למה חשוב לעודד את ילדך?
שלח לחברההיפך של לעודד הוא לייאש. כבר בראשית חיינו אנו גדלים באווירה רוויית חוויות מייאשות. כשהילד הצעיר מבקש להתנסות, להרגיש שביכולתו לעשות דברים לבדו, אומר המבוגר: "אתה קטן, היזהר, כשתגדל תבין או כשתגדל תוכל". הילד בדך כלל מסרב בהתחלה להיכנע – אך כשהוא מפיל או שובר משהו אומרים לו "אהה! אמרתי לך". ואז אט אט מאבד הילד את אומץ ליבו, ולומד לפחד.
מאת: טלי קלייד, מנחת הורים - מכון אדלר
שירי כבודי-אביב
ההיפך של לעודד הוא לייאש. כבר בראשית חיינו אנו גדלים באווירה רוויית חוויות מייאשות. כשהילד הצעיר מבקש להתנסות, להרגיש שביכולתו לעשות דברים לבדו, אומר המבוגר: "אתה קטן, היזהר, כשתגדל תבין או כשתגדל תוכל". הילד בדך כלל מסרב בהתחלה להיכנע – אך כשהוא מפיל או שובר משהו אומרים לו "אהה! אמרתי לך". ואז אט אט מאבד הילד את אומץ ליבו, ולומד לפחד.
כאשר הילד מגיע לבית הספר, פעמים רבות המורה ממשיכה להעניק לו חוויות מייאשות על ידי הדגשת השגיאות והחסרונות. היא מאמינה שהתייחסות לשגיאות בהערות, גערות, הדגשתם בקו אדום וכדומה, תלמד אותנו להימנע מהם. אך בפועל, ההתייחסות לשגיאות ולחולשות רק מחזקת את אחיזתן בנו, ומפתחת בנו תחושה שאנו לא בסדר, "לא יוצלחים". כמתבגר וכבוגר נדרש הילד להוכיח את עצמו מדי יום ביומו: להראות שהוא יודע לעמוד במטלות החיים, להתנסות בדברים חדשים, לקחת סיכונים מחושבים. אבל אז הילד כבר טעון ברגשות נחיתות, ובתחושה שהוא לא יוצלח, לא בסדר.
במשך הזמן למדנו להסוות את חולשותינו מהסביבה ומעצמנו. למדנושרק אם נהיה מושלמים ונטולי שגיאות יהיה לנו ערך. והרי אנו יודעים שאיננו מושלמים ולכן אנו חוששים תמיד מכך שאין לנו ערך. וכך בתרבות שלנו, למרות שאנו יודעים שחשוב לעודד, אין עידוד, לא לעצמנו ולא לזולתנו במיוחד כאשר אנו הכי זקוקים לו... אבל בלייאש אנו מומחים...
ביקורת ועידוד הם שני אופני תגובה שבדומה לזכוכית מגדלת, מגדילים ומעצימים את הדבר שאליו הם מכוונים. אך בעוד שהביקורת מעצימה את הטעויות, השגיאות והקלקולים, העידוד מעצים את היכולות והכוחות שלנו.
מהו עידוד?
מטרת העידוד היא לחזק את האמונה של האדם בעצמו, בכוחותיו וביכולתו. בעצם , כל מה שמעלה את ערך האדם בעיני עצמו.
לטעת בו אומץ, אמונה ואופטימיות לקבל את עצמו בלי פחד מפני זלזול והשפלה. חשוב להבין שהעידוד לא פותר בעיות או מסלק צרות. זו גם לא טכניקה שההורה יכול להשתמש בה כדי לקדם את מטרותיו ולהביא את הילד לפעול כרצונו.
העידוד מכוון לצרכים של מקבל העידוד ולא של נותן העידוד, כלומר לצורכי הילד ולא לאלו של ההורה. העידוד לא יביא לציונים טובים או הישגים אחרים אלאלתחושת ביטחון עצמי אצל הילד.
העידוד הוא כוח בידי ההורה לגדל ילד זקוף או כפוף. העידוד הוא "מזון" לנפש. ילד שגדל באווירה מעודדת לרוב מסיק שהעולם הוא מקום בטוח, ושהוא שייך אליו בתוקף היותו. הוא מנסה לתרום ולהועיל וחש הזדהות עם משפחתו והחברה. יש לו אומץ להתמודד ולהתנסות במשימות החיים השונות. הוא מבין שמותר להיכשל וללמוד מכך, והכי חשוב, הוא לומד להאמין בעצמו.
העידוד הוא המזון להתפתחות הנפשית של הילד, כפי שהאוכל הוא תנאי לצמיחתו ובריאותו הגופני. העידוד הינו תנאי הכרחי לבריאות נפשית. בכל יום באופן התנהגותנו כהורים יש לנו את היכולת לתת את המזון הנפשי הטוב ביותר לילדינו ולעודד את המוטיבציה הפנימית שלהם.
