מה זה דיכאון?
שלח לחבר" וככל שהמצב נמשך הפכתי להיות עייפה יותר, מדוכדכת יותר, וחסרת מוטיבציה. בכל פעם גיליתי מחדש עד כמה אני עדיין משועבדת לאשמה ומשועבדת לסבל, כבולה בתוך השעבוד העצמי."
פרק מתוך הספר "הזחילה אל החופש" מאת אילנית הילל. עוד פרטים על הספר בסוף הפרק. אם יש לכן חברה בדיכדוך או דיכאון תעבירו לה קישור יחד נסייע לעוד נשים.
עליתי במעלית, דפקתי בדלת ואסתר פתחה לי. עמדה מולי אישה גבוהה (יחסית אליי), עם עיניים בוחנות, עיניים שיכולות לראות כמו מעבר לך. יכולתי להרגיש איך היא סוקרת אותי במחשבותיה. היא הובילה אותי לחדר הטיפולים שלה שהיה בקצה הדירה.
נכנסתי לחדר מלא במזרנים, חלצתי נעליים והתיישבתי על כרית. מחלון החדר נשקף נוף מרהיב של עצים ירוקים ושמיים כחולים. עננים לבנים שטו בשמיים כאילו צוירו במכחול, ועם קצת מאמץ אפשר היה גם לראות את הים. הרגשתי שהנוף מרגיע את נפשי הסוערת. אסתר הביטה בי ושאלה: "למה את כאן?" "אני חלשה", עניתי, "אין לי קול ואין לי כוח. אני לא יודעת מה יש לי", אמרתי לה, "אני רוצה להבריא". אסתר הביטה בי בחמלה ואמרה בקול חרישי: "את בדיכאון. את יודעת מה זה דיכאון? דיכאון זה דיכוי האון, און זה רצון". החזרתי לה מבט אטום והנהנתי. אסתר שאלה אותי אם אני לוקחת כדורים, ואם אני מעוניינת בטיפול תרופתי. אמרתי לה שלא. היא הוסיפה ואמרה: "את בטוחה? כי אם את רוצה לקחת כדורים אפנה אותך לפסיכיאטר. אני לא נותנת כדורים. אני מטפלת בשיטה אחרת, שיטה רוחנית, ללא כדורים". עניתי בנחישות: "לא. אני לא רוצה לקחת כדורים." קבענו להיפגש פעם בשבוע כדי לעבוד על זה.
הטיפולים עם אסתר היו אינטנסיביים. בכל פגישה היא השתמשה בכלי אחר. באחד הטיפולים אסתר השתמשה בקונדולה, כלי מעץ בצורת קונוס שיצרה בעצמה. היא השמיעה צלילים דרך הכלי, ואני שכבתי על הגב והקשבתי להם עטופה בהם. זו הייתה חוויה נפלאה. היה לה ארסנל של כלים: משפטי תמיכה, זיהוי הקולות הפנימיים, הקונדולה –שדרכה היא משמיעה צלילים מרגיעים, כל זה היה חלק משיטת קול הרוח, השיטה שאסתר פיתחה ואף הוציאה עליה ספר. השיטה מבוססת על ההבנה שאנחנו לא רק גוף-נפש אלא גם רוח, וכוללת טיפול בצלילים ובתדרים. לגבי חלק מהתרגילים שהיא נתנה לי, לא ממש הבנתי למה הם נועדו ואיך הם יכולים לעזור לי בכלל – כמו, למשל, שלוש פעמים ביום לעמוד מול המראה ולשאוג כמו אריה. למרות זאת תרגלתי את כולם בבית, כי משהו בתוכי הבין שהיא יודעת מה היא עושה, שהיא מבינה מה אני חווה, ושהיא יודעת איך להוביל אותי החוצה מהתופת הזו. עשיתי כל מה שאסתר אמרה לי לעשות, אבל בין פגישה לפגישה הייתי במיטה. התקפי הזעם והחרדות לא הפסיקו, והתקפי הבכי המתפרצים היו כמו מפלים של מים זועמים וחזקים ממני. באחת הפגישות מיררתי לאסתר על מר גורלי. קוננתי בפניה על כך שאיני יכולה לטפל בילדיי, שאני בבית אבל לא נוכחת, שאין בי כוחות לקחת אותם לבית הספר ולגן ולהחזיר אותם מהם, ושזה מייסר אותי מאוד. אסתר הביטה בי בעיניה החדות ואמרה לי בתקיפות רבה: "את מבינה שיש לך שלושה ילדים ״יתומים״ בבית. יש להם אמא בחיים אבל היא לא חיה". המוח שלי הזדעזע. המלים של אסתר הלמו בי. עד אז הייתי קורבן.
