הזמן המתאים ל"זמן עם הילדים"
שלח לחבריש חשיבות לזמן האיכות עם הילדים, אך לא פחות חשוב מכך הוא מה הזמן הזה מכיל בתוכו ובחירת העיתוי המתאים לכך. השקעה של קצת מחשבה ותכנון תביא להתנהלות משפחתית מאוזנת יותר.
מאת: דפנה תייר - יועצת חינוכית התפתחותית M.A
נועה ואריק, כמו הורים רבים לילדים צעירים, רוצים ומשתדלים להשקיע את המירב והמיטב בילדיהם.
יש להם שלושה ילדים - בני חמש, שלוש ושנה. לא קל להיות הורים לשלושה זאטוטים. זה דורש הרבה לוגיסטיקה והרבה משאבים, מכל הסוגים. לפעמים בתוך המרוץ המטורף של החיים משהו מתבלבל. אולי בגלל זה חשו בצורך להגיע להדרכה הורית.
בפגישה, בה תיארו לי איך נראה סדר היום האופייני שלהם, בלט דבר מה אליו ביקשתי להתייחס: מתי בוחרים ההורים לפנות זמן לסתם הנאה ביתית עם ילדיהם ועל חשבון מה.
אריק סיפר כיצד אחרי שנועה יוצאת בבוקר מהבית עם הקטנים, הוא והילדה בת החמש נשארים להם לישון בכיף. לשאלתי מתי הילדה מגיעה לגן ענה שלפעמים בשמונה וחצי ולעיתים אף אחרי תשע. הוא ציין את היתרון של מקום עבודתו הנוכחי, אליו הוא יכול להגיע בשעות הבוקר המאוחרות. "אז אנחנו לוקחים את הזמן שלנו בסבבה, נהנים לנו בלי לחץ". "ואיך מגיבים לזה בגן (גן חובה)?" אני תוהה. "לא כל כך אוהבים את זה אבל הגננת כבר השלימה עם המצב" - אריק מחייך. "ואיך הילדה מרגישה כשהיא נכנסת לגן באיחור כזה?" אני מקשה. "האמת, שהיא קצת נדבקת אלי אז. כן, רואים שלא נעים לה במיוחד, ככה מתביישת, לא יודעת מה לעשות עם עצמה".
כן, אריק, לרוב הילדים ובפרט לאלה שאינם "מלכי הגן" - האהובים, הדומיננטיים, השולטים בביטחה בכישוריהם החברתיים - לא קל בסיטואציה של האיחור לגן.
הורים רבים אינם מודעים למחיר שילדם משלם על האיחור לגן. אין ספק שזה מפריע להתנהלות הגן ולכן לא ימצא חן בעיני הגננת (ולמה לנו להרגיז אותה על הבוקר?). כמו כן גן חובה מהווה סוג של "פרומו" לכיתה א' וכדאי לנצל את השנה הזו לבניית הרגלים חיוביים. אך מעבר לכך: הילד מפסיד את ה"מפגש" הראשון של הבוקר או את הפעילות הראשונה ולא יודע במה עוסקים כעת בגן. והעיקר - האיחור מקשה עליו גם מבחינה חברתית: כלל לא פשוט לילדים להשתלב בתוך קבוצה שכבר קיימת. החברים שלהם כבר "תפוסים" על ידי ילדים אחרים, ולא תמיד הזוג או השלישייה תסכים לקלוט לתוכה את המזדנב שהגיע באיחור. הפינות השונות בגן גם הן כבר מאויישות בילדים משחקים והילד המאחר אינו יודע לאן לפנות. וכך הוא עומד ומרגיש "אאוט-סיידר" בגן שלו. זה לא נעים.
אני רואה כי דברי נוגעים לליבו של אריק. הוא מבין שאם יעשה את המאמץ, יתעורר עם ביתו בזמן ויביאה לגן לפני שהשער ננעל - יהיה לה הרבה יותר נעים ופשוט להשתלב.
בהמשך אותה פגישה מתארת נועה את שעות אחר הצהריים שלה עם הילדים. אני מקשיבה וכשהיא מסיימת אני נאלצת להודות: התעייפתי רק מלשמוע... הריצות, הסידורים, ההסעות, החוגים, החברים, הטיפולים (קלינאית תקשורת לאחד, ריפוי בעיסוק לשנייה), שעת סיפור כאן, הצגת ילדים שם... בא לי לצעוק: תעצרו, אני רוצה לרדת!
מה בדיוק קורה פה? אני מנסה להבין. לאן נעלם לו סתם אחר הצהריים בבית "בלי לעשות כלום". למה ומדוע ההורים היום כל כך נשאבים ל"doing" ושוכחים את ה "being? של מי הצורך בכל העשייה התזזיתית הזו - של הילד או של ההורה? אולי כדאי קצת פחות לעשות וקצת יותר פשוט להיות?
אני מאמינה שילד ששהה במסגרת החינוכית שמונה שעות ואף יותר, מוקף בעשרות ילדים ובעוד כמה מבוגרים, ביום מלא פעילות ועשייה - זכאי לכמה שעות של בית, שקט, רוגע, הורה שמתפנה אליו - אם להרכבת פזל או בנייה בלגו, או גם אם זה "סתם" רק לרבוץ יחד על השטיח, להתחבק קצת, ל"תדלק" את הילד שצמא למעט תשומת לב אישית חמה ואוהבת.
זה יהיה לגמרי בסדר להוריד טיפה הילוך - אני מעודדת את נועה. עיניה מוארות. נדמה שהיא שיוועה לשמוע ממישהו שיאשר באוזניה שגם אם היא תתרוצץ עם הילדים מעט פחות, היא לא תהיה אמא פחות טובה או משקיענית. נראה שגם נועה וגם אריק מבינים שאחר - הצהריים עשוי להיות הזמן המתאים יותר ל"זמן עם הילדים". יש חשיבות לזמן האיכות עם הילדים, אך לא פחות חשוב מכך הוא מה הזמן הזה מכיל בתוכו ובחירת העיתוי המתאים לכך. השקעה של קצת מחשבה ותכנון תביא להתנהלות משפחתית מאוזנת יותר.
