סיפור הלידה הטבעית של יהלי דוד
שלח לחבריש כבר פתיחה מלאה, "אני חושבת שהתינוק לא יוצא כי אני עוד לא מוכנה אליו" שיתפתי במחשבה הזאת את המלווים שלי, הם לא הגיבו. כואב לי נורא. אבל עוד לא התכוננתי לסוף הלידה, היא עברה מהר מדי, חשבתי שיהיה לי עוד זמן להתכונן...
ביום חמישי כבר הרגשתי צירים, עוד לא הייתי בטוחה שזה צירים, פחדתי לספר.. שאף אחד לא יפתח ציפיות. יצאתי מוקדם מהעבודה ועשינו שנ"צ, כשגיא קם לחשתי לו באוזן– נראה לי שיש לי צירים.. צחקנו..
אני בשבוע 40, על כל השלכותיו, כבר אין לי כוח לזוז ואני עייפה ונפוחה, רציתי לנסוע עם גיא לרוית, הם הלכו לחתום על חוזה לבית החדש שלה, אבל ויתרתי.. אני אשאר לרבוץ פה על הספה. הוא חזר אחרי שעה, אני כולי באנרגיות מהשינה, בוא נצא! לאכול משהו.. לפאב של קובי.. לא חשוב בוא נצא, כבר 23:00 אני מתלבשת ויוצאים.. דיברתי עם גילי, גיא כבר סיפר לרוית ולניר.. כולם מתרגשים.. אבל אנחנו עוד לא שם.. אנחנו בריפבליק באם הדרך, אוכלים קרפצ'יו קישוא ופוקצ'ת סביח ושלוקים של בירה קרה ואז קופצים להגיד שלום ליוני בפאב, גיא שותה עוד בירה ועוד צ'יסר וחוזרים הביתה. כרגיל סקס מעולה והולכים לישון.. אין צירים..
יום שישי יום יפה.. קמנו מאוחר. ציר קטן כל כמה שעות, לגיא יש חתונה בצהריים והוא לא רוצה שאני אסע לקיבוץ.. אני מתלבטת עד הרגע האחרון.. אמא אומרת שהם קנו משהו לחג להורים של גיא אז אולי יקפצו מחר ואני מציעה שיבואו הערב, ניר עושה על האש. כולם זורמים.. מפגש הורים ספונטני.. אני הולכת לישון צהריים.. זו עייפות מחייבת כזאת שיש לי בימים האחרונים.. אין מצב שלא לישון.
בערב כולם נפגשים, אני מתאפקת לא לספר לאמא, שלא יצפו.. שתוכל לישון בלילה בלי להילחץ. היה כיף וטעים. ההורים שלי נפרדים מההורים של גיא באיחולי חג שמח ולי יש הרגשה שהם יפגשו עוד לפני החג... אנחנו מגיעים הביתה ואני שוב נכנעת לעייפות בצורה חריגה (הגוף מאותת).
ובלילה ההוא... בין שישי לשבת. הרגשתי את הצירים בפעם הראשונה באמת. גיא הלך לישון ואני קמתי לחוות אותם.. כבר לא התכווצויות קטנות ולא ברורות.. כבר אין ספק.. אני מרגישה.. הרחם נפתח.. ועולה.. ואז כאב.. ואוו מדהים.. הבית שקט.. אני ממתינה בסבלנות.. כל עשר דקות.. משהו בפנים נפתח ואז עולה ואז כאב... אני עוברת בין הכדור לספה למיטה.. מחכה.. מתלהבת.. זה נעים לי.. והכאב שולי לעומת הרגשת הפתיחה של הרחם. אני מתחילה להסתכל בפלאפון על הדקות כל שמונה דקות.. וכל שש.. ואז שוב כל עשר. צריך להכין תיק. ואוו איך יגמר הלילה הזה, אני מתחילה להריץ תרחישים. מתי אעיר את גיא מתי נוסעים. אני נכנסת לאינטרנט לחפש כל כמה זמן נחשב לידה פעילה. קוראת שכל חמש דקות ציר של דקה. יש עוד זמן..