המחשבות שלי היו אוטומטיות. האשמתי את הסביבה, היו לי תירוצים בלי סוף. חיכיתי וקיוויתי שהשינוי יקרה מאליו. באותו רגע משהו זז בי. קיבלתי הכרה במציאות. הפכתי מקורבן ללוקחת אחריות. החלטתי לקחת אחריות על חיי, לחפש פתרונות וליישם אותם, להילחם על חיי ולהילחם למען ילדיי ה״יתומים״. באחד מהמפגשים אסתר ביקשה ממני לצעוק. היא ביקשה שאשמיע קול בתור מי שאני חושבת את עצמי, ולא יצא לי קול מהגרון. ואז היא ביקשה שאשמיע את הקול של "ה-אני האמיתי" שלי. ואז בפעם השנייה ממש צרחתי, הבהלתי את עצמי ואת אסתר מעוצמת הקול שיצא ממני. אסתר אמרה לי אז משפט שיישאר חקוק בזיכרוני עד יומי האחרון: "יש בך עוצמות, אילנית, זה לא נכון שאת חלשה. ראית בעצמך". כשהיא אמרה את המשפט הזה האמנתי לה. ומתוך האמונה הזו הובלתי את עצמי להמשך הריפוי. עם הידיעה הזו שיש כוח בתוכי, ושהוא רק מכוסה בשכבות – סללתי שביל חדש לריפוי, את השביל הפרטי שלי, שמתאים רק לי. אז עוד לא יכולתי לזהות שתחושות המסכנות והקורבנות והתחושה שאני מגעילה ולא ראויה – הפכו לדפוס, להלך חשיבה, שנטמע בי ונדבק כמו זפת שנדבקה לכביש במשך שנים. לא יכולתי לראות את האור שבקצה המנהרה. אסתר הייתה אומרת לי "אילנית, אני רואה אותך אבל את לא כאן". ככל שהזמן חלף הצלחתי להבין יותר טוב למה היא מתכוונת. לא הייתי נוכחת בחיים שלי. פחדתי להבחין ברצונותיי ולהביע אותם, פחדתי לקבל אהבה, פחדתי לבקש, פחדתי לומר "לא", פחדתי להגיד לעצמי את האמת, והכי פחדתי שידעו עליי שאני פחדנית.
היה בי פיצול. שוב הבחנתי שיש בי שתי ישויות – אני האמיתית, והאני שיצרתי כדי לכבד את המסורת שלפיה גדלתי.
דילגתי בין שתיהן. אסתר עזרה לי לקלף את דמות הבת למשפחה מסורתית - הצנועה, השקטה, המנומסת והביישנית, זאת שמאמינה שהיא "לא יכולה..." – שהיא "אני הכלואה" ולא ההוויה שאני – אישה
חופשייה.
במשך תשעה חודשים הרגשתי שאסתר מקלפת אותי כמו שמקלפים בצל. אסתר עבדה ממש קשה כדי לעזור לי לקלף ממני את השכבות שכיסו את נפשי ואת נשמתי. היו לי שכבות של פחדים, שכבות של ספק, שכבות של בורות, שכבות של גישה "פרימיטיבית", שכבות של בהלה, של בושה, של כעס, אכזבה ושכבות של זעם על עצמי. הקליפות סירבו להתקלף בקלות. לאט לאט קילפנו שכבה ועוד שכבה. אסתר הובילה אותי אל עצמי בהדרגה ובסבלנות.
