גמילה מוקדמת מחיתולים (גיל שנה- שנה וחצי)
שלח לחברממוצע גיל הגמילה כיום עומד על 2.5-3 שנים. זהו גם הגיל המומלץ על ידי רוב המומחים, כשהמלצתם זו מגובה בתיאוריות שנוסחו בעשרים - שלושים השנים האחרונות. לבטח אין זה מקרי שאלו הם אותם העשורים בהם התרחב והתבסס השימוש בחיתולים החד פעמיים.נסו לברר עם הוריכם באיזה גיל גמלו אתכם? מאז ומתמיד, תינוקות הגיעו לשליטה טובה בעשיית צרכיהם סביב גיל שנה ואף קודם לכן. דפנה תייר מנסה במאמר זה להסביר מה השתנה במהלך השנים.
מאת: דפנה תייר - יועצת חינוכית התפתחותית .A.M
מאמר זה מבקש להציג – בעיקר בפני הורים צעירים ואנשי חינוך וטיפול - תפיסה אחרת מזו המוכרת בנושא הגמילה מהחיתולים.
התפיסה השונה נסמכת על עבודת מחקר בנושא (במסגרת תזה לתואר שני בחוג לחינוך באוניברסיטת בר-אילן) ועל ניסיון קליני רב וקוראת תגר על התפיסה הרווחת כיום וזאת בשלוש נקודות עיקריות:
הקדמת גיל התחלת תהליך הגמילה מחיתולים
ממוצע גיל הגמילה כיום עומד על 2.5-3 שנים. זהו גם הגיל המומלץ על ידי רוב המומחים, כשהמלצתם זו מגובה בתיאוריות שנוסחו בעשרים - שלושים השנים האחרונות. לבטח אין זה מקרי שאלו הם אותם העשורים בהם התרחב והתבסס השימוש בחיתולים החד פעמיים. תופעת דחיית הגמילה, שנובעת מנוחות טכנולוגית גרידא, מקבלת תמיכה באצטלה של תיאוריות ומחקרים מתחומי מדעי ההתנהגות והרפואה (אגב, חלק ממחקרים אלו ממומן על ידי תאגידי ענק כגון 'פרוקטור אנד גמבל', המייצרים חיתולים חד פעמיים!), בהם נטען שלפעוטות צעירים ולתינוקות אין את הבשלות ההתפתחותית המתאימה המאפשרת שליטה בעשיית הצרכים – מסקנה המופרכת בקלות על ידי עובדות מהשטח.
הסובלנות היתרה, שלא לומר העידוד, שרווחים כיום לגבי התופעה של עיכוב הגמילה אצל ילדים בני שלוש, ארבע ואף יותר היא מקור להרבה מאוד מן הבעיות שנוצרות בהמשך.
על פי הגישה האחרת המוצעת כאן ע"י דפנה תייר, ניתן לחנך פעוטות לשליטה בעשיית צרכיהם מוקדם בהרבה מהגיל המומלץ כיום, וזאת על סמך עובדות היסטוריות, אנתרופולוגיות ונתונים קליניים.
למעשה, מבחינה התפתחותית ניתן להתחיל ללמד תינוקות שליטה בצרכים כמעט מיום היוולדם או לכל היותר כשהם בני מספר חודשים בלבד. את ההוכחה לכך ניתן למצוא עד היום בחברות שאינן מערביות/מודרניות, וכן עד לפני כמה עשורים גם בעולם המערבי (תרגיל לקוראים בני ה +30, שנולדו בעידן חיתולי הבד: נסו לברר עם הוריכם באיזה גיל גמלו אתכם...). בכל אלה, מאז ומתמיד, תינוקות הגיעו לשליטה טובה בעשיית צרכיהם סביב גיל שנה ואף קודם לכן. מכאן ניתן להסיק:
- לתינוקות יש את הבשלות הנחוצה לשליטה בעשיית צרכיהם הרבה לפני גיל שנתיים וחצי - שלוש.