ואז בסביבות ארבע נרדמתי. וגם הצירים. זה הפסיק.. התעוררתי בבוקר. חלק אחד בי מאוכזב חלק שני פולט אנחת רווחה.. יום שבת יום חמסין! רציתי לבלות אותו בחוץ ולא בבית חולים – בקשותיי נענו. הלכנו לאכול ארוחת בוקר ואז לים.. כל איזה שעה ציר.. יותר חזקים מאלה של אתמול.. נמרחתי על החול.. אריק איתנו וגם יוני ודנה... אני כבר אומרת שיש לי צירים בחיוך ובביטחון. בגלל הלילה אני כבר יודעת.. איזה כיף היה בלילה... זוג עם ילד בן 4 חודשים יושב לידנו. האמא שילדה (זה היה זוג של שתי אימהות) נותנת לי טיפ: א-פ-י-ד-ו-ר-ל. אחר כך עוד נסענו לתל אביב, דקל וטל שמרו לנו אוכל, דג מעולה וסלט חריף, שוב מאוד טעים לי. ונעים לי.. גיא מקסים כל היומיים האחרונים.. הוא יודע. הוא מבקש שאני אספר לו כשמתחיל ונגמר ציר. אנחנו חוזרים הביתה, השבת יוצאת וכרגיל העייפות מכריעה אותי. אני לא מצליחה להישאר ערה אפילו דקה ונרדמת על הספה.
שוב בלילה צירים.. אני קמה.. חווה אותם, וחוזרת למיטה. שוב נרדמת.. ואז בסביבות חמש הם מתחילים לכאוב ממש. אני ישנה בין כאב לכאב, ואז חולמת חלום – אני במערה בקצה של ואדי עצום, שוכבת על הגב, וכשאני מרימה את הראש בין הרגליים אני רואה את כל האופק מואר בשמש ואת הואדי הסלעי והקר שלפניו ואז מתחיל ציר, הידיים שלי על הפנים ומשהו מושך אותי ימינה.. והציר כואב והוא ארוך ואני מתחילה לחשוב שזה כבר רציני, וצריך לעשות משהו.. כבר מתחילה לידה.. אני ממלמלת גיא.. גיא.. גיא.. ואז מעירה את עצמי. הציר עוד ממשיך וכואב, הידיים שלי על הפנים בדיוק כמו בחלום, אבל אני על הצד – זה מסביר את הרגשת המשיכה ימינה.. זה כואב.. ואז נגמר.. כנראה הלכתי למערה שרוית סיפרה לי עליה – ככה חיות הולכות להמליט במקום שקט ומרוחק. בוקר טוב!
הצירים לא מפסיקים, אני מוציאה קולות כדי שגיא ידע שיש צירים, אחרי שניים שלושה כאלה השעון של גיא צלצל, 6:20, אנחנו קמים. אני הולכת להכין תיק, ואז עוד כאב, אני מתקפלת על הפוף. גיא מתארגן לעבודה, הוא עוד לא מבין, חן אמורה לבוא אליי היום בבוקר והוא סומך עלינו שנסתדר, הוא תוך 20 דקות חזרה בבית אם צריך. אבל אני כבר מרגישה שצריך עכשיו ולא רוצה לבקש שמא מדובר באזעקת שווא, אני אומרת שיתייעץ עם רוית, שכואב לי, אולי היא תבוא להיות איתי אם הוא הולך. הוא יוצא החוצה לדבר בטלפון.. אני עם דמעות, רוצה שהוא ישאר איתי. הוא חוזר גם עם דמעות, רוית הרגישה אותי מהבוקר, היא ידעה כבר המלאך הזאת. הוא מתרגש, הולך לחפש לו מחליף או לבטל את השיעור. אני חוזרת למיטה. עוד ציר.. הוא נותן לי לדבר עם ניר, גם ניר מאוד מתרגש, אני מרגיעה שזה יהיה ארוך אולי אפילו לא היום.. הכל כרגיל.. אבל גם הוא כבר יודע שהתחלנו. אני בהכחשה.. ואז גילי מתקשרת, היא גם כמעט בוכה. אני מתה עליהם.
