איך מגיעים להחלטה שהילד שלנו בשל לעלות לכיתה א'
שלח לחברהילד עולה לכיתה א' ואתם ממש לא בטוחים שהוא מוכן? הילד עולה לכיתה ב' ועדיין מקרטע עם הקריאה? פזית גלר, מורת כיתות א' ו ב' ומורה להוראה מתקנת שולחת לכם מסר מרגיע. בלי לחץ, והכל יסתדר.
מאת: פזית גלר, מורה לכיתות א' והוראה מתקנת.
"כשהגיע סוף שנת גן חובה, התחלתי להילחץ " מספרת לי פזית גלר אמא של ילד בן 7. "בתוך תוכי ידעתי שבני עדיין לא בשל לכיתה א', אבל ההחלטה בוששה לבוא. התחבטתי ביני לבין עצמי במיליון שאלות. אם אשאיר אותו בגן, יש סיכוי טוב שישתעמם, אם אשלח אותו לבית ספר, ייתכן שלא יצליח ויהיה מתוסכל. לבסוף החלטתי להשאיר אותו בגן שנה נוספת, ואינני מצטערת על כך אפילו לרגע"
גלר, מורה לכיתות א' וב' בעצמה ומורה להוראה מתקנת סבלה מסינדרום ה"הורה שיודע יותר מידי" . בכל שנה מגיעים אליה לכיתה א' לפחות כמה ילדים שאינם בשלים לגמרי ללמידה, והיא יודעת לזהות אותם מיד. אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ועם הילד הפרטי שלה הדילמה כצפוי הייתה הרבה יותר מורכבת וקשה. בני לדעת הסובבים היה דווקא מוכן מאוד לכיתה א' , ואת ההחלטה שלה להשאיר אותו לבסוף שנה נוספת בגן רובם ייחסו להיותה "אמא יותר מידי מגוננת".
איך בעצם הגעת להחלטה
רציתי לאפשר לבני עוד זמן משחק. זמן משחק חשוב מאוד להתפתחות הילד, והרגשתי שבבית ספר לא יהיה לו מספיק מזה. מטרות כיתה א' של קריאה וכתיבה נראו לי מעבר מהיר מידי בשבילו. באופן כללי, אני רואה את זה בשטח בכל יום, אחוז גדול של ילדים שבשלים להתחיל בית ספר רק בגיל 7. האנטרופוסופים פיתחו תאוריה שלמה סביב העניין הזה, והם מאמינים במה שקרוי " שבע השנים הראשונות" ובכך שעם בקיעת השן הראשונה באזור גיל 7 רק אז הילד בשל התפתחותית לכיתה א'.
לפני שעשית את ההחלטה ניסית בכל זאת לשלוח את בנך לכיתה א' בזמן?
בסיום הגן הגננת קובעת אם הילד בשל לכיתה א'. הגננת של בני לא הייתה בטוחה, והמליצה לקחת אותו למרפאה בעיסוק, כדי לעשות הכנה גרפומוטורית .המטפלת בעיסוק עבדה עם בני על גזירה, הדבקה וצביעת שטחים, אבל הוא עדיין היה מסורבל. התקשה מאוד לא לצאת מהקווים. מצד שני הוא הרכיב בבית פאזל של עשרות חלקים קטנים בקלות. שאלתי את המטפלת "לא מדובר באותה מיומנות?" היא אמרה שכן, אבל הדרישות בבית הספר הן מאוד מסוימות. הדרישות הן לדעת למלא שטחים. יש כאן אמירה מאוד חזקה. יש דרישה שהילדים יגיעו לכיתה א' מוכנים. אבל מי החליט מה זה מוכן? את בני לא עניין למלא שטחים. המרפאה בעיסוק אמרה שלאט לאט הוא יתקדם, אבל באותו זמן זה תיסכל אותו מאוד. הרגשתי את ההתנגדות. בנוסף לכך הקטע החברתי אצלו לא היה חזק, הוא לא בדיוק מצא את מקומו. הודעתי למטפלת שאני מפסיקה את הטיפול ומשאירה אותו שנה נוספת בגן. היא אמרה לי "אסור לי להגיד את זה, אבל את עושה צעד מאוד חכם".
