סיפור הלידה הטבעית של עמליה
שלח לחבריום ראשון או שני איזו הפרשה צהובה רירית – אולי הפקק הרירי? מפתחת תקוות. יום שלישי ה-5/8 1:00 בלילה מתעוררת מכאב גב ומחסור באוויר, אומרת לעצמי אם כבר קמתי יאללה נלך לעשות פיפי.
עמליה נולדה בלידה מדהימה, מדהימה בשבוע 40+6 וזה סיפור לידתה:
יום ראשון או שני איזו הפרשה צהובה רירית – אולי הפקק הרירי? מפתחת תקוות. יום שלישי ה-5/8 1:00 בלילה מתעוררת מכאב גב ומחסור באוויר, אומרת לעצמי אם כבר קמתי יאללה נלך לעשות פיפי. אחרי הפיפי קמה ומרגישה כאלו נוזל לי עוד קצת פיפי – מסתכלת: טיפת דם קטנה. מצד אחד התרגשות – הפקק הרירי, מצד שני לחץ – אולי היפרדות שלייה. מנגבת יוצא וורוד ולא דם טרי, נרגעת סימן לפקק רירי אבל בכל זאת מתיישבת ומקישה בגוגל: "פקק רירי או היפרדות שלייה?" אני לא היחידה שהגתה בסוגיה הזו...התשובות ממש ברורות, זה פקק רירי. מרוגשת אני מנסה לחזור לישון. זה בהחלט צירים. מעירה את הבן זוג ומתייעצת איתו: מתי נסע למרכז? (אני חיפאית והחלטתי ללדת במרכז לידה הטבעי של שיבא) מחליטים לחכות קצת, מנסה לישון, מתעוררת עם עוד ציר, קמה רוחצת כלים, מסדרת, מתרגשת, מתרגשת מהכול. ב-4 מעירה את הבן זוג, מתארגנים, מוציאים זבל אורזים. ב-5 לא מתאפקת ומעירה גם את אמא שלי – שתצא לדרך, אני לא אהיה רגועה עד שגם היא תגיע למרכז.
מגיעים למרכז, נמצאים אצל ההורים של בן הזוג, אני ישנה עד שאמא מגיעה, בדיעבד שעות השינה הנורמאליות האחרונות שלי. אמא מגיעה, אני נרגעת, היא כאן, אני כאן - אפשר ללדת. הולכת לעשות הליכה יחד איתה, הצירים קצרים וקצת נעלמים. חוזרות אני הולכת לישון קצת, קמה, מסתובבת, יש צירים שמתחילים להיות כואבים וגם קצת סדירים, אוכלים ביחד ארוחת ערב, מנסה לישון. מחליטה להתקשר כבר למיילדת הכוננית- אני חושבת שהשעה הייתה 20:00 או משהו. ורד עונה לי – אומרת לי זה עוד רחוק, לכי תעשי אמבטיה תשתי יין אדום. אני עושה מקלחת ושותה בייליס. וא"כ עוד פעם. ורד במשמרת עד 22 עד אז אני אדבר איתה עוד פעם ואח"כ איריס המיילדת במשמרת. מגיע הלילה הצירים מתחזקים וכואבים, כבר בהחלט כואב לי ואני כבר מתה ללכת לבית חולים, מתקשרת אומרת שכואב לי, איריס אומרת יאללה בואי. אנחנו מגיעות ביחד לתל השומר אני רואה אותה ומחבקת אותה, ממש מרגישה הקלה לראות אותה, היא עושה מוניטור ובודקת פתיחה – 1.5, אני עוברת איתה שני צירים והיא מסבירה לי שעד עכשיו נשמתי לא נכון – מהיר והנשימות מקוטעות מלמדת אותי לנשום עמוק ולהוציא לאט. מאז שהיא מסבירה לי את זה, זה שיטת הנשימה שלי שמאוד עוזרת לי עד סוף הלידה. היא אומרת שהלידה עוד רחוקה מאוד ושולחת אותנו לעשות סיבוב בבית חולים למשך שעה וחצי ומבקשת שכל ציר אני אקבל בעמידה כך שהראש ירד למטה ויתבסס – עוד עצה שאני לוקחת איתי עד להולדתה של עמליה. אנחנו מסתובבות (אמא, בן הזוג ואני), ההליכה קשה לי נורא, אני מותשת, אני כואבת, אני מתוחה, מנסה ללכת ולעמוד אבל הכי רוצה זה לשבת. חוזרים אליה - עדיין פתיחה של 1.5 היא שולחת אותנו חזרה הביתה – "תעשי אמבטיה תשתי יין תלכי לישון, הצירים ייעלמו קצת" היא מבטיחה, הרופא אומר שזה לא בטוח. אנחנו חוזרים מצד אחד אני מובסת, מצד שני אני באמת גמורה ושמחה לנסות ללכת לישון. חוזרים. אני עושה אמבטיה, שותה בייליס, הולכת לישון בערך ב-5:00. ב-7 קמה, הצירים מעירים אותי, מתקלחת, אוכלת משהו