עכשיו רק נותר האקט האחרון שיבשר רשמית על התחלת הלידה – אני מתקשרת לאמא. מספרת שאני בצירים מהלילה. מבקשת בכל לשון שלא תצא עד שלא אומר לה. שנתקשר כשנהיה בדרך לבית חולים ושתגיע ישר לשם. אני מבקשת. "אל תצאי עד שלא אומר לך". כמובן שתוך שעתיים בערך היא תגיע אלינו הביתה בלי לשאול, כמובן שהיא תגיע בדיוק בזמן. בלי שהתכוננתי פתאום תכנס ותלטף ותנשנש לי את הלחי בעדינות כמו שהיא עושה לנכד שלה בימים האחרונים. לא יודעת מה היה קורה אם היא היתה שומעת בקולי, לא הייתי יכולה לעבור את הלידה בלעדיה.
נכנסתי למקלחת, בעצתה של הגורו. אין דברים כאלה.. המים מעלימים את הכאב. אני מתנענעת מתחת לזרם חם ישר על הגב התחתון.. או.. לידה פעילה.. אני מתחילה להכיל את הכאב.. במים זה יותר קל. גיא שואל אם לקרוא לרוית, אני לא יודעת.. אולי מוקדם מדי? אני לא רוצה להתיש אותה.. רוצה להשתמש בה רק כשבאמת צריך.. הוא אומר שהיא קופצת לקפה.. בכלל לא קשור לעובדה שיש צירים ארוכים כל 5 דקות j
היא מגיעה כשאני עוד במקלחת, גיא הולך להביא דברים אחרונים שצריך ללידה. היא דופקת בדלת, אני רוצה שהיא תכנס אבל קצת מביך, אף פעם לא ראו אותי בעירום מלא ככה באור, אפילו מגיא אני מתביישת לפעמים ואני כולי ענקית, לא ראיתי מה קורה מתחת לבטן שלי כבר חודשים.. אבל זאת רוית.. היא נכנסת בחיוך שמשכיח ממני עובדת עירומי, ואחר כך מפזרת שמן עם ריח טוב מסביבי במקלחת.. האדים מסביבנו.. אני מדברת איתה ברוגע, כבר התחלתי את הלידה לפני שעה. אני רגועה ובשליטה והכל טוב.
אחר כך אני יוצאת ומתלבשת.. חוזרת למיטה. רוית מתחילה לעבוד. תוך שתי דקות חדר השינה הפך למאורת לידה. היא מגיעה עם נרות ומכניסה איזו מנורה חמה בצד החדר. ומוסיקה שקטה בוקעת מהרמקולים בסלון.
היא מעסה לי את הרגליים בשמן.. אני עוד נפטרת משאריות של מבוכה, אחותו הגדולה והיפהפיה של בעלי נמצאת איתי פה בחדר לבד בשקט על המיטה. היא מדהימה. כשמתחיל ציר הידיים שלה גולשות לי לגב.. לוחצות על עצמות האגן – זה מטשטש את הכאב. כמו עם המים. היא קוסמת. מעסה לי את כל הגוף. מנענעת אותי. אני נזכרת שהיא לימדה אותי במפגשי הכנה שצריך לעזור לעובר להתמקם בצוואר.. היא עושה את זה בשבילי. עומדת מעליי, רוכנת, קופצת, מסתובבת. גיא מגיע.. גם הוא נוגע בי.. אני נשענת עליו, מוקפת במשפחת פרידמן – אחד לפניי, אחת מאחוריי ואחד בתוכי.. מנסה לצאת.