- לא ייווצר כל נזק פסיכולוגי לפעוט שייגמל בגיל מוקדם יותר מגיל שנתיים וחצי רק בשל הקדמת הגמילה. נהפוך הוא: נזקים ובעיות רבות נובעים מעצם דחיית הגמילה לגיל ה terrible two' ' המפורסם, כשהפעוט המודע והדעתן לא נלהב לשתף פעולה עם הניסיון להתערב ולשנות את הרגלי עשיית צרכיו.
- ההצלחה בתהליך הגמילה תורמת לפעוט הרבה מעבר לשליטה בצרכים: הוא מפתח את יכולות דחיית הסיפוקים, השליטה העצמית והויסות העצמי. כמו כן הדבר תורם לפיתוח העצמאות שלו ולחיזוק הדימוי העצמי שלו.
לגמילה המוקדמת יתרונות נוספים מלבד קידומו של הפעוט, אותם נזכיר בקצרה:
- היגייניים - איזה עוד בעל חיים מגדל את צאצאיו כשהם שרויים לאורך שנתיים-שלוש, עשרים וארבע שעות ביממה, בתוך הפרשותיהם?
- כלכליים - חשבו כמה כסף וטירחה יחסכו הורים שיקצרו את תקופת ההחתלה של ילדם בשנה או יותר.
- אקולוגיים - חיתולים חד פעמיים מתכלים אחרי 500 שנה ונחשבים לאחד מהמזהמים הקשים ביותר של כדור הארץ).
בהתאם לזאת ניתן להמליץ לכל העוסקים בתחום: החזרת תהליך הגמילה לגיל שמתאים יותר לתינוק, ושגם על הוריו יהיה מקובל - גמילה מחיתולים סביב גיל שנה וחצי (ואף מוקדם יותר).
שינוי הגישה החינוכית לגמילה מחיתולים
ממצאי המחקר עולה שהמקור לבעיות נעוץ בגישה החינוכית הרווחת כיום. גישה זו רואה בפעוט את הדמות המובילה את תהליך הגמילה. הפעוט צריך להיות "בשל" לתהליך ותפקידם של ההורים והגננות מצטמצם ב"לזרום איתו", ללוותו בתהליך ולתמוך בו.
ממצאי המחקר מוכיחים כי סגנון הורי כזה נמצא במתאם עם הופעת קשיים בתהליך הגמילה. הווה אומר: ככל שההורה מתנהל באופן "זורם" לאורך תהליך הגמילה – כך עולים הסיכויים להופעת בעיות, וככל שההורה מדגים סגנון סמכותי יותר במהלך הגמילה – כך צפויה הצלחה מהירה ומלאה.
מכאן, שמאמר זה מציע לא לראות בפעוט את זה שצריך "להיות בשל" לתהליך הגמילה מהחיתולים (הוא בשל לכך כמעט מיום היוולדו - ההסבר בסעיף הקודם) אלא לראות את הוריו כאלו שצריכים להיות בשלים להעבירו את תהליך החיברות ההכרחי הזה.
הדבר יבוא לידי ביטוי בהורות הסמכותית שהם יפגינו בבואם לגמול את ילדם: הם אלו שיחליטו על התחלת התהליך (ולא ימתינו לסימנים כל שהם מהפעוט שמעידים על כך שהוא מוכן לתהליך), יהיו נחרצים בביצוע החלטתם החינוכית, והם אלו שיובילו וינהלו את התהליך. הם לא יצפו מהפעוט שידע לנהל את התהליך ולא יאפשרו לו "לנהל" אותם. הם לא ייבהלו מקשיים העשויים להתעורר לאורך התהליך, ולא ייסוגו כאשר הפעוט לא ישתף פעולה או אף יגלה התנגדות. הם כן יהיו עקביים ונחושים ולא ייבהלו מאמירות סרק מהלכות אימים שעקב כך לילד יהיו "טראומות", משום שנזק פסיכולוגי קשה יותר (אם בכלל) עלול להיגרם לילד שחווה את הוריו הססניים, חסרי ביטחון ומתקשים להנהיג אותו.