קטן, מסתובבת. אמא קמה, שמה לב שאני ערה, אומרת לי בואי נעשה טיול. אנחנו יוצאות, הטיול הזה מאוד שונה מהטיול של היום הקודם, פה הכול כואב, הכל איטי, הכל קשה לי, הצירים מתגברים, המוכרות בחנות שואלות אם אני צריכה עזרה, מבקשת שילדו במקומי... אמא מתעקשת לשחק איתי ארץ-עיר, זה דווקא נחמד, מסיח קצת את הדעת בין הצירים. כבר אין לי תאבון וגם קשה לי לשתות. אני כל הזמן רוצה להתקשר כבר למיילדת ואמא אומרת עוד לא, זה לא הצירים האלו, תחכי, אני אומרת לה מתי יש ציר אבל היא לא מוכנה להגיד לי אם הם סדירים וכל כמה זמן, אני מרגישה שהם מתגברים ומתגברים. בסביבות 12:30 אני שואלת על הסדירות ועוד פעם אומרת שאני רוצה להתקשר ושכואב לי, אמא אומרת לי זה עוד כלום זה עוד יכאב ואל תתקשרי, אני פורצת בבכי שהיא לא תגיד לי מה לעשות ושלא תגיד את זה לגבי הצירים ואני מתקשרת. בדיעבד הבכי היה נהדר, שיחרר אצלי הרבה פחדים ולחץ. אני מתקשרת, ישר אומרים לי "בואי". אנחנו נוסעים, הפעם כשיש ציר אני מבקשת לעצור בצד כדי להתמודד עם הציר. אנחנו מגיעות ב-13:00 לתל השומר, אמא רושמת אותי טיה המיילדת מקבלת אותי אבל אומרת לי שהיא בלידה ולכן שאיזה מיילדת בשם רחלי תקבל אותי, הדלפקים מלאים ביולדות אני לא מבינה מה צריך לעשות, עושה פיפי על המקל ומנסה להתמודד עם הצירים על הכיסאות של הקבלה, אנחנו לא מוצאים את הרחלי הזו, שואלים כל מיני. לא זוכרת מי לוקחת אותי למוניטור, חייבות לעשות מוניטור ואסור לי להוריד אותו בזמן ציר, אני נמצאת בתנוחת כריעה על המיטה כשבן הזוג מחזיק את המוניטור ואמא מחזיקה אותי, המוניטור הוא סיוט אני שונאת מוניטור, אבל עושות והכל בסדר וטיה בודקת פתיחה – יש 3.5 יאללה לחדר לידה טבעי. אני נושמת לרווחה. טיה אומרת לי שאין כרגע עוד מיילדת ושפנינה המיילדת תגיע ב-14:00, אני מתעצבנת, בשביל זה שילמתי כל כך הרבה... טוב, יאללה, נכנסות לחדר לידה, טיה מארגנת לי את הג'קוזי. הג'קוזי מלא, אני נכנסת אליו, בהתחלה הקלה, עם הציר הראשון אני מוותרת, אני לא יכולה לקבל ציר בישיבה – אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי... אני רוצה כבר לפגוש את המיילדת שתדריך אותי איך להתמודד עם הכאב. אני מחליטה לעשות לי חוקן, קראתי שזה עוזר, הולכת לשירותים, פנינה מגיעה אני שואלת אותה איך להתמודד עם הכאב, היא לא ממש עונה לי, לא ממש מתייחסת, מביאה לי מגבת חמה לשים על הגב. אחרי החוקן קמה למקלחת להישטף ומגלה את נפלאות המקלחת. נשארתי במקלחת איזה שלוש שעות, כל ציר מקבלת עם זרם מים חמים בתנועות מעגליות על הבטן על הגב ועל הירכיים. מבקשת מבן הזוג להביא לי כסא למקלחת ובין ציר לציר נחה. עוד בבדיקה יחד עם המוניטור היה לי לחץ דם נמוך משהו כמו 60/20 אז בן הזוג כל הזמן מביא לי מים לתוך המקלחת, מסתבר שקצת התייבשתי, הוא מביא לי מיץ מנגו ואח"כ מיץ תפוחים בשביל האנרגיות וכדי להעלות את לחץ הדם, את המשמשים המיובשים שהבאנו זרקתי לכל הרוחות. אני נשארת במקלחת המון זמן, כולי מטושטשת, מרחפת, מתעקשת לקבל ציר בעמידה – ככה גם פחות כואב וגם איריס אז אמרה שזה עוזר לראש לרדת. באיזה שהוא שלב נמאס לי יוצאת החוצה, מתמודדת עם הצירים יחד עם בן הזוג ואמא, הם עושים לי מסג' עוזרים לי, אני מנסה כל מיני תנוחות, אחת מהם כשאני כבר ממש עייפה בשכיבה על הצד – הציר הכי כואב. אני מבקשת שיבדקו לי פתיחה, לראות מה קורה. פנינה