ככה עברו להן כמה שעות.. אמא הגיעה.. עוד מקלחת.. מתחיל לרדת דם.. אני תוהה אם צריך ללכת לבית חולים. רוית בודקת לי פתיחה כשהיא מסתכלת בפס שמשחים מעל האגן בזמן פתיחת הרחם, קשה לה להגיד בדיוק כמה אבל היא בטוחה שיש כבר פתיחה רצינית. אפשר לסוע אם אני רוצה.. לא יודעת אם אני רוצה. שמעתי מלא סיפורים על בנות שמגיעות לבית חולים ושולחים אותן הביתה כלעומת שבאו. אבל נרשמנו לחדר לידה טבעי וגם שם יש מקלחת.. אמא שלי כבר חושבת שצריך לצאת. אני יוצאת אל האור. בסלון. הבית שלנו מואר כולו. יאללה הולכים. אני רעבה, אמא מכינה לי פרוסה עם גבינה. גיא כבר ארגן את התיקים באוטו. רוית תולה על עצמה את תג ה"דולה" שלה. אני עם הסחבות שלי שמה משקפי שמש. עוד רטובה מהמקלחת. חמסין בחוץ. נכנסנו לאוטו. הדרך היתה קשה. ציר כל שתיים שלוש דקות. כואב לי ויצאתי מהמאורה שלי ישר למציאות.. אני מנסה להסתתר מאחורי משקפי שמש. רוית עוד מעסה לי את הגב מהמושב האחורי.
בסביבות 13:00 אנחנו מגיעים ללניאדו. יוצאים מהאוטו ואז ציר. אני לא יכולה לעמוד. אמא מציעה שנתקדם עוד כמה צעדים לצל, אבל אני לא יכולה. מתכופפת בחמסין הזה עד יעבור זעם. מגיעים לקבלה, גיא מטפל בכל הניירת, כמו שלמדנו, לא מפריעים לי עכשיו עם המטריקס.. אני יולדת.. שולחים אותי למיון. האחות בודקת אותי. ואז מבשרת לאחות מעבר לוילון שאני תכף יולדת שיארגנו לי חדר. פתיחה של 9!! אני גאה! אפילו עכשיו האגו שלי מתפקד כרגיל. הגעתי לבית חולים עם פתיחה של 9! בא לי לספר כבר לכל העולם. האחות חוזרת עם כסא גלגלים, ואז מגיעה תמר - עם חיוך של מיילדת טבעית. שיער קצר. עיניים כחולות ענקיות. שאנטי שאנטי. אני יודעת שהיא תסתדר מעולה עם חבורת המלווים שלי. איזו קארמה.. הכל הולך טוב.
נכנסנו לחדר הלידה. ישר למים. אני מתיישבת על מגבת שעל ספסל המקלחת. רוית מחזיקה את הדוש עם יד אחת ומעסה לי את הגב עם היד השניה. הצירים כואבים מאוד וארוכים.. וילון המקלחת מקופל לחצי הגובה ואני רואה את הסנדלים של אמא שלי - דקות ארוכות, עם מגב, אוגפת את המים שלא יפלשו אל מחוץ למקלחת.. מתלוננת באוזני המיילדת על השיפוע הכושל של הבלטות. אם לא הייתי בעיצומה של לידה הייתי נקרעת עליה מצחוק. גיא מגיע.. כבר כולם עם בגדים רטובים.. אני נשענת עליו, במלוא מובן המילה. הוא מסריח מסיגריות, אני מסניפה את הצוואר שלו ומנשקת אותו.. "תראה אותנו מאמי", אני אומרת בלב, "אני יולדת..", קצת בשוק מעצמי. הוא מחבק אותי ומחזיק אותי חזק.. אני אוהבת אותו הכי בעולם.
