הצבת גבולות לפעוטות
שלח לחברנושא הצבת הגבולות מטריד כל הורה, בכל זמן. בין אם היה לו נסיון קודם, בין אם לאו. השאלות המתעוררות רבות ומגוונות. מדוע, אם בכלל, להציב גבולות? מתי? באילו תחומים? על שאלות אלה ועוד ננסה לענות.
מאת: שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית מומחית אבחון, טיפול, יעוץ והדרכת הורים.
נושא הצבת הגבולות מטריד כל הורה, בכל זמן. בין אם היה לו נסיון קודם, בין אם לאו. השאלות המתעוררות רבות ומגוונות. מדוע, אם בכלל, להציב גבולות? מתי? באילו תחומים? על שאלות אלה ועוד ננסה לענות.
כמו בכל נושא בהורות, אין תשובה אחת נכונה לכולם. אנחנו שונים זה מזה בצורך שלנו בגבולות, ביכולת שלנו להתעקש עליהן, וכן שונה הטמפרמנט של ילדינו. וכמו בכל נושא אחר בחיים, שאלת הגבולות גם היא שאלה של סדרי עדיפויות. הורה מסוים מתעקש בתחום מסוים ובאחר לא, הורה אחר מתעקש בכל תחום ומשלם מחיר רגשי כבד.
בימינו הורים מתקשים יותר לשים גבולות. האתגרים שאנו מציבים לעצמנו כהורים שונים מאלה של הורינו, והמרחק בינינו לבין ילדינו הולך ומצטמצם. הורים רבים מתבלבלים בין "לתת תשומת לב לילד ולהתחשב בצרכיו" לבין העדר סמכות הורית. אנחנו כמעט נעשים חברים שלהם. אבל, ככל שנהיה יותר חברים, כך נתקשה יותר להציב גבולות. זאת כיוון שגבולות מגיעים ממקום של סמכות, ובחברות היחסים יותר שוויוניים מאשר סמכותיים. בנוסף, כאשר אנו עובדים שעות רבות ונותר לנו זמן מצומצם עם ילדינו, רגשות האשם מתעוררים ולעתים לא מתחשק לנו "לבזבז" את הזמן היקר הזה על "חינוך" ו"משמעת".
אז למה, באמת, כדאי להשקיע בהצבת גבולות?
ילדינו נולדים (כמונו) עם דחפים ממינים שונים. הדחף שהכי קשה לשאת (גם לנו וגם לסובבים אותנו) הוא הדחף התוקפני. כאשר מתעורר דחף כזה בילד, שעדיין לא למד כיצד לשלוט בו, הוא מתמלא חרדה. חרדה מפני התעצמות התוקפנות עד כדי הריסת "כל חלקה טובה" הכוללת את משחקי, חברי והורי. הדרך היחידה להרגיע ולמתן את הדחפים התוקפניים היא להראות לילד שיש מי שחזק ממנו, שדואג לו ולא מאפשר לדחפיו להשתלט. במילים אחרות, "לשים גבולות".
כשאנו שמים גבולות לילדינו, אנו גם יוצרים הבחנה בינינו לבינו. הורינו נהגו להשתמש במשפט "יש דברים שמותרים לגדולים ואסורים לקטנים". משמע, אנחנו לא אחד. נשמע מעליב? לא בהכרח. בחוויה של הילד זה מרגיע. כים אם אבא/אמא יותר גדולים, יותר חכמים/מנוסים ויותר חזקים, הם גם מסוגלים לשמור עלי. בנוסף, גבולות, כאשר הם ברורים, עוזרים לנו לנבא מה הולך להיות, למה לצפות, והרי לכולנו יותר קל כשאנחנו יודעים מראש. בנוסף, מול הגבולות, כאשר נוצרת ההפרדה בין הילד וההורים, הוא או היא מתחילים לפתח את עצמאותם.
אנשי מקצוע שונים מסכימים יותר ויותר על הצורך של הילד בגבולות, אך נבדלים זה מזה בגישתם לזמן בו כדאי להתחיל. כשתינוק בן חודשיים "רוצה רק על הידיים" האם זה פינוק? האם לא הגיעה העת להציב לו גבולות? שאלה קשה, והתשובה גם כן.
לדעתי, יש מקום ליצור מסגרת ברורה לתינוק ולנו מהיום שהוא נולד. ארגון סדר היום צריך להתחשב בצרכי התינוק, אך גם בצרכי המשפחה. זוגות רבים, במיוחד כאשר נולד ילדם הראשון, כ"כ עסוקים ומוטרדים מהטיפול בו, שהם שוכחים שלפני כן היו להם הרגלים ועיסוקים משלהם. כמובן שהשחיקה במצב כזה הינה גדולה, ולא מאחרת לבוא גם הפגיעה בזוגיות.