בודקת: פתיחה של 5, כולם מרוצים חוץ ממני – יש עוד חמש לעבור אמא אומרת לי אבל עברת כבר חמש... וגם הבאות ילכו יותר מהר. אני מבואסת שואלת על תנוחות שיכולות להאיץ, פנינה אומרת תשארי על הכדור פיזיותרפיה, אמא נזכרת- שמן תפוז. פנינה מביאה לי שמן תפוז להריח בפד גזה. יש לזה ריח נהדר, לא יודעת אם עזר או לא אבל היה לזה ריח נהדר. אני ממשיכה להתמודד עם הצירים בכל מיני תנוחות, מבקשת שישימו שמן למסג', סה"כ מאופסת למרות שמאוד מרוכזת בתוכי. פנינה מבקשת לעשות מוניטור, אני על הכדור, הדופק של עמליה רץ, רץ, פנינה קצת מודאגת הולכת להראות לרופא. חוזרת ואומרת שזה בסדר אבל שצריך עוד לעשות מוניטור. אני שונאת מוניטור. מידי פעם במוניטור אני לא שומעת את עמליה ונלחצת, אמא מרגיעה אותי. אחרי איזה זמן מרגישה שאני צריכה לעשות קקי, נלחצת, מבקשת שיבדקו פתיחה – כבר שבע. פנינה אומרת "הראש נמוך מאוד בגלל זה את מרגישה צורך לקקי, אם יש לך את יכולה לעשות". אני הולכת למקלחת, נמצאת שם עוד כמה זמן מחליטה שאם יש קקי אז יאללה אני משחררת תוך כדי עמידה בטוש ואז מרגישה את ההרגשה הכי מוזרה בעולם מין לחץ מקביל לאורך לאורך כל המפשעה. אני צועקת – פנינה, ואת שם הבן זוג וטסה מחוץ לטוש. אני זוכרת שחשבתי לעצמי – אני במקום הלא נכון ומאוד נלחצתי מזה שפנינה ובן הזוג לא היו. טסתי והתיישבתי על המיטה בתנוחת כריעה, פנינה הגיעה ואני זוכרת אותה אומרת איזו תנוחה מעניינת. אני ממש לא נעולה על התנוחה ויורדת מהמיטה, פנינה מבקשת ממני לבחור איזה כסא הולנדי (כיסא בצורת פרסה, נמוך, מאפשר לידה בכריעה), אני בוחרת את הקטן והנמוך יותר, אמא עוזרת לי להזיז אותו ולהיות מתחת לחבל שתלוי מהתקרה. בן הזוג עוד לא נמצא, אני בלחץ, איפה הוא? אני לא יכולה ללדת את הבת שלנו בלעדיו (הוא הלך לשירותים המסכן). אני מרגישה כבר את השק של מי השפיר משתלשל לי. הבן זוג חוזר ומתיישב מאחורי אוחז בי בכתפיים (בלפיתה מאחורה) הידיים שלי על החבל אמא שלי מחזיקה לי יד בין לבין ובשאר הזמן מצד ימין שלי ופנינה בין הרגליים. לחיצה ראשונה – הגוף מכריח ללחוץ, חוויה טוטאלית, אני מתמסרת, אני צועקת, פנינה אומרת בקול נמוך אני מנסה, זה כואב אבל זה קצר. יש הפסקה ארוכה (לי היא נראתה ארוכה, בן הזוג אומר גג חצי דקה) אחרי הציר. פנינה מרוצה אומרת כבר מרגישים את הראש, אני נותנת לכולנו להרגיש. עוד ציר לחץ חזק, טוב, ורציני ואחריו שוב הפסקה גדולה בה אני אוספת את עצמי. פנינה אומרת שאפשר כבר להרגיש יד אני מרגישה. ציר לחץ שלישי ואחרון, כואב אבל עם ההרגשה הכי מדהימה בעולם שבו עמליה מתגלשת לה החוצה, אני מרגישה הכל, זו תחושה מדהימה, מרגשת, אמא ובן הזוג בוכים משני צידי, עמליה בחוץ צורחת עד לב שמיים – משמיעה את הקול שלה, היא כאן לחיים. אנחנו משאירים את חבל הטבור, פנינה שמה לי אותה בידיים ועוזרת לי לקום איתה ולשכב על המיטה יחד איתה. אני נשכבת, עמליה בזרועותיי אני מסתכלת עליה – היא כל כך דומה לי. רגע נשגב, מדהים. אמא ובן הזוג לידי אנחנו מסתכלים עליה, אני מנסה להניק, בהתחלה לא מצליחה אח"כ כן. אמא ובן הזוג מתחילים לשלוח סמס שילדתי, שיש תינוקת, אני עוד לגמרי מרחפת. אני מרגישה את חבל הטבור, מסתכלת עליו, בן הזוג חותך אותו. זהו אנחנו נפרדות - כבר אף פעם לא נהייה יותר מחוברות פיזית - רק נפשית. השעה 18:35 יש לנו תינוקת, אנחנו לא רק זוג, אנחנו משפחה.