יש כבר פתיחה מלאה, "אני חושבת שהתינוק לא יוצא כי אני עוד לא מוכנה אליו" שיתפתי במחשבה הזאת את המלווים שלי, הם לא הגיבו. כואב לי נורא. אבל עוד לא התכוננתי לסוף הלידה, היא עברה מהר מדי, חשבתי שיהיה לי עוד זמן להתכונן... רוית יוצאת וחוזרת עם כרטיסיות. כשהיא הראתה לי אותן במפגש הכנה זה היה נראה לי מצחיק. עכשיו אני מבינה. היא מציגה לי אותן אחת אחרי השנייה בלי לדבר: "גופי יודע ללדת" – כן.. הוא יודע.. בזכותך רוית.. חיזקת לי את הרחם ולימדת את הגוף שלי ללדת. "אני פרח שנפתח" – כן.. כבר פתיחה מלאה... "אני אמא" – העיניים שלי התמלאו בדמעות, כמו עכשיו כשאני נזכרת בזה, לא יכולתי לראות את ההמשך. אני רטובה מדמעות ומאדים.. אחר כך היו כרטיסיות עם ציורים.. לא ראיתי אותם כבר.. רק חשבתי על זה שאני אמא. בוא נוציא אותו. אחר כך נשמטתי על הרצפה במקלחת אבל כאבו לי הברכיים ככה על הרצפה, עברנו למיטה. תמר הציעה שאכרע על המיטה אבל לא היו לי כוחות. נשכבתי על הצד. גיא שלי מולי, רוית מאחוריי ואמא שלי לידי. כאבים שאני לא יכולה לתאר במילים. ואז תמר מגיחה מעליי, היא מספרת שהסתיימה משמרת ושהיא חייבת לצאת ומציגה בפניי את המיילדת שלי. אני אומרת לה תודה. סוריאליסטי עכשיו באמצע.. אבל בדיעבד זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. תמר שגישתה טבעית ולא מתערבת סיימה את תפקידה. עכשיו הגיע הזמן למישהי שתנהל את העניינים. היא היתה נראית קשוחה בהתחלה, רק אחר כך אני מגלה שקורים לה מנוחי, אישה דתייה ויפה. היא כועסת שאני שם על המיטה בכל הבלאגן, מסדרת לי את הכרית מאחורי הראש. מפקסת אותי.. "את בטוחה שלא פקעו המים?" אני לא יודעת... אולי לא שמתי לב במקלחת. היא אומרת שהיא הולכת לפקוע את המים זה יזרז וזה לא כואב. סבבה. שטף של מים חמים יורדים ממני, אני גם ככה רטובה מהמקלחת מה אכפת לי. היא מבשרת שהמים יצאו נקיים. יופי... כולם שמחים. אני מתפתלת מכאבים.. זה בלתי נסבל.. שייגמר כבר.. אני לוחצת.. גיא שלי מעודד אותי.. "הוא תכף יוצא.. תלחצי עוד קצת.." אבל אני לא מרגישה בכלל שהוא תכף יוצא.. אני מרגישה כאבים שאני לא יכולה לסבול יותר.. מנוחי כועסת עליי "תעזרי לעצמך.. תחזיקי את הרגל.." אני לא מצליחה לעשות כלום. רוית מחזיקה לי את הרגל. מנוחי אומרת לי להחזיק את האויר בפנים כשאני לוחצת, רוית אומרת לי לצעוק כשאני לוחצת. אני צועקת. ממש צועקת.. מנוחי אומרת שאני צרה מדי. היא מוציאה מספריים, אמא שלי נבהלת. רוית וגיא מבקשים לנסות עוד קצת בלי לחתוך. אני צועקת שיוציאו אותו ממני כבר.. מצידי שיחתכו לי את הרגליים רק שיצא כבר.. (*אפילו לא קרע אחד תודה לאל ולמנוחי ולרוית ולגיא ולהוגה האפינו).
ואז הוא יוצא. ברגע אחד אני מרגישה אותו מחליק לי מהגוף. הוא על הבטן שלי, רטוב כמוני. אני מפחדת להסתכל מניחה עליו ידיים חמות. הוא בוכה. הוא נעים לי. אמא שלי משתגעת משמחה. וגיא מאושר ומלטף אותי. הוא גאה בי. מנשק אותי. רוית פרידמן הדולה שלי כמובן מתפקדת - ישר רצה למצלמה.
בני הבכור הגיח לעולם:
17.4.2011 בשעה 15:15. במשקל 3.595.
