סיפור הריון לידה וזוגיות כואבת
שלח לחברהם נותנים לי גז צחוק והכאבים מטורפים ואני צורחת והפתיחה כבר 10 ואין מרדים ואני צורחת באפיסת כוחות שאני לא יכולה ! פשוט לא יכולה..אבל הילדונת תקועה... משכיבים אותי.. בכח מרימים לי את הרגליים .. צועקים עליי.. ואני באפיסת כוחות.. קוראים למרדים כדיי לנתח אותי... אני מנסה בשארית כוחותי...
זה מתחיל מבדיקת גסטרוסקופיה- מערכת דרכי עיכול עליונות ..
כשבועיים לאחר הבדיקה מתקשרים אליי דחוף מהמרפאה יש ממצא לא תקין בבדיקה..
הרופא מדבר על ניתוח ואני עדיין לא מבינה מה קורה..
לאחר הבדיקה השנייה עולה המילה סרטן.. מה ? מי? למה?
עוד 5 ימים יגיעו התוצאות אנחנו נודרים נודרים נדר שאם הכל תקין אנחנו נכנסים להריון..
3 בדיקות נוספות הראו שהכל תקין ונכנסנו להריון מס 2'...
כל ההריון היה רווי בקשיים , מעקב הריון בסיכון, דלקות שתן חוזרות ובעל שמאבד את עצמו ונעלם לי...
בשבוע 34 בעלי עושה טעות בעבודה ומורד בדרגה, מקבל עונש וממשיך ליפול...
לחץ אטומי בבית, אכזבה,עצבות..
שבוע 36 להריון אני כבר כל כך רוצה ללדת חולמת על הלידה שלי כל לילה .. לידה מקסימה..
חולמת וחולמת ואז בוקר אחד אחותי מתקשרת ומספרת לי שגיסתי ילדה..
היא מספרת על הלידה והלב שלי נשבר!! זו הלידה שלי!! זה החלום שלי!! עם כל האכזבות אני ממשיכה הלאה..
שבוע 38 שולחים אותי ללדת (הריון בסיכון) אני מגיעה לבית חולים אחרי שבעלי חופר לי שהוא צריך לעשות גמולים ושזה לא מתאים לו...
הרופאים בשביתה אם זה לא חירום זה יכול לחכות...
ובעלי חופר שעכשיו יש גמולים ולא טוב לו שאני ילד עכשיו ..
ואחותי אומרת לי שהיא עסוקה וזה לא מתאים לה שאני ילד עכשיו (צריכה לשמור על הגדולה)...
וזה לא מתאים ולא מתאים ..
ולוחצים עלי ומלחיצים אותי ואני מגיעה לשבוע 40 וזה ממשיך ולא מתאים להם,
ושבוע 41 ולא מתאים להם ושבוע 42..
ואני גמורה.. באפיסת כוחות נפשיים ופיזים... הולכת לבית החולים לבדיקה ..
מסרבת לאישפוז וחוזרת הביתה..(כל השבועיים האחרונים נמצאת עם צירים סדירים שלא מתפתחים לשום מקום... וכך היה גם באותו יום...)
שעה אחרי שחזרתי הבייתה הכאב מתגבר..
הלכתי לבדוק את המצב אצל שכנה מיילדת אמרה לי שיש פתיחה של 2 ושאני לא צריכה למהר..
אחרי שעתיים של כאבים בלתי נסבלים ונסיון מהלידה קודמת שמתחילת הצירים עד ללידה עברו 3 שעות..
אני הולכת לבית החולים...
מגיעה לבית החולים הפתיחה עדיין 2 הכאבים בלתי נסבלים ..
בחדר הלידה לא רוצים לקבל אותי ללידה כי "עדיין מוקדם" "לכי לטייל ,לכי לאכול, אנחנו יכולים לשלוח אותך לחכות במחלקה יש מיטה אחרונה"
אני מטיילת בשביל לזרז את התהליך, הכאבים מתגברים עם מכשיר טנס שפעל מתחילת הצירים..
אני חוזרת למחלקה אחרי שעה בודקים אותי עוד פעם "אין שינוי העובר עדיין גבוה" "תמשיכי לטייל" אני כבר באפיסת כוחות מתחילה לבכות "
אל תיבכי ניתן לך חדר" אני נכנסת למקלחת, מרגישה שאני צריכה להתפנות אבל כלום...
