לא רק פולניות – כשדאגה הורית הופכת לחרדה
שלח לחברהן מפחדות להשאיר את התינוק עם הבעל או עם הסבתא פן יקרה לו משהו. הן מלבישות אותו בעודף בגדים גם כאשר חם. הן מכסות את העגלה בחיתול שמא ינשום אויר מזוהם...האמהות החרדתיות עשויות לפגוע בהתפתחות התקינה של הילד. איך מזהים?
מאת: ד"ר רוני ומוש, פסיכיאטר בכיר, קופת חולים לאומית, בית חולים אסותא ומרפאה פרטית
דאגה של הורה לילדו הינה אינסטינקט טבעי הטבוע בכל אחד מאיתנו. אנו דואגים לילדינו עוד לפני היוולדם, מלווים אותם בצעדיהם הראשונים בעולם ומהווים חלק בלתי נפרד מחייהם עד שהם מקימים משפחה בעצמם ואף לאחר מכן. עם זאת, במקרים מסוימים הסביבה העוטפת הנדרשת להתפתחות התקינה של כל ילד עלולה להפוך לסביבה חונקת המשיגה בדיוק את ההיפך, הרבה קוראים לזה "אמא פולנייה" אבל אין כאן כל קשר לעדה.
ילד שאינו יודע לעמוד על שלו
גם הדאגה וגם החרדה של אמהות מגיעה ממקום חיובי במטרה להגן על ילדן (גם אם הוא אחרי צבא). עם זאת, כשהקו הדק בין דאגה לחרדה נחצה הילד עלול להיפגע. כבר בגיל הינקות ילד זקוק להתנסויות (וגם לתסכולים) על מנת לפתח מאפייני אישיות ויכולת התמודדות. לדוגמא, הניתוק הזמני מהאם הינו מרכיב קריטי בפיתוח יכולת ההתמודדות של התינוק עם חרדת נטישה ופיתוח עצמאותו. לניתוק הזמני מהאם חשיבות בקיבוע דמותה של האם בתודעתו של התינוק גם כשהיא אינה נמצאת באופן פיזי. זאת ועוד, נוכחות תמידית של האם פוגעת ביכולת ההתמודדות של התינוק עם סיטואציות חברתיות. כשהאם נוכחת ללא הפסקה התינוק באופן אוטומטי מרגיש שהוא בעמדת כוח ביחס לילדים אחרים וזה גורם לו לבסס את מקור כוחו אך ורק על נוכחותה. בעקבות זאת הוא אינו מפתח יכולת לעמוד על שלו בזכות עצמו.
הסביבה מעודדת חרדה
הסביבה בה נמצאים כיום ההורים מעוררת חרדות רבות. העולם המסחרי הסובב את ההורים הטריים ומציע להם אינספור צעצועים, כלים ואביזרים שכל אחד מהם מתיימר לסייע להתפתחותו של התינוק, למרות שבמקרים רבים אין כל כך צורך בהם, מכניס רבים לסטרס ולתחושת מחויבות ורצון לתת לילד את הטוב ביותר. במידה ויש דברים שההורה לא נתן לילדו כי לא היו בהישג ידו או מפני שלא חשב שהם הכרחיים הוא עלול לפתח תסמיני אשמה ואז מתחילה תופעה של "פיצוי יתר" ובמקרים קיצוניים אף אובדן גבולות.
איך יודעים מתי חצינו את הגבול?
ההבדל בין דאגה לחרדה הוא מאוד אינדיבידואלי. חרדה הינה תחושה שבמרבית המקרים אינה מודעת וקשה לשלוט בה, לכן רצוי להקשיב לפידבקים מן הסביבה למרות הרגישות שלנו לביקורת בנושאי הורות. בן הזוג הינו הברומטר המהימן ביותר, בהנחה שלא מדובר בחרדה משותפת. עם זאת, חשוב שבן הזוג יימנע מעימות ויעביר את הביקורת בצורה בונה, כך שלא יטיח רק מה לא בסדר אלא יציע חלופות.
לדאגה שחוצה את הגבול יש גם סימנים חיצוניים. לדוגמא, הלבשת התינוק בעודף בגדים גם בעונת הקיץ; מניעת פעילויות כדי שהילד לא יתלכלך או לא ייפגע וכן הלאה, מה שעלול להפוך את הילד לעצור יותר. דוגמא קלאסית יותר היא הלעטת התינוק במזון למרות שכבר אינו רוצה לאכול. אמהות אחרות חוות את הקושי לשחרר, מסרבות להשאיר את התינוק אצל הסבתא או בפעוטון ובעקבות זאת לא חוזרות לעבודה ופוגעות אפילו במערכת הזוגית בגלל אובדן האינטימיות.
טיפול מוקדם לטובת הילד
במקרים בהם הדאגה עוברת את הגבול ותחושות החרדה מציפות חשוב לפנות לטיפול. ככל שהטיפול בהורה החרדתי יגיע בשלב מוקדם יותר הוא יוכל להיות קצר ויעיל יותר ולהשיג את מטרותיו בטרם השתרשו ההשפעות באישיותו של הילד. אפשרויות הטיפול מגוונות וכוללות טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי בנוגדי חרדה דוגמת ציפרלקס, סרוקסט ואחרים. הטיפול יאפשר למתן את תחושות החרדה ולהביא את ההורה למצב בו יוכל לאפשר לילד התפתחות תקינה.
התמודדות הילד עם הורה חרדתי הינה אינדיבידואלית ותלויה אף היא בעיתויו המוקדם של הטיפול. יש ילדים אשר יתגברו על הקשיים, ישלימו את הפערים וילמדו לעמוד על שלהם בעוד אחרים שגדלו שנים רבות בסביבה חרדתית יפתחו מאפייני אישיות תלותיים, חששניים ולקויים מבחינה חברתית וזוגית. חשוב לציין כי גם ילדים אשר במשך כל ילדותם חיו בצילו של הורה חרדתי יפתחו במהלך ההתבגרות כישורים שיאפשרו להם להתגבר על המשקעים האישיותיים שנטבעו בהם.
הצד השני של המתרס החרדתי הינו הורים בעלי אישיות פלגמטית, שיחסירו מילדיהם את החום והיחס העוטף. השאיפה הגדולה היא ליצור את האיזון המתאים בין תמיכה, חום, דאגה ואהבה להכרה בצורך בעצמאות, חוויה וחופש כדי ליצור את הסביבה האידיאלית להתפתחותו של הילד.