לפי איזה סימנים הורה יכול לזהות שהילד שלו אינו בשל מספיק לעלות לכיתה א'
הילד מגלה מסורבלות במוטוריקה עדינה, ולא מגלה שום עניין במספרים ואותיות. כל דבר שצריך ללחוץ כדי שיקרה, צריך להדליק נורה אדומה. יש אפשרות לגרות, להראות ולעודד למידה, אבל אם מזהים התנגדות צריך לדעתי להפסיק. כל דבר שבא קודם זמנו עלול לגרום לנזקים.
על אילו נזקים מדובר?
כשהילד לא זורם בתהליך טבעי עשויים להופיע טיקים, פחדים, סימפטומים בלתי רצויים שנובעים מחרדה. יש הרבה ילדים שמתמלאים תסכול ואפילו בוכים כשהם צריכים לדוגמא לעשות משימה כמו לצבוע שטחים. זה אופייני בעיקר לבנים. בראייה שלי צריך לחשוב מה בעצם המטרה שלנו כאן. מה משיגים בכך שלוחצים על הילד. לא לעשות רק כי צריך. אם ילד לא רוצה למלא שטחים או לגזור, אין בעיניי צורך שייעשה זאת.
וכשמדובר רק באופי? בילד שמעדיף רק לשחק?
מהניסיון שלי בכל ילד מתעורר במוקדם או במאוחר הרצון לקרוא ולכתוב. זה שלב בהתפתחות. בני רצה פתאום מאוד לקרוא ולכתוב, שבוע לפני יום הולדת שבע. עד אז הוא לא התקרב בכלל לנושא הזה. גם בתלמידים שלי אני לא מאיצה בכלל. הלחץ הוא קטסטרופלי. כשילדי כיתה א' אינם מוכנים ואינם קוראים, אני מבקשת מההורים לתת זמן. צריך להבין שהילד לא תמיד בשל בכיתה א' לקריאה וכתיבה. לימדתי הרבה תלמידים שהיו חסומים בכיתה א' ובתחילת כיתה ב' התחילו לקרוא בלי שום בעיה. הסכר נפרץ. לא הכל צריך להעשות כעדר, ולכל ילד יש את הקצב שלו. הרבה פעמים ההורים מרגישים לחוצים ,כועסים על הילד שלא הצליח בכיתה ודואגים שאם לא יתקדם יהיה בפיגור ויצבור פערים. הילד מרגיש שמשהו איתו לא בסדר " איך אני לא מצליח ואחרים כן". המסר לילד צריך להיות "אתה תעשה מה שתוכל והכל יהיה בסדר". ברב הפעמים בכיתה ב' רואים קפיצה אדירה. פתאום יש בשלות ללמידה, וגם ההתמודדות החברתית עם מגוון מצבים היא הרבה יותר טובה. אני לא מלחיצה, והתוצאות מדהימות.
כשהודעת לבנך שכל החברים הולכים לכיתה א' אבל הוא נשאר בגן, איך הוא קיבל את זה ?
בגן של בני היו הרבה ילדים שנשארו. זה מאוד מקובל. היו שם הרבה "סופר בוגרים" . לא הייתה לו עם זה בעיה. הוא היה "סופר בוגר" כמו עוד כמה ילדים. בבית קראנו לו "סופר סופר בוגר". במהלך השנה הנוספת הזאת הוא גם התחזק מאוד רגשית ונפתח, ובניגוד למה שחשבתי לא שיעמם לו בכלל.
את עצמך מעבירה שיעורי הכנה לכיתה א' למה ולמי זה נחוץ?
