הלידה של יותם
שלח לחבריום חמישי, ערב חג שבועות, ה-5 ליוני 04:45 אני מתעוררת בתחושה שמשהו מוזר קורה. התגובה הראשונה שלי היא הדחקה. כבר הרבה זמן שלא ישנתי כל כך טוב כמו בלילה הזה, ואני ממש לא רוצה לגמור אותו. אחרי כמה דקות של התעלמות, אין לי ברירה אלא להודות בפני עצמי שהתחתונים שלי רטובים.
פרק א´ – ובו יהיו צירים, ויותקן מזגן
היא:
יום חמישי, ערב חג שבועות, ה-5 ליוני 04:45 אני מתעוררת בתחושה שמשהו מוזר קורה. התגובה הראשונה שלי היא הדחקה. כבר הרבה זמן שלא ישנתי כל כך טוב כמו בלילה הזה, ואני ממש לא רוצה לגמור אותו.
אחרי כמה דקות של התעלמות, אין לי ברירה אלא להודות בפני עצמי שהתחתונים שלי רטובים. אני מעירה את י´, ובשם הקשר הסימביוטי בינינו, שנינו מרחרחים את התחתונים ומחליטים שאין לזה ריח של זרע ואפשר להמשיך לישון. י´ אכן חוזר מיד לשינה עמוקה, ואני בתמורה נתקפת צירים.
בשלב הזה הצירים (צירונים, צירצורים) כמעט נעימים ובעיקר מרגשים. אחרי שעה שעתיים, כבר אי אפשר להתעלם מהם ואני קמה ומסתובבת בבית.
ב-10:00 אמורים להגיע אלינו טכנאים להתקין את המזגן החדש שקנינו במסגרת הקינון, ואנחנו מתלבטים אם לבטל או לא, אני מחליטה שזה ייקח עוד הרבה זמן, ולמה שלא יתקינו את המזגן בינתיים.
וכך י´ מתזז בין הסלון ומתקיני המזגן (הלידות של אשתו של אחד מהם היו מאד קלות, ואצל השני היה סיפור ארוך של טיפולים שנגמר בילדה מקסימה. תודה שהתענינתם..) לביני, שנטועה חזק על כדור הפיזיו, מזיזה את האגן כאילו חיי תלויים בזה. בין לבין אני עוזבת את הכדור כדי לשלשל קצת ולהפרד מעוד קצת פקק רירי. כל שעה אני מדברת בטלפון עם הרופאה שלי, שמאשרת לי להשאר בינתיים בבית (אני ש-ו-נ-א-ת בתי חולים, ומשוכנעת שברגע שאגיע לשם, הלידה תעצר).
ב-12:30 חלה תפנית, ויש טפטוף משמעותי של מי שפיר – הפעם אין שאלות. זה זה (וכן, יש לזה בהחלט ריח של זרע, אין שום מקום לספק). ד"ר ארבל אומרת שהפיקניק נגמר, שנצא לליס ונמשיך לעדכן אותה בטלפון. אמא שלי מוזעקת לעשות ביבי סיטר על מתקיני המזגן, ואנחנו יוצאים מהבית (וזה בכל זאת לוקח קצת זמן: 4 קומות בלי מעלית, עם צירים די חזקים...), מזל שליס קרוב אלינו, כי קשה לי מאד להתמודד עם הצירים בישיבה באוטו.
הוא: באחד הדילוגים שלי מחדר הצירים המאולתר לבית המלאכה הנייד של מנחם מתקין המזגנים( ועוזרו יורי / אורי ?) שבהם נדרשתי לגייס את רצונו הטוב לטובת דרישותי הטכניות המפליגות כמו גם לוחות הזמנים השאפתניים שלפתי לו את הקלף: "אשתי בחדר השני עם צירים, אין לי זמן שתבוא ביום ראשון, בא נגמור את זה היום, תעשה לי טובה…", "עם צירים?!?!?!, שלום!! אנחנו הולכים, נדבר שבוע הבא." " לא, לא, לא, מנחם, בחייך, אני לא יודע מה יהיה שבוע הבא, אני צריך פה מזגן בשבוע הבא..."
כשנפרדנו ממנחם, אמא של לוליק כבר היתה, והיא בעצמה היתה מתפתלת מפעם לפעם. "אל תדאג י´, אתם תסעו ללדת, אנחנו נסתדר, יהיה בסדר" הטלפונים הבייתה מליס היו סימטריים. אנחנו מדווחים לסבתא המיועדת על תכיפות הצירים והיקף הפתיחה, והיא מהשטח על המטראז´ של הצנרת שנסללה, ועל המיקום שנבחר למדחס. ב-3 דיווחנו שאנחנו עולים לחדר הלידה, מנחם בזמן הזה טיאטא את הסלון. הכל מוכן. הוא מסר לנו את ברכתו דרך אמא של לוליק, "תיתני להם גם טיפ נדיב." ביקשתי, הוא שרף את ערב החג אצלנו (במקום שעתיים) וגם נתן לנו ברכה. לא כל יום המתקין מספר לך על בתו בת 7 החודשים אחרי טיפולים. שלחנו לו מתנה צנועה, על זה שהוא היה בן אדם, על הבת החדשה, אולי לערב החג או בשביל המזל ליותם. הכל היה מוכן לפגישה עם ר´.
