2 לידות אחת טראומה שניתן היה למנוע והשניה תיקון נפלא
שלח לחבראני שירי גולן, זמרת, יוצרת ואימא לשניים. החלטתי לספר לכם היום את סיפור הלידות שלי. בחשיפה הזו אני מקווה לתרום להעלאת המודעות לאפשרויות שיש לנו בלידה, גם אם לא מספרים לנו עליהן, לכוח של הגוף שלנו ולזכות שלנו ללדת כפי רצוננו, גם אם זה לא תמיד מה שהכי נוח לרופאים.
הלידה הראשונה - טראומה שאפשר היה למנוע
התכוננתי וחלמתי על לידה טבעית, בחדר לידה טבעי בליווי דולה ויוני, בן זוגי, צמוד צמוד. אבל במציאות, מה שקרה זה שיוני כמעט פספס את הלידה (הוא היה עסוק בלחפש חנייה בחניון בית החולים העמוס) והלידה עצמה הייתה מהירה מאד. זה אולי נשמע כמו דבר נהדר - לידה מהירה. מי לא רוצה לידה מהירה? אבל בשבילי זו הייתה חוויה קשה.
כל הלידה התנהלה בלחץ, מתוך חשש (בדיעבד, מוגזם לחלוטין) לעוברית שלי. היו לי צירים חזקים וכאבי תופת. מצאתי את עצמי מבקשת אפידורל מרוב כאבים ופאניקה. לא קיבלתי את האפידורל, בוטל החדר הטבעי ויילדו אותי בחדר לידה רגיל. לאורך כל הזמן הרגשתי המון לחץ נפשי עד כדי חרדה, ובשלב הלחיצות, שהוא קריטי, התבקשתי ללחוץ את התינוקת שלי החוצה מהר, ללא הקשבה למנגנון הטבעי של הגוף. לחצתי ולחצתי כחצי שעה, התנתקתי מהצורך הפנימי שלי שאומר לי מתי ללחוץ, ולחצתי חזק עד שהיא יצאה. התוצאות: ילדה בריאה ושלמה, פלוס שלושה קרעים פנימיים, דימום רב ומבהיל, תחושת חוסר ביטחון ביכולת שלי לשאת כאב, תסכול, כי לא הקשבתי לגוף שלי, ופחד מכאב ומקריעה אפשרית שתהיה בלידה הבאה. ויתכן שגם על נומה, התינוקת, אופן הלידה השפיע באופן בלתי מודע, מי יודע...
נכון, זה יכול היה להיות יותר גרוע. לצערי יש נשים שחוות לידות הרבה יותר ממושכות וכאובות משלי, אני יודעת. ואם הלידה הייתה ארוכה יותר, היא הייתה טראומטית עוד הרבה יותר. אבל התחושה הפנימית קובעת את חווית הלידה לדעתי, ולא רק הדברים החיצוניים. ובלידה הזו הייתי מפוחדת, חסרת אונים, ומבוהלת עד עמקי נשמתי.
וההחלמה? בהתאם מושלם לחוויה - תפרים, טראומה, כאבים במשך חודשים ארוכים אחרי הלידה וטיפולים ממושכים של פיזיותרפיה של רצפת האגן. הלידה הראשונה שלי הייתה טראומטית ושברה את הגוף שלי. היום אני מבינה שהיא לא הייתה חייבת להיות כזו.