לפני תחילת העידוד חשוב מאוד לקבל את הילד כמו שהוא ולא לפגוע בתחושת השייכות שלו. לדוגמה, כמה פעמים הילד עושה דברים באופן מסוים ואנו שואלים: למה ככה? או משנים את מה שעשה, או מבהירים לו שככה "זה לא ממש טוב". זה קורה ביום יום, כאשר הילד מקפל כביסה ואנו באים ומתקנים אותו בנוכחותו, או שערך שולחן ואנו משנים ומתקנים ומעירים.
העידוד מתרכז בהדגשת הצדדים החיוביים, היתרונות והיכולת. הורים שיודעים לעודד מכבדים את ילדם גם כשהם לא מרוצים מתפקודו. אם לילד יהיה בטחון מלא בכך שהאנשים החשובים לו מקבלים אותו גם כאשר אינם מסכימים עם התנהגותו, הילד יוכל לשכלל את התנהגותו ויכולתו לתפקד בתחומים שונים שהחיים מזמנים לו.
למעשה הבסיס של העידוד מתייחס למעשה ולא לעושה, כך שאם הילד עשה מעשה שאינו רצוי בעינינו לעולם אין לומר לו: "אתה ילד רע". במקום זה נאמר לו: "מה שעשית גרם נזק", או "מה שעשית לא בסדר" . התייחסות תהיה למעשה, ולא אל הילד עצמו, כך שהילד לא יחוש שהוא עצמו אינו טוב ותחושת השייכות שלו לא תיפגע.
העידוד נבחן על פי התוצאה. מטרתו ליצור שינוי חיובי בעמדה של מקבל העידוד, לחזק את האמונה ביכולתו ואת הביטחון העצמי שלו ולהביאו להבנה כי הוא טוב כמות שהוא. העידוד נוטע בנו את אומץ הלב להיות בלתי מושלמים, לקבל את עצמינו כפי שאנחנו ולחיות בלי פחד מפני השפלה, זלזול וחשש ממה שיגידו האחרים כאשר הם יחשפו את חולשותינו.
ההבדל בין שבח לעידוד
קיימת אצלנו נטייה לחשוב שדברי שבח והלל הם דברי עידוד. אבל דברי שבח והלל ניתנים בתגובה להישגים גבוהים והצלחה, בעוד שאנו וילדינו זקוקים לעידוד דווקא כאשר איננו מצליחים. אחד המחדלים החמורים של החינוך, הוא בכך שלקחנו ושללנו את העידוד מאלו שזקוקים לו ביותר – מהנכשלים, המיואשים והפסימיים, והענקנו אותו למצטיינים, למצליחנים ולאופטימיים בלבד.
מעגל הקסמים של הכישלון: רצף חוויות מייאשות
ילד שמתנסה ברצף של חוויות מייאשות מפתח תדמית עצמית לפיה "אינני טוב מספיק"; ילד המאמין שאיננו טוב מספיק מצפה לכישלון; וילד המצפה לכישלון מביא על עצמו כישלון. הסביבה והחברה מגיבה על כישלון בהשפלה; ילד שהתנסה בכישלון ובהשפלה מפתח תחושת כאב; ילד שחי עם כאב נוטה להסתגרות ונעשה עסוק בעצמו. ילד שעסוק בעצמו ובבעיותיו אינו מתקדם ואינו מתפתח, ילד שאינו מתקדם נעשה בהדרגה מנותק. הילד המנותק חש לא שייך, לא רצוי, חסר ערך ומיואש, פסיבי, חסר בטחון עצמי, חסר אמונה בכוחות עצמו. ילד כזה יפחד להתמודד ולנסות שוב כי יחשוש מכך שהאחרים יראו בו "לוזר" - הוא ימשיך להיות עסוק בכאב של עצמו, ירגיש שהוא "אפס" - ימשיך להיכשל כנבואה שמגשימה את עצמה.
רצף חוויות מעודדות
מנגד ילד המתנסה ברצף של חוויות מעודדות מפתח תחושה עצמית של "אני טוב", ונכנס למעגל הקסמים של ההצלחה. ילד המאמין שהוא טוב מצפה להצלחה. ילד המצפה להצלחה מביא על עצמו את ההצלחה, החברה מגיבה על ההצלחה בכבוד, ילד שהתנסה בהצלחה ובכבוד מפתח תחושת הנאה, ילד שנהנה מעצמו נעשה פתוח לסביבה, ילד פתוח לסביבה ולתהליכים המתרחשים בה מתקדם, ילד מתקדם נעשה יותר מעורה בעולם,ילד מעורה היטב מרגיש את עצמו שייך, אהוב ובעל ערך ויש לו סיכויים טובים להמשיך ולהצליח. הילד מרגיש "אני טוב" – וזו נבואה שמגשימה את עצמה משום שילד כזה מרגיש שגם אם הוא נכשל יש לו כוח להתמודד ולהצליח באירוע הבא.
