האם אני נוהגת נכון?
שלח לחברכשבני חוזר מבית הספר עם ידע חדש, או התלהבות ממשהו חדש שהוא למד, אני שואלת אותו למה זה מעניין אותו? מה חברים שלו חשבו על הנושא? אנחנו לא מדברים במונחים של בית גדול או קטן, או במונחים של מספר הטיסות לחו"ל בשנה, אני שואלת אותו מה יעשה אותו מאושר?
מאת: ריקי לוי דינר
בגיל 30 רציתי להיות אמא. התחושה החלה לחלחל כבר בגיל 28 אבל החזון הרגיש ממש ממש נכון רק בגיל 30. לאורך זמן זה וראשית הורותי לא החזקתי רשימה המבארת הורות מהי. לא היה צ'ק ליסט שאומר: "ככה זה צריך להיות". ואכן, חדשות לבקרים אני מתמודדת עם שאלות הוריות מטרידות, האם לנהוג כך או אחרת? מהו המסר שאני מעבירה? לאן אני רוצה לכוון? האם להתפשר בנקודה זו או אחרת? שאלות קשות שכל הורה מתמודד עימן ברמה זו או אחרת.
היום, ממרומי 38 ושלושה ילדים עדיין אין צ'ק ליסט, אבל יש כיוון, יש שלד ערכי לאורו נבנית הורותי והורות בעלי. וגם השלד משתנה לעיתים, נוכח מציאות חדשה שאנו נתקלים בה, נוכחת הורות אחרת אותה פוגשים ילדינו במסדרונות הגן ובית הספר- לא פשוט.
לפני כשבוע, לדוגמא, התעורר בי הספק באשר לאותו שלד חינוכי-הורי אותו אנו מובילים בביתנו, וזאת נוכח מפגש עם שלד אחר המובילים חברים טובים שלנו.
ביתם המתבגרת הביעה רצון להיות במגמה תיאטרלית (ממש כמו שאני הייתי, אגב...)
התגובה הראשונית שלי הייתה התלהבות- אין כמו חיי עושר תרבותיים וחשיפה תרבותית לנפש צעירה כדי לכונן מבוגרת בעלת חיי רוח עשירים, או לפחות חשיבה חברתית וקצת שונה מדור המחשבים והאיי-פון.
אבל זו רק אני...
התגובה הראשונית של הוריה הייתה- מה ייצא לך מזה? את לא הולכת לתיאטרונית!
חד משמעי, נחרץ, קבוע. אינו נותן מקום לדיון, אינו מתחשב ברצונות הילד- מכוון קדימה "מה ייצא לך מזה?".
כל השיח בבית חברתי מכוון קריירה מגיל צעיר. שיח המבין את תחרות השוק, שיח המבין את מעמדות הדור שלנו. שיח המכוון את המעמד אליו יגיעו ילדיהם. לא אחת נידונה שם השאלה- מה תרצו להיות כשתהיו גדולים. והתשובה נבחנת במונחים של שכר. על השולחן נידונים לא גובה המשכורת הפוטנציאלית (בכל זאת מדובר בילדים) אלא גדול הבית הפוטנציאלי אליו ניתן להגיע ממני עבודות שונות.
"אתה רוצה לטוס לחו"ל כמה פעמים בשנה?, רוצה להגיע לבית גדול כמו שלנו? אז כדאי שתלמד כדי שתוכל לעבוד בעבודות שוות...
אין ספק שזהו דגם קצת (ואני לא ארחיב במילים)...בעיני לפחות.
אצלנו בבית הדיונים העולים על הפרק והשאלות הנידונות בהם שונים לגמרי. אצלנו מדברים על ערך הלמידה במונחים של ההעשרה העצמית ולא במונחי הפרס המחכה בקצה בצורת שכר, או עבודה שווה.
כשבני חוזר מבית הספר עם ידע חדש, או התלהבות ממשהו חדש שהוא למד, אני שואלת אותו למה זה מעניין אותו? מה חברים שלו חשבו על הנושא? אנחנו לא מדברים במונחים של בית גדול או קטן, או במונחים של מספר הטיסות לחו"ל בשנה, אני שואלת אותו מה יעשה אותו מאושר?
אני מאמינה שכשיגיעו לגיל התיכון, ויבחרו מגמה אלך עם נטיות ליבם, גם אם זה לא יהיה פיסיקה גרעינית אלא כלכלת בית וספרות.
בעיני, חשוב שיהיו מאושרים, שיחוו ילדות ובגרות כמה שיותר חווייתית ורגשית. אלו הם הכלים לחיים.
ובינינו- כולה תיכון. לא אצל כולם נגזר שם הגורל. תנו להם להנות.
מצד שני- משהו אכן התערער בי באותו המפגש. השלד החינוכי עליו אנו שוקדים ומטפחים, נסדק קצת. הוא הבין כי הוא מיושן, כי אולי אינו משתלב בעולם תחרותי וקשה כמו של ילדינו.
האם אכן בשקדנותי על הפיכת ילדיי קודם כל לאנשים טובים ואוהבי בריות, איני מכינה אותם לעולם התחרותי והקשה בחוץ? אולי עלי לשנות כיוון? להפוך אותם לקשים ותחרותיים? שידעו את כללי המשחק מעכשיו.
אולי באמת רק כך יצליחו בחיים?
ומצד שני- מהי באמת הגדרת הצלחה?
אני מגדלת את ילדיי עם נפש של אמן. כל הסמכויות והמסגרות הבוגרות עמם הם נפגשים (בית ספר, גן, מוכרים וכדומה) אומרים כי הם שונים, מיוחדים. זה נחמד בגילאי שמונה, ארבע ושלוש, האם זה מספק את הסחורה לכשיהיו בני 20, 30?
האם יידעו להתמודד?
אני יודעת כי התשובה היא כנראה,
כמו כל דבר, אי שם באמצע.
ובכל זאת מאז אותו מפגש אני שואלת עצמי- האם אני נוהגת נכון?
אשמח לשמוע את עמדתכם....