הלידה השנייה – תיקון נפלא
זה התחיל בשבוע 40 פלוס, כשהקטן סירב לצאת (אולי גם הפחד שלי השאיר אותו עוד קצת בפנים...). נסעתי למרפאה לבדיקת מוניטור. הרופא, שזיהה האטה קטנה בדופק, דאג לשלומו של התינוק והפציר בי ללכת לבית החולים ולהתחיל השראת לידה (זירוז). נחרדתי מהמחשבה שהלידה הטבעית והנעימה שהתכוננתי אליה רבות תתחיל בזירוז לידה לא טבעי, ומי יודע איך תיגמר. מצאתי את הכוח הפנימי לקחת אוויר ולסרב לרגע להצעת הרופא, אבל במקביל התחלתי גם אני לדאוג לתינוק. רציתי לעזור לו לצאת. שוחחתי עם סיגל, הדולה הנהדרת שלי, והיא הרגיעה אותי. סיגל העלתה את האפשרות לזירוז באחת מהשיטות הטבעיות. כן! מסתבר שיש לא מעט שיטות טבעיות לזרז לידה, ואחת מהן היא קיום יחסי מין. נסעתי הביתה והתקשרתי לבקש מיוני לבוא מהעבודה כדי שנתחיל ב... זירוז!
עשינו מה שעשינו ו... זה היה כמו קסם! אחרי כמה דקות כבר התחילו צירים סדירים כל 5 דקות. מרוגשים ומפוחדים, סיימנו לארגן את הדברים, שמנו את הקטנה אצל הסבים, ויצאנו.
שמחתי מאוד שהלידה התחילה כך, בצורה נעימה, אפילו מתוכננת, ולא בהפתעה.
בבית החולים קיבלה את פנינו מיילדת מתוקה וחמה. הסברנו לה את הרצון ללדת באופן טבעי, עם הכי הרבה פרטיות וחופש בחירה. והיא, לשמחתי, זרמה אתנו. אחרי מוניטור ובדיקה של המיילדת, מצאנו את עצמנו מנהלים משא ומתן עם הרופא לגבי חדר הלידה. אני רציתי להיכנס לחדר לידה טבעי אבל הוא לא היה בטוח לגבי תקינות תוצאות המוניטור. זוהתה האטה בדופק. רגע, או שבעצם הייתה תקלה במכשיר? הרופא היסס. התעקשנו לבצע מוניטור קצר נוסף, ואחריו - הגענו לארץ המובטחת - נכנסתי לחדר הלידה הטבעי.
ביקשתי להחשיך את החדר, מילאנו מים בג'קוזי, כבר החשיך גם בחוץ ומהחלון נשקף נוף של ים כינרת לאור ירח, ממש חלומי... אני בשיא כאביי, צירים מתקדמים, יוני וסיגל, הדולה, משפריצים מים חמים מהברז על הגב שלי בתורות ולוחצים על כל מיני נקודות בגב וביד להרגעת הכאבים.
אחרי כשעה (לי היה נדמה כמו כמה דקות בלבד) של צירים סוערים, התחלתי להרגיש את הצורך והמיילדת חזרה לחדר וביקשה מיוני להרים אותי אל המיטה הסמוכה. לא היה קל להגיע למיטה.. אבל זה קרה. התייצבתי על שש, כריות תומכות מתחת למרפקים, והתחלתי לשאוג, לצרוח, לנהום. שלל קולות פשוט בקעו מתוכי ללא שליטה. זה הרגיש טוב. זה היה משחרר. די מהר המתוקי יצא אל העולם כשהוא עדיין מכוסה בקרום שק מי השפיר. שימח אותי מאוד שהתאפשר לו לשהות עוד טיפ טיפה בתוך החמימות העוטפת הזו. בכי ראשון וכעבור כמה דקות אני כבר על הגב והוא עליי. אין על המגע הזה של עור לעור, עם הגוף החדש , הטרי, החם, עם הריח המיוחד (וגם מלא קקי! הוא פשוט עשה קקי ראשון איך שהוא יצא החוצה ומרח אותי בכל הטוב הזה...). נתתי לו לגשש את דרכו קצת, ועם עוד קצת עזרה מסיגל, זה קרה - הוא נתפס, וינק, וינק. סה"כ 4 וחצי שעות מתחילת צירים והוא כבר יונק. חיוך גדול התפשט בחדר.
הפעם הצלחתי ללדת בדיוק כפי שרציתי, להקשיב לגוף, להיות אתו בכאבו, בסימניו, מבלי לתת לפחד להשתלט עליי ולגרום לי לסגת מהביטחון שלי בעצמי.
