ילדים רוחשים כבוד
שלח לחברלא פעם אני שומעת טענות מהורים כמה ילדיהם אינם מכבדים אותם. מורים ואנשי חינוך מתלוננים כי הילדים והנוער אינם מכבדים את מוריהם ורחשי ההמון מדברים על איבוד הכבוד והסמכות. איך נוכל ללמד את ילדינו לכבד את הזולת?
מאת: שני הורביץ, מחברת הספר "ההורה שבחרתי להיות", יועצת, מרצה ומאמנת מוסמכת ((CPCCלהורים ולילדים.
איך יכול לחול השינוי כך שילדינו יכבדו את הסובבים אותם?
ראשית עלינו להתבונן על יחסי הכבוד שלנו, המבוגרים, כלפי הסובבים אותנו:
מהו כבוד עבורנו?
קורה הרבה שאנו מבלבלים בין כבוד ליראה: תלמיד העומד בפני מורתו בתחילת השיעור, הצדעת חייל בפני מפקדו או ציות בן לאביו, לעיתים אינם נובעים מתוך תחושת כבוד, אלא מתוך יראה ופחד מעונש.
בעבר, הרבה מערכות יחסים בין הורים וילדים, בין ילדים ומבוגרים היו מושתתים על יראה.
כך גם בדת: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" הרבה מושתת על "הפחדה", שכר ועונש, באם נקיים את מצוות התורה נזכה לחיים בגן עדן ולא.....
האם ליראה ופחד אנו כהורים ומחנכים שואפים?
או האם אנו שואפים לכבוד מתוך חופש, מתוך בחירה ותחושת כבוד פנימית אותנטית?
כלפי מי אנו רוחשים כבוד?
כאשר אנו מבקשים מילדינו שיתנו כבוד למבוגרים, אנו בעצם מפספסים את כל מהות המושג כבוד.
כבוד, כאשר ניתן רק לחלק מהאנשים, כגון: למבוגר או כביכול למישהו "בעל ערך רב יותר" מאיתנו, מתוך מה הוא ניתן?
הנמכת העצמי? האדרת האחר מפאת הישג מסויים? האם נוכל לרחוש כבוד רק לאדם "נחשב יותר", "שווה יותר" ?
ומה עושה אדם "נחשב יותר" מן האחר? האם אנו מצפים מילדינו שירחשו כבוד כלפי מישהו רק כאשר הם מרגישים נחותים ממנו? האם היינו רוצים כי ירגישו נחותים ממישהו, אי פעם?
אז מה לעשות בשביל שילדינו יכבדו את הסובבים אותם?
1. אדם, בכדי שיוכל לכבד אחר, עליו ראשית לכבד את עצמו.
בכל אדם ישנם שני קולות מרכזיים:
הקול האוהב, המכבד והמאמין והקול המפקפק, המזלזל, והמאשים.
בילדותנו הקול המכבד, האוהב והמאמין היה משמעותי יותר, כילדים היינו מלאים באהבה, אמון, פליאה והערכה,
ככל שעברו השנים, קול זה נעשה חלש יותר ויותר ואת המקום המשמעותי תפס הקול המזלזל, המאשים והמפקפק.
היום אני מזמינה אתכם להגביר מחדש את הקול המכבד והמפרגן. אני מזמינה אתכם להיזכר בגדולתכם.
עשו לעצמכם רשימה של כל הדברים אשר אתם מעריכים בעצמכם, קראו אותה בבוקר לפני תחילת היום או בערב לפני השינה. מיקוד בדברים אשר אתם מעריכים בעצמכם לא רק שיחזיר את רחשי הכבוד העצמי, אלא גם יגרום לתכונות והתנהגויות אלו להופיע יותר ויותר בחייכם. לדוגמה:
מיקוד של תכונת הסבלנות כדבר שאתם מעריכים בעצמכם, יביא לתכונה זו להופיע שוב ושוב בהתנהגותכם וביומכם.
2. שחררו את הצורך לקבל כבוד מבחוץ.
תחושת כבוד עצמי, היא בתוכי. אדם הזקוק לכבוד מבחוץ בשביל להרגיש מכובד, הוא אדם שאבדה לו תחושת הכבוד העצמי. אמא אשר ילדתה בת השלוש קראה לה "מפגרת", טוענת כי ילדתה חצופה ואינה מכבדת אותה.
בהחלט יכול להיות שהילדה עברה את הגבול ואולי זו סתם מילה ששמעה בגן ואינה יודעת כלל את פירושה.
אמא הבטוחה בעצמה ובכבודה יכולה לשאול את ילדתהּ באופן נקי מעלבון: "ילדה אהובה מה זה מפגרת?"
וילדתהּ, סביר להניח כי תאמר בחיוך ביישני, "לא יודעת".
האם אתם יכולים לראות כי שפיטת הילדה באם מכבדת או לא תלויה לגמרי ב"מקום" בו נמצא ההורה ונקודת מבטו?
ברגע שתחושת הכבוד העצמי תשכון בתוככם, אתם תראו כבוד ותרגישו כבוד מכל ובכל אשר סביבכם.
3. הצעד הבא הוא לכבד כל אדם, ללא תלות בהישגים, במעמד, עיסוק, גיל, תואר, צבע, לאום.
רק בדרך זו נחווה כבוד, במלוא מובן המילה.
אני מזמינה אתכם ההורים ללמד את ילדיכם לכבד כל אדם, בין אם בן שנתיים ובין אם בן שישים, בין אם ראש ממשלת ישראל ובין אם מנקה הרחוב שלכם.
ילדינו מעתיקים את התנהגותנו, כך שאם נכבד יכבדו הם.
אני מזמינה אתכם לכבד את ילדיכם בדיוק באותו אופן שבו אתם מכבדים את עצמכם, את הבוס, הקולגות והחברים שלכם.
כאשר תיפנו אל ילדיכם מתוך מקום מכבד לעומת פניה ממקום "עליון", יוכלו ילדיכם להעתיק התנהגות מכבדת זו וליישם בעולמם, מולכם, אל מול החברים, מורים ועוד.
4. צורתו של כבוד
כל אדם רוחש כבוד בצורה שונה ומה שחשוב הוא אינו הצורה אלא התחושה הפנימית.
קורה הרבה שהורים מגיבים לאי החזרת שלום או בוקר טוב מפי ילד כחוסר כבוד כלפי מבוגר, ובעצם הילד מחייך חזרה לפנייה. חיוך או מילה, הינהון או מבט כל אלו אינם חשובים אלא חשובה תחושת הכבוד הפנימית של אותו ילד/אדם.
לסיום, אני לגמרי מבינה את תחושת ההורים, המורים והמבוגרים לגבי העדר כבוד מצד הילדים.
עובדה זו מצערת אותי מאוד, בעיקר בגלל שהתנהגות זו מצביעה על איך הילדים וההורים/מחנכים מרגישים כלפי עצמם.
יחד עם זאת, הטלת עונשים או טקסים פורמאליים לא ישנו את תחושת הכבוד הפנימית של הילדים,
מה שכן ישנה הוא שינוי מהמקור והמקור זה אנחנו, ההורים והמחנכים.
רק כאשר נלמד לכבד את עצמנו ולכבד את האחר ללא תלות בהישג, עיסוק, גיל, לאום, דת או מין נוכל ללמד את ילדינו לעשות כמונו.