ההכנה שאני עושה שמה דגש פחות על הצד הדידקטי ויותר על הצד הרגשי. המעבר לצורת לימוד מאורגנת, הישיבה על כיסא של חמש או שש שעות ביום, כל אלה קשים לילד ומעוררים הרבה פחדים. אני נותנת להם הזדמנות להעלות חששות שיש להם מכיתה א', אנחנו מדברים על מה יש בבית ספר בכלל, על המבנה הפיזי, עושים דימויים לקבוצה גדולה, מדמים סיטואציות בכיתה, מדברים על חברים חדשים. הילדים מעלים הרבה מצבים בעייתים ששמעו מהאחים הגדולים. שואלים שאלות כמו מה קורה אם מרביצים לי, אם אני לא יודע לאן ללכת. אני מעלה בפניהם סיפורים דומים, ויחד אנחנו מדברים עליהם. על מוטריקה אנחנו עובדים בדרך חוויתית- עושים כריכים, עוגיות, הכל בנינוחות. כדי להדגים ארגון הם מביאים תיק אוכל, בקבוק, ותיק לימודים. מבחינתי, כל הכבוד לילד אם הוא הצליח להכניס את הסוגר לקופסת האוכל ואם הצליח להכניס את קופסת האוכל לתיק. זה לא מובן מאליו.
את ממליצה להורים לבקר בבית הספר כמה פעמים לפני תחילת הלימודים?
את הביקורים כדאי לעשות אפילו בשנה שלפני כן, כמה חודשים לפני סיום הגן, כדי שהילד יתרגל למבנה בית הספר. ילד שהיה רגיל להיות בחברת 30 ילדים ועכשיו הוא בחברת 600 זה שנוי עצום שאנחנו כמבוגרים לא נותנים עליו את הדעת. מה שלנו נראה מובן מאליו, הפסקות, אוכל, התארגנות עם התיק, כל אלה דברים חדשים שדורשים הסתגלות ומאמץ עצום עבורו.
את גם מורה להוראה מתקנת, אך מעדיפה לכנות אותה "הוראה משלימה"
ל"מתקנת" יש קונוטציה שלילית. אני מעדיפה "משלימה" כי אין כאן משהו מקולקל שצריך לתקן. פעמים רבות מדובר בילדים שחוו הרבה אי הצלחות או דחייה חברתית, והתסכול והכעס שנוצרו השפיעו על היכולת הלימודית. לכן יש לי צורך להבין את הצד הרגשי לפני שמתאפשרת למידה. את שיעורי ההוראה המשלימה אני עושה בשילוב של יצירה והבעה. גיליתי שזאת דרך מעולה להגיע לליבו של הילד ולצמצם התנגדות. אנחנו משחקים במשחקים רגשיים, משחקי דמיון וקלפים טיפוליים. אלה מקומות שמזמינים אותם להיפתח ולדבר על מה שמעניין אותם או מפריע להם. אני מרגיעה את הילד על ידי התכנסות לתוך עצמו, נשימות ויוגה, יוצרים יחד בפלסטלינה, עושים תרגילי דמיון מודרך, וכדי לייצר אמפתיה אני משתמשת בבליותרפיה, סיפורים על ילדים אחרים שחוו מצבים דומים. לעיתים אני מפנה את ההורים לעזרה נוספת. הורים אומרים לי שהמפגשים האלה היו עבורם תחליף לטיפול פסיכולוגי, אף שחשוב לי להדגיש שאיני פסיכולוגית, ושיש מקרים בהם אין תחליף לטיפול כזה.
עבור הורים זה מלחיץ מאוד שהילד כבר בסוף כיתה א' ולא קורא
נכון. יש הורים ששואלים אותי בדאגה כמה פעמים בשבוע אפשר להביא את הילד כדי להגיע להישגים כמה שיותר מהר. פעמיים? אולי שלוש? אני תמיד ממליצה להתחיל לאט ובהדרגה, לא להילחץ ולא להלחיץ. היה אצלי פעם ילד בכיתה ב' שלא קרא ולא כתב. חודש שלם נתתי לו רק משימה אחת- ללכת לאורווה ובחזרה. אחר כך הוא שירטט את המסלול, בשלב הבא הוא נחשף לקריאה וזמן קצר אחר כך הוא התחיל לקרוא שוטף. אני בונה תוכנית ייחודית לכל ילד. מזהה נקודות חוזק וחולשה ועל פיהם בונה מטלות. לדוגמא, אצל ילד שלא הצליח לקרוא בכיתה זיהיתי צד וויזואלי חזק ועבדנו עם כרטיסיות הברקה. היה אצלי ילד עם בעיות פונולוגיות הוא נטה לא לשמוע את סופי המילים ואיתו פרקתי והרכבתי את מילים שוב ושוב עד להקניית הקריאה. הטעות הכי נפוצה של הורים היא לשלוח את הילד למורת כיתות א' או ב' שאינה מומחית בנושא של הוראה מתקנת, ושעובדת עם הילד באותה שיטה ועם אותן חוברות שבהן משתמשים בבית הספר שלו, למרות ששיטת הקריאה עובדת דווקא על הצד החלש של אותו הילד. כשממשיכים באותו קו חוזרים שוב ושוב על אותן הטעויות.