ההורים הסמכותיים יהיו רגישים, חמים ואמפטיים אל הפעוט ויתמכו בו, עד לסיומו המוצלח של התהליך.
זוהי גמילה בהתאם לגישת הסמכות ההורית, גישה המניבה הצלחה בתהליך הגמילה.
שינוי שיטת הגמילה מהחיתולים
בבסיסה של התפיסה הרווחת כיום, נמצאת ההנחה לפיה הפעוט צריך להראות מוכנות כלשהי לתהליך, ובהתאם לכך מושם דגש רב על נתינת הסברים מלומדים וארוכים האמורים לרכך את התנגדות הפעוט ולהביאו לידי הסכמה לשיתוף פעולה ולהיענות לתהליך הגמילה.
על פי התפיסה המושתתת על עקרונות הפסיכולוגיה ההתנהגותית, תהליך הגמילה דומה יותר לאימון לניקיון (כפי שהוא מכונה באנגלית: toilet-training ) מאשר לחינוך לניקיון; אין כל צורך בהסברים ארוכים ושכנועים מתישים, משום שההורים הם המחליטים, האחראים והמנהלים את התהליך - עם יותר או עם פחות שיתוף פעולה של הפעוט. מה שישפיע הוא לא מה שההורים אומרים אלא מה שהם עושים. זאת גם הסיבה שניתן לגמול בגיל צעיר, הרבה לפני שהתינוק שולט בשפה ויכול להביע את עצמו במילים.
במידה וגומלים תינוקות סביב גיל שנה, תהליך הגמילה מתנהל למעשה על פי עקרונות תיאוריות הלמידה שבבסיסן נמצא תהליך ההתניה.
השיטה מתמצית בכך שההורים קובעים עובדה חד משמעית: אין יותר חיתולים ומעתה את הקקי והפיפי הפעוט ילמד לעשות בסיר או בשירותים. מובן שקביעה זו אינה מספקת והיא צריכה להיות מלווה במספר דברים נוספים שעל ההורים לעשות, ולשם כך עליהם לקבל הדרכה מתאימה ומפורטת.
ללא קשר לגיל הגמילה התהליך מתבצע על פי השיטה ההתנהגותית, תוך התאמה למאפייני הגיל (ותוך היעזרות מוגבלת בהסברים).
לסיכום
מחקרים עדכניים מצביעים על כך שמעולם לא היו כל כך הרבה קשיים ובעיות סביב גמילת ילדים מחיתולים כפי שישנם כיום. זוהי "מגיפה שקטה" משום שההתנהגות השכיחה של ההורה שנתקל בקשיים בגמילת ילדו היא לא למהר להודות בבעיה בפני עצמו או בפני הסביבה, ולהעדיף לנסות להתמודד עם הקשיים באופן דיסקרטי.
כשההורה חש שהמצב בעייתי ובלתי נסבל ומחליט לפנות לקבלת יעוץ מקצועי, רבים סיכוייו להגיע לאיש מקצוע שמן הסתם אוחז בתפיסה הרווחת - שהיא זו שמלכתחילה היוותה את המקור לבעיות. העצה הרווחת שההורה יקבל היא להניח לעניין ו"לתת לזמן לעשות את שלו", כשלמעשה לא פעם לא רק שהזמן לא מיטיב את המצב אלא הוא אף מחמירו.
"לשבת ולא לעשות" אינו פתרון.
ההורים זקוקים להדרכה שתובילם לנקוט בעשייה פעילה וממשית למען קידומם והתפתחותם של ילדיהם ומיצוי יכולותיהם לשלוט בצרכיהם.