פרק ב´ – מיון יולדות, פתיחה של 3
היא: 13:10 אנחנו במיון יולדות. בדיקה וגינלית ראשונה (איכס, איכס ושוב איכס. שלא לומר: כואב!) פתיחה של 3, אבל צוואר אחורי ואין שום מחיקה. אני נעטפת בחיתול (כדי שרופא יוכל לבדוק אם באמת מדובר במי שפיר) ונשלחת להסתובב קצת. איזה להסתובב......... בשלב הזה אני יכולה רק להשען על הקיר ולא להאמין שזה קורה לי.
אחרי חצי שעה, אנחנו נקראים לבדיקת רופא, שמעדכן שאכן מדובר במי שפיר, שהפתיחה כבר של 4, אבל אני עדיין בשלב לטנטי (אין מחיקה משמעותית). בגלל שיש לי strep b מחליטים לא לשלוח אותי לחדר לידה לראות אם העניינים ממשיכים להתפתח באופן טבעי (ואז נשמרת לי האופציה ללדת בחדר הטבעי, שעומד ריק) או שצריך זרוז.
פרק ג´ – חדר לידה מס´ 7, בניצוחה של ר´ המיילדת הדיקנסית
היא: בכניסה פוגשת אותי דיתה המקסימה מהחדר הטבעי, שמיד נוגעת באצבעות קסם בגב התחתון שלי, ואני חושבת לעצמי: לידה טבעית זה אפשרי! היא ממש ממש עוזרת לי!
אבל היא מלווה אותי לחדר לידה רגיל, ומציגה לי את ר´.
ר´ נשענת בשעמום על הקיר, ושואלת אותי מה אני רוצה. אני, כמובן, רוצה ללדת עם מה שפחות כאב. אנחנו נכנסות למקלחת לחוקן (היא מציעה, ואני מיד מסכימה מתוך פחד מהעצירות של אחרי), ואני וי´ נשארים לבד במקלחת להתמודד. ר´ יוצאת לדרכה.
אחרי כשעה במקלחת, אני כבר סובלת ממש. י´ קורא לר´ שבודקת אותי, והשמחה גדולה: יש כבר פתיחה של 5 ואני בלידה פעילה. אני שואלת את ר´ כמה זמן זה אמור להמשך, והיא אומרת שבערך 6 שעות. לאור התחזית, אני מבקשת אפידורל.
הוא: תמיד אחרי הפגישות עם דיטה לקראת הלידה הצטערתי שלא אני הולך ללדת. אישה נעימה מקסימה, הצליחה לנסוך בטחון ואמונה בשנינו בכל מילה שאמרה. לידה, מפיה, נשמעה כמו החוויה האולטימטיבית. "בסתר ליבי" קיויתי שניפול עליה בלידה. ואכן זה קורה, דיטה היא לא רק הדוברת המצטיינת של ביה"ח – הייצוגית של ליס. לא. הנה היא כאן, בחלוק ירוק וחיוך חם ואמיתי. היא אפילו זוכרת אותנו, מלווה את לוליק לחדר הלידה, מסבירה על התוכנית, "אם הכל ילך תקין, תעברו לחדר הטבעי, בינתיים תכירו את ר´" והנה היא מתאדה במסדרון המחלקה. זו הפעם האחרונה שראינו אותה. בעצם לא, ראינו אותה גם בשחרור מהמחלקה שלושה ימים לאחר מכן. נעימה וטובה כתמיד. מניחה יד על לוליק ומהנהנת. מזכיר לי את הבדיחה המפורסמת על ההוא שהתגעגע לקצת חום נשי והלך לאן שהולכים במקרה כזה. הכל הוא קיבל שם חוץ ממה שרצה. בסוף כשהסבירו לו שהפיצ´ר הזה עוד לא פעיל, הוא גם היה צריך לענות על השאלה "אבל איך היה השירות?"
פרק ד´ – אפידורל?
היא: אחרי לא הרבה זמן, שבו הכאבים כבר בלתי נסבלים (בעיקר כנראה בגלל שאני כבר רוצה להיות משותקת לגמרי, ולישון שעה שעתיים) מגיעה המרדימה. י´ מפונה מהחדר, והמרדימה עושה את עבודתה. היא יוצאת, י´ נכנס, ור´ אומרת שעוד 10 דקות הכל יהיה יותר קל. אני נשכבת על הצד, בוכה וכואבת. הדקות עוברות, אני מרותקת למיטה (אפידורל!) והכאבים ממשיכים (אפידורל?). אני שואלת/גונחת/צועקת: איך לעזור לעצמי? ור´, בהתנהלות של מנהלת פנימיה דיקנסית, עונה ביבושת: "תתנשמי כמו כלבלב. כמו שלמדת בקורס הכנה". אבל, אבל, אבל - עזבתי את קורס ההכנה אחרי שתי פגישות! ואין לי כלבלב! איך לעזאזל ממשיכים מפה? ר´ נעתרת ומדגימה נשימות כלבלב. אחרי עוד כמה דקות אני מרגישה צורך עז ללחוץ. ר´ בודקת – פתיחה של 9. אסור לי ללחוץ. עוד כמה נשימות כלבלב – ויש פתיחה של 10.