את עובדת גם עם תפקודי מוח ואונות. זה נשמע קצת הזוי. למה זה טוב בעצם?
אני מלמדת את הילד שיש לו את המוח היצירתי והמוח החושב, ואלה בעצם שני צדדים של המוח. אני שואלת אותו לדוגמא, עכשיו הולכים לעשות פאזל, באיזה חלק מוח נשתמש? ילדים אומרים לעיתים קרובות "אני לא יכול" ואני מבקשת אז לצורך הדוגמא : "תפעיל את חלק המח הימני". זה גורם לילד להיווכח שיש לו כישורים ואפשרויות. גיליתי שזוהי דרך יעילה שגם מאפשרת למידה נכונה.
איך את מטפלת בהפרעות קשב וריכוז שכל כך נפוצות בדור החדש?
דבר בולט שהבחנתי בו הוא ילדים שמגיעים אלי עם הגדרה של הפרעת קשב וריכוז. הילד לא מסוגל ללמוד לדברי המורה, והאם מחזקת את זה, בטוחה שיש לו הפרעה. אצל הרוב המכריע, לא מדובר בליקוי אמיתי, אלא פשוט בהעדר הרגלים לנהל את תשומת ליבם. החשיפה לגרויים חיצוניים, הילד לא למד אף פעם לנווט בין גרויים, יש כאן דבר ללמוד אותו, ועל זה אנחנו מתאמנים. מגלים, גם דרך מוסיקה ודמיון מודרך, להתמקד כל פעם בגרוי אחד. זה אימון שלוקח זמן, אך כשהוא נרכש, כבמטה קסם, בעיות הריכוז והקשב עשויות ממש להעלם.
ויש גם כמובן את הילדים שיכולים אבל לא רוצים
הרצון ללכת לבית ספר וללמוד הוא דבר שנראה לנו מובן מאליו אך אצלי ואיתי הוא נלמד. לקיחת אחריות על תפקידו כתלמיד, גלוי היופי בלימודים, שינוי תפיסה, למידה מתוך תשוקה, לא עול. אנחנו לומדים יחד לתכנן זמן, כיצד להתכונן למבחן, כיצד להקשיב בכיתה, ובעיקר להתעניין התעניינות פעילה, לא בגלל השיעור או המורה, שהרי אילו משתנים, אלא מתוך בחירה. להגיב מתוך שמחה ולא מתוך פחד, או אדישות. מדובר כאן על דברים בסיסיים ועמוקים המשליכים בהמשך על כל התנהלות הילד בחייו.
ומה עושים באופן ספציפי, עם ילד שבשום אופן לא רוצה לקרוא?
כשמדובר בילד שפשוט יש לו התנגדות לרעיון הקריאה אבל מכל שאר הבחינות הוא מוכן, אני משתמשת בשיטות של קריאה חוויתית. היה לי ילד שלא רצה בכלל לקרוא. התחלתי בכך שרק סיפרתי לו סיפורים והוא ישב והקשיב. אחר כך גם הראיתי לו את הספרונים בזמן שהקראתי. תמונה מול משפט. זה נקרא קריאה כחוויה, וילדים שלומדים קריאה באופן כזה לעיתים קרובות מתאהבים בקריאה לכל החיים והופכים לתולעי הספרים הכי גדולים שאי פעם הכרת".