כמה חודשים אחר כך, כשגיליתי דרך הפגישות עם אסתר שיש בתוכי זעם כלוא, נרשמתי לשיעורי קיקבוקס, כי הרגשתי שזה יעזור לי לפרק את הזעם שבתוכי. כיוון שהשיעור אצל אסתר היה כמעט הדבר היחיד שבזכותו הצלחתי לצאת מהבית, תכננתי ששיעורי הקיקבוקס יהיו מייד אחרי השיעור עם אסתר. הקיקבוקס עזר לי לפרוק כעסים שהצטברו לי בגוף ושחרר אותי מהם לרגעים. למי שחווה כעסים אני מאוד ממליצה על הפעילות הזו. באחד המפגשים שלי עם אסתר היא הסבירה לי שהתפתחות של אדם היא כמו צמיחה של פרי הלימון על העץ. כמה שנמחא לו כפיים, נרקוד ונשיר לו ונצעק עליו שיהפוך לצהוב, הוא לא יהפוך לצהוב. הלימון יהפוך לצהוב ויבשיל כשיגיע הזמן שלו. הבנתי ממנה שעליי להיות סבלנית ושהדברים יקרו כשהם יקרו, ושאני אבריא כשהזמן הנכון יגיע. המפגשים עם אסתר היו מרגיעים אותי לזמן קצר, כמו כדור שהשפעתו פגה אחרי כמה שעות. כל השבוע הייתי מחכה שיגיע יום שני. בימים שלא נפגשתי עם אסתר עלו בי חרדות והתקפי זעם שלא יכולתי לשלוט בהם, שנבעו ממחשבות טורדניות על דברים שקרו. חזרתי ונזכרתי במצבים מן העבר שבהם רציתי לומר דברים שלא העזתי לומר. רבתי עם עצמי בתוכי. חייתי את אירועי העבר כאילו הם מתרחשים בהווה. כל זה היה מלווה בדפיקות לב, לחץ בחזה, רעידות, קוצר נשימה ובכי מתמשך. לא הייתה לי מודעות לכך ולא כלים להתמודדות. אני זוכרת שהייתי מתקשרת לאסתר כשתחושת הצער הייתה מציפה אותי, כשהייתי בהתקפי בכי, וביקשתי שתקבל אותי בדחיפות. אסתר סירבה ברוב המקרים בטענה שהיא לא פנויה, ואז גיליתי דבר נפלא ומעודד: אחרי כל התקף היו מגיעות רגיעה ושלווה עמוקות, כאילו ההתקף לא התרחש. אימצתי את התובנה הזו. היא עזרה לי להבין את התהליך ולהיבהל פחות מההתקפים. התהליך שעברתי עם אסתר נמשך תשעה חודשים והיה מאוד משמעותי. בנוסף למפגשים הפרטיים עם אסתר הצטרפתי לקורס "קול הרוח", שאסתר הנחתה. השתתפו בו עשר נשים שהגיעו מכל רחבי הארץ, כל אחת והסיפור שלה. שם קיבלתי עוד תמיכה משמעותית. בקורס קיבלנו תרגילים כמו "לפגוש את המקום השחור"... שבעקבותיו חוויתי התקפי חרדה ובהלה מלווים בבכי, בעוצמות שלא חוויתי קודם. פגשתי את הפחד שישב לי במקלעת השמש ולמדתי לשוחח איתו, לראות אותו ולהרגיש אותו.
המפגשים עם הרגשות היו מפחידים אך חשובים ביותר להיכרות שלי עם עצמי ועם מה שיש בתוכי, ותרמו להתפתחות ולצמיחה שלי. כשלמדתי להתיידד איתם, לא לפחד מהם ולא להימנע מהם, חשתי מעט הקלה. זה השלב החשוב ביותר בהתמודדות עם רגשות שליליים: להביט בהם, ואף לחבק אותם. בסופו של דבר אסתר שחררה אותי לדרכי, והמשכתי הלאה במסע. אמנם חיכתה לי עוד דרך ארוכה, אך קיבלתי ממנה המון, והערכתי מאוד את אופן ההתנהלות שלה ואת הגישה שלה לתקשורת בין מטפל ומטופל. היא זכורה לי כמי שעשתה את הדבר הנכון בזמן המתאים.
לפרטים על הספר ולרכישה כנסו: https://ilanithillel.co.il/book/
לעוד המון תכנים מעולים חינמיים עקבו אחרי אילנית באינסטגרם https://www.instagram.com/ilanit_hillel_spiritual/
מידי שבוע תירגול אהבה עצמית בקבוצת וואצ אפ שקטה וסודית שנפתחה במיוחד בשבילכן לנשים בלבד https://chat.whatsapp.com/E8YNaUkyob99obB0wcpQMz
