אז אני זורמת...
שלח לחברפסח. ערב חג. בראש השולחן אבא שלי העדין והרך, שמסתכל עלי במבט מלא באהבה וחמלה. אבא שלי הוא היחיד בעולם שמסתכל עלי בחמלה ולא ברחמים, הוא היחיד שאומר לי בגלוי "אני חסר אונים, לא יודע מה לעשות כדי לעזור לך, כשהיית ילדה ונפצעת או כאב לך הייתי יכול לחבוש לך את הפצע, אבל עכשיו אני לא יודע מה לעשות ואיך להקל עליך את הכאב..". אבא שלי.
מתוך הבלוג: שרלוק הולמס בעקבות הביוץ הנעלם
פסח. ערב חג. בראש השולחן אבא שלי העדין והרך, שמסתכל עלי במבט מלא באהבה וחמלה. אבא שלי הוא היחיד בעולם שמסתכל עלי בחמלה ולא ברחמים, הוא היחיד שאומר לי בגלוי "אני חסר אונים, לא יודע מה לעשות כדי לעזור לך, כשהיית ילדה ונפצעת או כאב לך הייתי יכול לחבוש לך את הפצע, אבל עכשיו אני לא יודע מה לעשות ואיך להקל עליך את הכאב..". אבא שלי.
חג שני. ארוחה אצל ההורים של בן זוגי. תינוקת בת חמישה חודשים, הבת של אחותו גוררת חיוכים וקריאות אחרי כל מבט שלה, כל תזוזה קטנה. הסבתא שהיתה גננת כל חייה שרה שירים ומוציאה משחקים לקטנה וגם לגדול יותר בן השנה וקצת ואני מתה לי בשקט בכסא שלי. שיחות מעל הראש שליעל בקבוקים וחיתולים והנקה, על חיוכים ראשונים והרמת ראש, על טעימה ראשונה של גזר ועל הפרצופים שעשתה. ארבע – חמש שעות של מוות איטי. של תסכול. של כעס. של תחושה של חוסר נראות. הלו??!! אני גם פה. אני אחרי חמישה טיפולים והרחם שלי ריק. "את מושלמת! התינוקת המושלמת שלי! איך חייתי בלעדייך? ואיזה כיף שיש לי אותך." – אחותו לבת שלה.
אני מודה שאני מקנאה. כל כך מקנאה שבא לי לצרוח. אבל זה לא מנומס. אני גם מודה שאני מרחמת על עצמי. מאוד. והכל מתערבב עם האהבה הפשוטה שגם אני חשה לתינוקת הזו, היפה כל כך.
אני עובדת עם נוער בסיכון. ילדים מדהימים ומלאי אהבה שה' בחר שיוולדו ברובם להורים לא כשירים. יש אמא אחת בקבוצה שבאה יום אחד ונתנה לבת שלה פתק שבו כתוב שהיא לא רוצה להיות אמא שלה יותר, והלכה. יש לי אבא בקבוצה שבא להודיע לבת שלו באמצע יום לימודים שהוא נכנס לכלא לשבעת החודשים הקרובים. נתן לה 200 ₪. "שיהיה לך איך להסתדר" הוא אומר לה והולך. הורים שלא מתקשרים אפילו ביום ההולדת. הורים ששותים וודקה עם הילדים שלהם בערב שבת עד שכרות והקאה. ואחרי שאני מסיימת לנגב את הדמעות שלהם אני מתפנה לדמעות שלי ושואלת "איך?, איך ה' נותן ילדים לאנשים שבכלל לא רוצים אותם? ואיך האנשים האלה לא מבינים איזה ילדים מדהימים יש להם? ולמה כל נרקומנית או ילדה בת 13 או כלבה ברחוב יכולות להכנס להריון כל כך בטבעיות ואני לא? למה אצלי תינוק יגיע רק אם אזריק לעצמי בבטן שלוש זריקות שונות של הורמונים ביום, ואבלע כדורים, ואדחוף לעצמי נרות שלוש פעמים ביום, ואעבור אולטרה סאונד וגינאלי כל יומיים, ואדקר באלפי בדיקות דם, ואקפיד על דיקור סיני ותזונה בריאה וספורט.
אחרי חמש זריקות של פיוריגון במינון של 150 יחידות אני מרגישה שאני קצת מתחילה לאבד את השליטה על עצמי. לא רק אני מחזיקה בהגה, גם ההורמונים שלי. ונדרשות הרבה מאוד שיחות אישיות ביני לבין עצמי כדי למנוע מעצמי תסכול מיותר. אולי זה השכר שלי לעת עתה, הגילוי העצמי של הכוחות שלי, של החוזקות שלא באמת חשבתי שיש לי. אני לומדת לדבר עם עצמי בשפה שתרים אותי ותחזק אותי. מה שלא למדתי ב-36 שנותיי למדתי בשנה וקצת האחרונות מאז.. מעקב זקיקים ראשון ביום השביעי למחזור והתוצאות מפתיעות לטובה. 12 זקיקים מרשימים כבר יש. אולי כבר בעוד שבוע וחצי אהיה מוכנה לשאיבת ביציות..
שאלות על אמונה נשאלות לי בלב. אני בודקת אם אבדתי אותה או לא. קצת איבדתי את היכולת לדמיין. להרגיש בעצמות. אני כבר לא רואה אותו יושב לידי בבוסטר באוטו, ואני כבר לא שומעת את עצמי קוראת לו להכנס לאכול.. ואני כבר לא בוחרת שטיח לחדר שלו. ואני לא יודעת אם להמשיך ולנסות לדמיין בהנחה שמחשבה בוראת מציאות או להניח לזה ואולי כך לא אחשוב על זה כל כך ואז אוכל להגיע לשקט הפנימי הזה שכולם מדברים עליו ומספרים לי את כל הסיפורים על ההיא שעברה 12 הפריות ואז היתה לה איזו הארה פנימית והיא נרגעה. ואז היא נכנסה להריון טבעי. "את שומעת מה שאני אומרת לך?! 12 הפריות ובסוף נקלטה טבעי!"..
אז אני זורמת.
