הבטן הרכה - הילדה חולה
שלח לחברהילדה שלי חולה. לא משהו מסובך, לא משהו שאלפי הורים לא חוו עם ילדהם. חום 40.2 מעלות בצל וממשיך לעלות. יהיה חם, חם מאוד! יהיה בכי, יהיו לילות טרופי שינה, יהיה ויראלי. שגרה. שנה וחודשיים הייתה בבית בריאה לחלוטין, נכנסה לגן לפני כחודש וזו הפעם השלישית שהיא חולה.
הילדה שלי חולה. לא משהו מסובך, לא משהו שאלפי הורים לא חוו עם ילדהם. חום 40.2 מעלות בצל וממשיך לעלות. יהיה חם, חם מאוד! יהיה בכי, יהיו לילות טרופי שינה, יהיה ויראלי. שגרה. שנה וחודשיים הייתה בבית בריאה לחלוטין, נכנסה לגן לפני כחודש וזו הפעם השלישית שהיא חולה. לא משהו מסובך, לא משהו שאלפי הורים לא חוו במהלך ילדותם של ילדיהם. אני חושבת שהגיע הזמן שהגן ישלם לי על זה שאני מחזיקה אותה בבית, לא?
סידורים
הורים מוצאים אלפי 'סידורים' לילד חולה, סבא, סבתא, מטפלות, הם עצמם. האופציה הראשונה כשילד חולה היא לפנות למשפחה, אין לי את הפריבילגיה הזו היות ומשפחתי גרה רחוק במונחים ארצישראלים- אני בצפון, הם במרכז. מרחק נסיעה של שעה וחצי אותו עושים אלפי אמריקאים מדי יום בדרכם לעבודה, נתפסים כבלתי הגיוניים בשגרה של הישראלי הממוצע. אני מבינה את זה. לא הגיוני לטרטר סבא/תא מבוגרים בנסיעה שכזו על מנת לשמור על ילדים משך שעתיים ואז לחזור את כל הדרך חזרה. אז מוצאים 'סידור' אחר, מפסידים ימי עבודה, קמים חזרה לעבודה עם עיניים טרוטות. לא משהו מיוחד, לא משהו שאלפי הורים אחרים לא עברו עם ילדהם כבר אמרתי? אך כשזה הילד שלך, אתה נשבר. זה רק חום...רק וירוס...זו התקופה...אני יודעת, אני לא מיוחדת בכלום, אך המראה של ילד חייכן שהופך סמרטוט נוכח החום הכל כך גבוה הזה פשוט שובר. אז מוצאים סידור. הילד הופך להיות משהו ש'צריך לסדר', כמו מטבח או ארונות לקראת פסח. הסידור מעבר להיותו נוח כלפי הבוסים שלך בעבודה, מאפשר לך להתרחק בקצת מהחוויה הלא נעימה הזו. במקום לראות את פני הילד הסובל 24 שעות ביממה אתה רואה זאת קצת פחות, מוטרד עדיין באותה מידה אך יודע שמישהו מטפל בו. כשאין סידור מתגלים פנים אחרות, פנים של חמלה וכוחות שלא ידעת שיש לך, פנים של עצבים כלפי הנסיבות, פנים של עייפות, פנים של זוגיות העומדת למבחן כל אלו במידות הצלחה שונות, פנים של הורה לילד חולה וסובל שרק רוצה שזה ייגמר, ומוכן לעשות הכל לשם כך.
זה רק וירוס, עוד ארבעה ימים וזה מאחורנו, עוד ארבעה ימים שמרגישים כמו ארבעים שנה במדבר. כשזה ייגמר נצא לחורין, נחזור לסידורים הרגילים של ביצים, לחם, חלב וכל מה שנגמר במקרר שבוע שעבר ולא הספקנו לקנות כי הילד היה חולה. ואם לא, כבר נמצא סידור, נקנה בפיצוציה בלית ברירה, נזמין נט-סל למרות המחירים היקרים, נזמין פיצה לארוחה משפחתית, יהיה בסדר...נסתדר.
רשתות חברתיות
כבר אמרו חכמנו "טוב שכן קרוב מאח רחוק", אז באין משפחה בקרבה פונים לחברים- אמא של א' מהגן, אבא של ד' מהחוג, דוד של נ' מהמכולת הקרובה וכל בעל תפקיד אחר המוכן למספר ימים/שעות/דקות להיות הנהג של הבן שלי. להחזיר, להקפיץ, לקחת, להביא, וכמובן לא לשכוח להחזיר, בכל זאת זה הבן שלי. הבן הבכור, זה שאני לא יכולה לקחת, להקפיץ, להביא להחזיר כי אני בבית עם ילדה חולה.
הבעיה היא שכבר לא נעים, גם מתוקף מסורת פולין- לא נעים, וגם מתוקף תכיפות מחלותיה של ביתי בתקופה האחרונה. לא נעים כבר לבקש עזרה. מצד שני זהו היופי המתגלה בשותפות האמהית/הורית- הורים נסמכים זה על זה על זה, אי אפשר אחרת. גם אני בתורי מקפיצה ומחזירה ילדים של....זהו חלק מה'סידור'. יש לו שם לסידור הזה- רשת חברתית כמעט כמו פייסבוק רק עם תמיכה רגשית ולא טכנית. אני באמת לא יודעת איך הייתי מסתדרת ללא הסידור. אני אומרת אני אך מתכוונת לכלל הנשים, כי בואו נודה מרבית הגברים לא היו מוצאים 'סידורים' שכאלו, בדיוק כמו שהם לא מבקשים הכוונה בדרך, הם לא נוהגים לבקש עזרה. גם כשבעלי היקר שומר על הילדים וצריך עזרה ממישהו הוא מבקש ממני עזרה בבקשת העזרה – "תתקשרי לת' אמא של ע' מהגן תראי אם היא יכולה...". ת' יכולה, ת' כמעט תמיד יכולה ועל כך אני מודה.
אנשים פה בצפון הרחוק והקר (גבול לפלנד נ.צ. 489/3 חלקה 4 גוש 5), אמצו אותנו. כמעט בכל בקשת עזרה, או דיון שלאחרי המחלה אנחנו שומעים "וואו איך את מסתדרת", "את יודעת שאת כמו אחותי/הבת שלי/הנכדה, מתי שתצטרכי תבקשי", "ואת עוד בלי משפחה פה"...אז נכון אני בלי משפחה פה, אבל אני דוגלת במשפט (ההדדי נא לזכור) כי חברים הם המשפחה שאנו בוחרים, אולי אין קרבת דם, אבל יש ברית לבבית ואמיתית שלעיתים חזקה אף מכל נוזל דמי שהוא.
מדורת השבט המודרני
נכון לא נעים לי, נמאס לי להרגיש נתמכת אבל ככה זה עובד בחיים המודרנים. לעיתים בא לי לחזור לאיזו תקופה שבטית בה תמיד יש 'סידור'-כולם דואגים לכולם ומגדלים את הילדים של כולם. מצד שני חיים תחת אוהל יוטה עם חמישים איש שמפליצים יחדיו ואין אפילו כלב להאשים ב'אווירה' ממש לא מתאימים לי. בסיכומו של דבר אני מעדיפה את זה, את מה שיש. חיים מודרנים אינדיבידואליסטיים, הנעים בין בריאות לחולי, שגרה לבלתמ"ים בהם מתגלה עד כמה אנחנו בכל זאת לא כאלו אינדיבידואליסטיים, ועד כמה אנחנו בנימי נימנו עדיין שבטיים.
תודה ורק בריאות,
ריקי