ואם ננסה להיות יותר מעשיים, הכוונה היא, שבלית ברירה אנו נקום להאכילו ולהחליף לו כל 3 שעות (התחשבות בצרכיו), אך לא נדליק אור/מוזיקה/משחקים באמצע הלילה כדי שיבין שזה זמן לישון (התחשבות בצרכינו). כשהוא או היא גדלים מעט, אנחנו מגדירים היכן אסור לגעת, למשוך, לטפס וכו'. אבל, אם נישאר רק ב"הגדרות" הפעוט ילמד מהר מאוד שאנחנו לא רציניים. הורים רבים מתישים את עצמם בהסברים אין סופיים, וחווים תסכול כל פעם מחדש כאשר הילד "לא מבין". אכן, זהו תפקידו, לא להבין. ואם הוא לא מבין, סימן שגם אנחנו לא היינו מספיק ברורים. כלומר, אם אמרנו פעמיים ושלוש (מקסימום!) לא לדפוק את המשחק החדש ברצפה מחשש שישבר, והילד ממשיך, אנחנו צריכים לקחת אותו ולשים למעלה, בטווח ראיה (שלא ישכח מה הוא מפסיד) אך עם גבול ברור (בכל פעם שתקלקל, אני אאלץ להרחיק את זה ממך). במילים אחרות, אני אעזור לך לא לתת לדחפים התוקפניים שלך להשתלט.
עם פעוטות המשימה פחות קשה היות וניתן להסיח את דעתם די בקלות ("תראה איזה פרפר ראיתי פה!"). זאת ללא ספק רמאות קלה, אך דרכה הילד למד שאפשר להסתדר גם בלי לקבל עכשיו את מה שאני רוצה (דחיית סיפוקים). הורים שלא עושים את השרות הזה למען ילדיהם פוגעים ביכולת של ילדיהם להסתדר בחיים, ובעצם נכשלים בתפקידם כהורים (דמיינו לעצמכם ילד מפונק כזה שלא הורגל בגבולות או בדחיית סיפוקים, מגיע למקום עבודה ורוצה את המשכורת עכשיו, לפני שעבד).
הצבת גבולות היא משימה לא פשוטה, והורים רבים חוששים שאם יתעקשו יאבדו את אהבת ילדיהם. ההיפך הוא הנכון, ואין חכם כבעל נסיון. הילדים מתנגדים בהתחלה לעקשנותנו (זכרו, זה תפקידם), אך מרגע שהוכחנו שאין אנו מוותרים (משמע, אנו יותר חזקים) הם מודים לנו – באים להתרפק, אומרים "אמא, אני אוהב אותך" או פשוט מחייכים. בנוסף, אם לא נתמודד כשהם קטנים, המשימה קשה הרבה יותר כשהם גדלים, וגם הכעסים שלנו והעונשים שאנחנו מטילים בלית ברירה גדולים יותר. אם נשקיע כשהם פעוטים, לכשיגדלו ישאר להם ההרגל שבו לנו יש סמכות (וגם אפשר לסמוך עלינו) והם מקשיבים לנו כי זה שומר עליהם. ואז, בדיקת הגבולות שלהם (שמתרחשת בכל גיל, אך ביתר שאת, בגיל ההתבגרות) היא בד"כ פחות קיצונית.
וכדי לסכם, אם החלטנו שכדאי להציב גבולות, יש לזכור שזו השקעה מתמדת וצריך להקדיש לה זמן וחשיבה (כמובן שניתן להתייעץ עם פסיכולוג במידת הצורך). בנוסף, יש לגבש דיעה באילו תחומים אני רוצה להציב גבולות, לגייס את שיתוף הפעולה של בן/בת הזוג, לתת דוגמה אישית ולהיות ברורים ועקביים.
ומה אם אותם הורים שמיטיבים להציב גבולות, כיצד ידעו אלה שגבולותיהם מוגזמים? בד"כ הילד מאותת לנו בהתנהגותו. כאשר הוא רוצה כל הזמן לרצות, כשהוא מעדיף להיות מחוץ לבית, כשהוא מפחד שהגננת או המטפלת או המורה יספרו מה היה, כשהוא מתנהג בקיצוניות – משתולל מחוץ לבית וקפוא כשהוא בבית, כשהוא נרתע ממבוגרים ומתקשה לתת אמון. בכל מקרה של ספק, יש להתייעץ עם איש מקצוע.
