השקט שלפני הסערה או איך לא לנסות לעודד
שלח לחבר"איזה יופי.. איזה יופי! נהדר שאתם הולכים ל ivf", "אוי שטויות.. אז עוד חודש חודשיים, את צריכה להיות רגועה, אחרת זה לא יצליח.." ,"אז לא נורא, בחודש הבא.."
מתוך הבלוג: שרלוק הולמס בעקבות הביוץ הנעלם
הימים הכי קשים הם הימים בהם לא עושים כלום. לא זריקות, לא מעקבים, אני לא מתקשרת לרופאה והיא לא חוזרת אלי, מבחוץ זה אולי נראה כמו הזמן הרגוע בחודש אבל בלב שלי הסופה עוד לא עברה..
ואף אחד לא מדבר על זה, כאילו אם אני לא ממש עכשיו בזמן טיפול אז הכל בסדר עכשיו, כאילו שאני כבר לא אבלה על כשלון הטיפול האחרון, כאילו אני לא חרדה מהטיפול הבא, ivf ראשון.
והאמת היא שכל מה שאני רוצה זה שכולם יסתמו את הפה.
"איזה יופי.. איזה יופי! נהדר שאתם הולכים ל ivf"
"אוי שטויות.. אז עוד חודש חודשיים, את צריכה להיות רגועה, אחרת זה לא יצליח.."
"אז לא נורא, בחודש הבא.."
"את חייבת להיות רגועה ושמחה, תינוק לא יכול לגדול בתוך פקעת עצבים"
"יהיה בסדר.."
"נו.. את בוכה?"
ובטח, מה זה משנה לכם אם אכנס להריון בעוד חודש או בעוד חודשיים.. הרי לא בגוף שלכם מדובר שדוקרים אותו ופולשים לתוכו, וזו לא הנפש שלכם שרוצה, כל כך רוצה, כמהה, מייחלת לחיים שיגדלו בתוכה..
ולגבי הרוגע.. אני רוצה להיות רגועה. באמת. אני מבינה שקשה לכם לקבל את זה אבל אני ממש לא מצליחה ויכולה לשלוט בזה. ואתם לעולם לא תבינו את מגוון הרגשות האלה, הקשים, הכואבים הממלאים אותי. את הריקנות שברחם. את השבר בלב.
במקום זה, בואו לשבת לידי. קרוב. ותנו לי לבכות ולדבר, ולבכות ולבכות.. ואל תאמרו דבר מלבד "זה נשמע מאוד קשה מה שאת עוברת." רק תכירו בכאב שלי. באכזבה.
אל תטטאו את הרגשות שלי. זה לא מנחם. זה רק עושה את זה יותר כואב, יותר בודד.
אמא לעתיד.