ילד מעודד יתאפיין באומץ להתנסות, אמונה בעצמו וביכולותיו, אופטימיות ואקטיביות. ילד מיואש יסבול מפחד מכישלון, פקפוק בעצמו וביכולותיו, פסימיות פסיביות.
כדי לעודד את הנכשל צריך לעודד את הכוח הפנימי שלו. להדגיש בפניו את יכולתו ליזום, להשקיע ולתכנן, את האומץ שלו. תמיד תחפשו את הפן החיובי בכל דבר: כשמוצאים את הפן החיובי למעשה מוצאים את מקור הכוח. למשל, כשילד מקבל 70 במבחן, אמרו לו: "אתה יודע 70% מהחומר, אני סומך עליך שאם תרצה תמצא את הדרך לקבל ציון גבוה יותר. אם תרצה את עזרתי, אני כאן". תבדקו עם הילד אם טוב לו עם הציון שקיבל, האם מרוצה מעצמו, ואם לא – איך אפשר לשפר, מה ניתן לעשות אחרת.
כאשר מעודדים, אין להשתמש במילה "אבל". אפשר לתת מאה דברי עידוד ופתאום להשחיל את המילה "אבל", שהיא מילה שלילית. בכך, למעשה, לקחת את כל דברי העידוד בחזרה. והם מאבדים מערכם. באותו אופן אל תשתמשו במלה: אם / אם לא. לדוגמא: "סידרת יפה את החדר, אבל למה הכריות על הרצפה, והסדינים הפוכים?" נשמעת רק הביקורת – ונעלמות המילים המעודדות...
איך נעודד?
האומנות בעידוד היא לחדד את הרגישות שלי כדי להבין את מי שיושב מולי ומה הוא צריך. לפעמים העידוד נעשה בכלל בלי לומר כלום, אלא פשוט רק לחבק. לעידוד אין כללים מדויקים: הדרך היחידה לבדוק אם עודדתי או לאו היא תגובתו של האדם שיושב מולי. תגובה שמעודדת ילד אחד יכולה להתקבל כמייאשת אצל ילד אחר, והמעודד צריך לחשוב "מה יעודד את עדי ומה יעודד את שיר" – כלומר להתחבר לעולם של הזולת ולחשוב איך הוא יפרש את דבריו.
ובכל זאת, ישנם עקרונות וכללים שיעזרו לנו להגיע לתוצאה המיוחלת - לעודד את ילדינו. עקרונות העידוד: איך מעודדים הלכה למעשה:
1. לקבל ולהעריך כל אדם כפי שהוא, וגם את עצמנו, ללא תנאים.
2. כבוד הדדי. כבוד לעצמנו ולזולת שפירושו לא לפגוע, לא לזלזל, לא להשפיל - לא את עצמנו ולא את הילד. לכבד פירושו, בין היתר, ללמוד להקשיב ולקבל את העובדה שכל אדם זכאי להחזיק בדעות שונות.
3. הדגשת החיובי והמצוי ולא השלילי והרצוי, את מה שיש ולא את החסר. להתייחס אל הכוחות ולא אל החולשות, כי ההכרה בכוחותיו של הילד וחיזוקם בונים את האישיות על בסיס יציב של היש.
4. הערכה על פי ההשקעה, המאמץ, ולא על פי התוצאה. מידת ההשקעה והמאמץ תלויים בנו או בילד, אבל התוצאה לא.
5. לא לצפות להתקדמות מהירה וניכרת. יש להבין שתהליך ההתקדמות הוא איטי וכי את ההישגים של הילד יש להשוות אך ורק אל עצמו. כדאי לאפשר גם לנו וגם לילד להתקדם צעד אחר צעד.
6. האמונה שלנו בילד היא עידוד בשבילו. כאשר אנו מאמינים ביכולתו לפעול עצמאית, אפילו בקנה מידה קטן; כאשר אנו מורידים מעלינו את האחריות לכמה מענייניו וסומכים עליו שיוכל להתמודד איתם בעצמו, אנחנו מעודדים אותו.
7. הרגשת השייכות נותנת עידוד. מתוך הרגשת השייכות וה"אנחנו" צומחים כוחות. ההרגשה שאני חלק ממשהו מחזקת.
עידוד המבוסס על עקרונות אלה מהווה כלי חשוב ביותר בבניית דימוי עצמי חיובי תוך הרגשת שייכות ופיתוח יחסים בינאישיים בונים.