וההחלמה? גם הפעם בהתאמה מושלמת לחוויה - בגלל שנתתי ללידה לקרות באופן טבעי, היא התפתחה מאוד יפה ובלי סיבוכים, גם ההחלמה הייתה מאוד מאוד מהירה (ממש כמה ימים) ובלי בעיות שסוחבים אחר כך שנים. ולחשוב שהלידה שלי הייתה יכולה להסתיים אחרת לגמרי אם הייתי מתחילה זירוז לפי המלצתם של הרופאים...
לידה טבעית – לא מתאים לכל אחת. הזכות לבחור - כן
נכון, לא כולנו אותו דבר ולא כל אישה תבחר בלידה טבעית. יש נשים שמתחברות לזה - כמה שפחות תרופות ומכשירים וכמה שיותר טבעי. ויש נשים שיעדיפו כמה שפחות לסבול עם יותר תרופות נגד כאבים או שירגישו בטוחות יותר עם מעקב מוניטור צמוד על העובר שלהן. אין פה נכון או לא נכון, הנקודה היא שיש לנו זכות וחובה להכיר את האפשרויות העומדות בפנינו ולבחור איך אנחנו רוצות ללדת. יש לנו אחריות על הגוף שלנו, על העובר ועל אופן הלידה, במיוחד בעידן בו הרפואה מעודדת לידה עם התערבות יתר.
הרבה מאוד נשים מגיעות ללידה עם חוסר ידע וחוסר הבנה והולכות אחרי מה שמציעים להן ומה שמקובל. הייתי רוצה שכל אישה תכיר בכוח שיש לה בגוף שלה וגם תכיר את הכוח שלה להתנגד לכל מיני הצעות של הרופאים, כי הם לא תמיד צודקים. לעיתים הם עסוקים בלכסות עצמם מאחריות, ולפעמים הם בעצמם לא מודעים לאפשרות של פתרונות טבעיים יותר. חשוב להבין שלהתערבות רפואית בזמן לידה יש השלכות, וזו לא פקודה אוטומטית, אפשר לסרב. כמובן שיש לפעמים סכנות בריאותיות בלתי צפויות ולעיתים סיבוכים רפואיים אמתיים ובמקרה כזה חייבים להישמע להוראות הרופאים. ונכון, אי אפשר לדעת הכל מראש, אבל אנחנו כן יכולות לנסות להישאר כמה שיותר קשובות לעצמנו, לרצונות שלנו ולגוף שלנו, כי הוא יודע לפנינו. וכי המהירות שבה מבטלים את הרצונות ואת האינטואיציה עתיקת השנים שלנו, היא בלתי נסבלת.
לסיום – קצת השראה!
לסיום, אשמח להשאיר אתכן עם שיר מעורר השראה ומחזק. אותי אישית השיר ליווה בכל תקופת ההיריון והזכיר לי את הרצון להתחבר לגוף ולהקשיב לו, ולא לקולות החיצוניים, שלפעמים נשמעים חזק מדי. אחרי הלידה המקסימה חוויתי רגע עוצמתי במיוחד, כששכבתי על המיטה, התינוק יונק, המלווים שלי לצידי, והצלילים של השיר בוקעים מהרמקולים... הטקסט מעורר ההשראה הוא של המשוררת יעל קלו מור, והלחן שלי. ביצירת הקליפ לשיר השתתפו עשרות נשים בהריון (וגם אני ביניהן), ששרות, רוקדות ומתנועעות, כל אחת בדרכה (לא תאמינו איך אפשר לרקוד בחודש תשיעי!). מקווה שהוא יצליח לגעת, לרגש ולחזק נשים רבות.
אני מאחלת לכל אחת להיות שם כפי שהיא רוצה להיות. וכזמרת, אני אוהבת לחשוב על הלידה כמופע - את מנצחת עליו, הולכת אל הלא נודע, ועם כל החששות, נותנת את כל הנשמה (והגוף) - זהו בעצם מופע חייך, עופי על זה!
