותפים. אין ספק שרוב הגנים אינם ערוכים להתמודדות זו, הן מבחינת התנאים הסביבתיים והן מבחינת הידע והכלים העומדים לרשות הגננות והסייעות.
מתוך המחקר שערכתי אני יודעת עד כמה מקומה של הגננת, בקידומו של התהליך או בעיכובו, משמעותי ביותר. מניסיוני עם עשרות רבות של בעיות גמילה למדתי להכיר בהשפעתה מרחיקת הלכת של הגננת על התהליך - עד כדי כך מגעת השפעתה שבגישתה לנושא הגננת עשויה להרים או להפיל תהליך גמילה מקרטע.
על הגננות לפעול לקידום התהליך על בסיס התפיסה האומרת כי במרבית המקרים איחור או בעיה בגמילה אינם מצביעים על איחור התפתחותי אחר של הילד ואינם תוצאה של בעיות רגשיות עמוקות. כמוסבר במאמר זה - הם תוצר של הלך רוח חינוכי לקוי ושל נורמות גמילה מוטעות.
על הגננת להפעיל את סמכותה באופן מיטיב ותומך, הן כלפי הילד והן כלפי ההורים. גננת הנתפסת על ידי הילד, המפגין קושי בעשיית צרכיו, כדמות חמה ומציבת גבולות - מסוגלת לחולל פלאים בתהליך:
שידור מסר ברור וחד משמעי המגדיר מהי ההתנהגות המצופה מהילד במסגרת הגן, נשיאה של הצוות באחריות למניעת "פספוסים" ולקיחה יזומה של הילד לשירותים, יצירת מערך חיזוקים והפסדים לילד על הצלחותיו ואי הצלחותיו - אלה הם בבסיס הגישה הנכונה של הגננת להתמודדות עם ילד בעל קשיים בשליטה בעשיית צרכים.
לפיכך, מחובתה של הגננת, כדמות חינוכית משמעותית ביותר עבור הילד והוריו, לעשות כל שלעיל ידה לקדם את הילד ולתמוך בהורים (שכאמור - הם העומדים בראש האחראיים על תהליך חינוכי זה).
לסיכום
מחקרים עדכניים מוכיחים כי מעולם לא היו כל כך הרבה קשיים ובעיות סביב גמילת ילדים מחיתולים כפי שיש כיום. במדגם הצנוע של עבודת המחקר שלי נמצא שקרוב ל - 50% מילדי הגנים, שגילם בממוצע 4.5, למעשה אינם גמולים באופן מלא ומשביע רצון. אני פוגשת בקליניקה שלי מדי שבוע הורים מיואשים ומתוסכלים לילדים בני ארבע, חמש, שש ואף יותר (!) שעדיין לא רכשו שליטה בעשיית הצרכים, וזאת למרות שהם ילדים בעלי התפתחות תקינה בתחומים אחרים. זוהי "מגיפה שקטה" משום שההתנהגות השכיחה של ההורה שנתקל בקשיים בגמילת ילדו היא לא למהר להודות בפני עצמו או בפני הסביבה שישנה כאן בעיה, ולהעדיף לנסות להתמודד עם הקשיים באופן דיסקרטי.
גם כשההורה כבר חש היטב שזהו מצב בלתי נסבל, מכיר בבעיה ומחליט לפנות לקבלת יעוץ מקצועי (מתחומי החינוך או הטיפול למיניהם) חוששתני שרבים סיכוייו להגיע לאיש מקצוע שמן הסתם אוחז בתפיסה הרווחת - שהיא זו שמלכתחילה היוותה את המקור לבעיות. העצה הרווחת שההורה יקבל היא להניח לעניין ו"לתת לזמן לעשות את שלו", כשלמעשה לא פעם לא רק שהזמן לא מיטיב את המצב אלא הוא אף מחמירו.
לטעמי, חוסר המעש הזה אינו פתרון. אני מציעה להורים ולגננות הנושאות עימם בנטל החינוך, לנקוט בעשייה פעילה וממשית למען קידומם והתפתחותם של הילדים ומיצוי יכולותיהם לשלוט בצרכיהם.
כמובן שישנו צורך להנחות את ההורה, שאינו מורגל ביישום התפיסה החינוכית הסמכותית - התנהגותית בתחום של הגמילה מהחיתולים, ולהדריכו כיצד עליו להעביר את התהליך באופן המתאים על מנת להגיע להצלחה הרצויה.
אני קוראת במאמר זה להורים ולכל הנוגעים בתחום, ובמיוחד לגננות - הרשו לעצמכם להשתחרר מכבלי החשיבה המקובעת בנושא הגמילה מהחיתולים, לבחון את האפשרות שהתפיסה הרווחת כיום אחראית במידה רבה לעיכובים ולבעיות גמילה מיותרים אצל ילדים רבים מדי, ולהיפתח, לבחון ולנסות תפיסה אחרת, הנסמכת על היגיון בריא ועובדות מוכחות.