פרק ה´ – לוחצים
היא: אני נשכבת על הגב, ומתחילה ללחוץ.
מדובר בשעה מהקשות בחיי.... משום מה הנחתי שבדרגות כאלה של כאב, המוח מתנתק ונותן לגוף לעשות את העבודה.
במקום זה, המוח שלי משתלט עלי ומפריע לי. אני מוצפת מחשבות. אני מתה מפחד. אני לא רוצה להיות אמא. אני לא רוצה שהוא ייצא. אני לא עשיתי מי שפיר. אני מודאגת נורא. אני מ-פ-ח-ד-ת!
ר´, מצידה, נותנת לי בראש. (הרבה: מה את צועקת. ממה את מפחדת? חזר על עצמו...). מפה לשם ר´ קוראת לשתי חברות, ו-3 מיילדות וי´ מחזיקים לי את הרגליים ולוחצים ביחד איתי. אני שורטת את עצמי, נושכת את י´, צורחת על לב השמים (כשאת צועקת, את מאבדת אנרגיה. ככה בחיים הוא לא ייצא. תפסיקי לצעוק). ר´ מעסה אותי, אבל גם גוזרת (משני הצדדים, תודה רבה...), החיתוך מעלה את הצרחות לגבהים שלא ידעתי שאני מסוגלת להם. שעה ורבע של לחיצות ו...
הוא: ר´ היא אישה מקצועית מאוד. תן לה אישה בלידה פעילה, וחזקה עליה שהיא תיילד משם תינוק. יכאב / לא יכאב, נעים או לא, את התינוק/ת שלך תקבל/י בסוף היום. בעצם הרבה קודם.
טוני סופרנו אמר פעם לכריסטופר ברגע של משבר אמון "אתה אולי לא תאהב אותי, אבל אתה תכבד אותי."
אני, כמי שמזדהה באופן אוטומטי עם המערכת, תמיד, ראיתי את תפקידי (בין היתר) כמי שאמור לגרום ללוליק לפעול ע"פ הנחיותיה של ר´. זה לטובתה הרי. ר´ טענה בתוקף שלוליק "מגזימה בתגובותיה." ואני ניסיתי לשכנע אותה באמת ללחוץ במקום לצעוק. לשכנע אותה שלא כואב. (מי ידע אז שהאפידורל הרגיע אולי את האפידרמוס , אבל לא יותר). באחת הלחיצות הארוכות ההן ראיתי את ר´ מניפה מה שנראה כמו מגזרי תיל קטנות ומבצעת תנועה תקיפה בכיוון מדאיג. היא ידעה שלוליק עסוקה בלחיצה, ולא רואה. היא ראתה את המבט החרד שלי, וכשהיא השלימה את הפעולה לוליק הצליחה בו זמנית גם לצעוק וגם לנשוך לי את היד.
זה היה השלב שכבר לא אהבתי את ר´.
כשהציר נגמר והתפננו לשיחות החינוך של ר´ ללוליק, היא אמרה לה משהו כמו "מה צעקת הפעם, מה היה כ"כ כואב בציר הזה שלא היה בקודם", היא ראתה אותי מסתכל ולא מאמין. היא ניסתה לשכנע אותה שהכל בראש שלה.
עכשיו גם לא כיבדתי אותה יותר.
פרק ו´ – נעים מאד
היא: ברגע אחד נגמר הכאב. הראש בחוץ, ואחריו במין בלופ בלופ, מגיח גם הגוף, הבטן יורדת בשניה (ככה לפחות זה מראה באותו הרגע), ותינוקי קטן ומוחשי נמצא אתנו בחדר!
מסיבה לא ברורה, ר´ לא מניחה אותו עלי, אלא עוטפת אותו ונותנת לי´. החייט מוזעק לחדר, ועושה עלי עבודה ארוכה (בסופה הוא קורא לי´ לבחון את התוצאה.... כמו חדש).
סוף סוף התינוקי הקטן מונח עלי.
הוא כל כך מושלם. כל כך מתוק. כל כך שלי. לא מוכר לי בכלל. לא דומה לשום דבר שיכולתי לדמיין. הרבה הרבה יותר טוב.
והוא אפילו מצליח לינוק!
38 שבועות ויומיים, בדיקת דופק, שקיפות, סקירות, 3 דימומים, פניה למיון, ירידת תנועות, מוקד אקוגני אחד, הרבה מאד ליטופים של הבטן, קילומטראז´ רציני בפורום, 4 שעות בחדר לידה.
אנחנו הורים.