מתקלחת... הכאבים מתגברים אני לא יכולה להישאר במקלחת (וכל אותו הזמן בעלי איתי ועסוק בגמולים .. חושב על כל הדברים האחרים חוץ ממני...)
אני יוצאת... ואני נחלשת ונחלשת... אני מבקשת אפידורל (אחרי שהבטחתי לעצמי שאלד בלידה רגילה ללא שום משכחי כאבים)
והמרדים לא מגיע... הם נותנים לי גז צחוק והכאבים מטורפים ואני צורחת והפתיחה כבר 10 ואין מרדים ואני צורחת באפיסת כוחות שאני לא יכולה ! פשוט לא יכולה..אבל הילדונת תקועה... משכיבים אותי.. בכח מרימים לי את הרגליים .. צועקים עליי.. ואני באפיסת כוחות.. קוראים למרדים כדיי לנתח אותי... אני מנסה בשארית כוחותי... הם חותכים לי את הצורה.. ואני צורחת.. לוחצת.. בוכה.. מאוכזבת מעצמי... הרופאה מכניסה את היד (אין לי מושג מה היא עושה שם) והקטנה יוצאת...
מניחים אותה עליי לשנייה ולוקחים אותה ממני ישר לרופא ילדים..
אחרי כל הצעקות בזמן הלידה עוד צועקים עליי שחבל שלא עשיתי חוקן..
כשלא רצו לקבל אותי בכלל לחדר לידה...
השהייה במחלקה הייתה טראומטית לא פחות מהלידה.. 8 בנות על שרותים 1 ועוד 6 בנות שישנות במסדרון על אותו שירותים...
אני מתעלפת כל פעם שאני קמה אז הילדה בתינוקייה...
אוסרים עליי לקום אבל לא מביאים לי אוכל.. וכשאני כבר מצליחה לקום אין אוכל, אין כיסאות לשבת...
לאחר השחרור אני מגיעה הביתה 24 שעות אחרי זה החום עולה לי ל40 אני חוזרת לבית החולים..
נאלצת לעזוב את הגדולה ואת התינוקת בת ה4 ימים לבד עם בעלי ואחותי..
שואבת חלב עד זוב דם... לא מפסיקה לבכות..
לאחר 3 ימים חוזרת הביתה ללא עזרה ..
ללא משכב לידה בעלי חוזר לעבודה ולגמולים...
לאחר כחודש הוא לוקח את הגדולה לשחק בחוץ בנדנדה מרוב שהוא מרוכז בעצמו ומעורער הוא לא קושר את הילדה כמו שצריך והיא עפה על הפנים מאבדת הכרה ומדממת מהאף..
עוד 3 ימים עם הבת הגדולה בבית החולים והתינוקת איתנו בבית החולים בחוץ בעגלה עם אחי ואחותי..
ואני יוצאת להניק כל כמה שעות...
חודש לאחר מכן אמא שלי נמצאת על סף מוות..
עוברת ניתוח חרום להסרת גידול בגודל תפוז מהראש.
.שוב אני נאלצת להשאיר את הבנות עם אבא שלהם..
כשאני חוזרת הבייתה אני מקבלת פרצופים והתמרמרות על זה שהשארתי אותו עם הבנות..
כל פעם שאני יוצאת מהבית הוא לא מפסיק להתקשר מתי את באה?
יצאתם כבר... וכשאני חוזרת הביתה שוב פרצופים והתמרמרות ואפילו צעקות..
לא חיבוק לא שואל איך אני מרגישה.. לא מנחם...
עכשיו חצי שנה אחרי הייתה לי ביקורת לבטן.. אני לחוצה, דואגת...
והוא מחליט שהוא הולך לחתונה של עמית לעבודה אפילו שהוא לא רוצה ללכת ..
ואני מתחננת שישאר איתי.. שיחבק... והוא הולך... ברגעים כאלו כל המשקעים עולים.. ויש קושי ענק אפילו להסתכל על הבן אדם שלצידי פיזית אבל לא באמת לצידי...
ועולות הרבה שאלות כל מיני רגשות שלילים מציפים אותי.. וקשה..
והבנות סופגות את הכל .. וחבל לי.. חבל לי מאוד...
