סיפור הלידה של תום
שלח לחבררצתי לשירותים.. באמת היה נשמע מוגזם קצת, הפיפי הזה, אבל כנראה התאפקתי יותרמדי חשבתי לי... כשקמתי, ראיתי שיש דימום. נלחצתי. אפילו שמץ של מחשבה על לידה לאהיה בי . רק פחדתי מהדימום. אתן כבר מבינות שהיתה זו ירידת מים.
ביום שבת, 1.1.11, החלטתי שזה זמן מתאים להצטלם קצת צילומי הריון. כן, מה יש ? שבוע 36+6, הבטן גדולה דיה, יאללה נצטלם..
כל היום לא הרגשתי הכי טוב. נפוחה, וכבדה, ולא יודעת, הרגשה מוזרה. טוב, התחלתי זה עתה תשיעי אז הגיוני.. חברות שלי היו אצלי כלהיום, הצטלמתי לי (לא היה לי כיף... אני שונאת את זה. נזפו בי קשות משך שעות שאנילא מתמסרת למצלמה. נו מילא..).
חזרנו הביתה, אכלנו, ובשבע וחצי בערך ליאור הכניס את אופירי להתקלח ואני נפרדתי מחברותיי, כבר התאפקתי קצת כי הייתי חייבת פיפי... כשהן נסעו רצתי לשירותים.. באמת היה נשמע מוגזם קצת, הפיפי הזה, אבל כנראה התאפקתי יותרמדי חשבתי לי... כשקמתי, ראיתי שיש דימום. נלחצתי. אפילו שמץ של מחשבה על לידה לאהיה בי . רק פחדתי מהדימום.
טלפון לאורלי , ולחברה שבאה לישון עם אופירי, וקדימה מיון.
הגענו לשם בשמונה בערב, אמרו לי שזו ירידת מים, והם דמיים ככל הנראה מהפתיחהבצוואר הרחם אלא שלא בודקים אותו היות וירדו המים. יבדקו רק אם אבקש אפידורל בהמשך.
חיברו למוניטור ואמרו שיש לי צירים מרשימים. מרשימים?? לא הרגשתי שום כלום. כלום. לא כאב לא אי נוחות לא כלום.
אחרי שעה התחלתי להרגיש... (בשלב זה, כצפוי, ליאור התחיל להחוויר ולהרגיש חלש...).
משכתי ככה עד שלוש וחצי לפנות בוקר בערך. צירים משוגעים במוניטור וכאבים אבל הכל באפילה כי לא ידעתי אם יש פתיחה או לא ומה קורה.
היית ערה משבע בבוקר של אותו יום, אחרי יום עמוס כאמור, והייתי בעיקר עייפה. מאוד.. אז ביקשתי אפידורל. בדקו וראו פתיחה של 10 ומחיקה מלאה... אמרו תנסי בלי.
אמרתי יאללה קדימה. ניסיתי. לא הלך.
רציתי לישון.. בארבע בערך קיבלתי אפידורל (החלק הכי רע בכל הלידה. 5 דקירות נפרדות לאורך עמוד השדרה ע"י שלושה רופאים שונים. לא יודעת מה יש לי שם, גם בניתוח של אופירי היתה בעיה ולא הצליחו לחדור לחלל הזה..
ואז ,הלכתי לישון.. התעוררתי בשש. אמרו לי להעלות את המינון של האפידורל בלחיצה על הכפתור הזה, בשביל מה נתנו לך אותו ?? לא רציתי. רציתי קצת להרגיש מה קורה, מתי ללחוץ, לא אהבתי את השיתוק המוחלט הזה.. היו כשלוש שעות של לחיצות, וזה די כאב.. בסוף נכנסה לחדר משלחת מכובדת של שלושה רופאי המחלקה.. שהתיישבו לי משני צידי הבטן ואמרו קדימה גברת, לוחצת בבקשה.. לחצתי וקיבלתי מחמאות חמות ע ל שרירי הבטן שלי ועל הלחיצות האפקטיביות.. שרירים שרירים אבל תינוק לא רוצה לצאת... חתכו אותי, לא מעט... ואז הרופא אמר שאני לוחצת נפלא, בואי נלחץ בלי ציר, קדימה. מה בלי ציר אמרתי , אתה משוגע ? אני כאן שעות כברלמי יש כח. בלי ציר! טוב, אמר, אמר.. לחצתי. שלוש לחיצות חזקות עם ליווי של מרפקי הרופאים על הבטן העליונה שלי ועזרה מהם, והוא בוכה לו שם, ועוטפים אותו בחיתול והוא על הבטן שלי והוא חם ואדום וטרי ומתוקי ונפוחוני ו... הוא נרגע. הרבה זמן הוא היה על הבטן שלי. לא יודעת כמה. הרבה אבל לא מספיק ....
תום שלי נולד במשקל 2820, והוא יפהפיה. הוא העתק מושלם של אופירי, כולל השפתיים והעיניים. אתמול שאלו אותי בפליאה מתי הספקתי לצלם אותו ולתלות על המקרר ואיך התמונה דהתה כ"כ מהר. אמרתי מה, 4 שנים, זה לא כ"כ מהר.. זו התמונה של אופירי כשיצא מבית חולים, בן שמונה ימים (אושפזתי קצת...). ובן שמונה ימים היה אתמול תום.
הוא יונק יפה, הוא עבר את משקל הלידה ואתמול שקל 2900.
ואני ? אני אמא לשני בנים.. אמרו לי שתוך שנה שנתים אני אעכל.. אני מקווה..
הוא רעבי והולכת אליו.
נשיקות לכולן, תודהלכולכן ,
מלא אהבה ואושר..
אור-לי.
