סיפור הלידה של רון-לי
שלח לחברבדיקת מעקב שגרתית אצל הרופא נשים שלי...הריון - תקין, מי שפיר - תקין, גודל עוברית - תקין, עלייה במשקל שלי - תקין...הכל נהדר אבל אופס..רגע נשאר לבדוק לחץ דם....155/95...לא, לא, לא...זה לא טוב....הרופא התחשב בי ודרש שלמחרת בבוקר אלך לקופ"ח לבדיקת לחץ דם נוספת.
בשביל לספר את סיפור הלידה צריך רגע קצר לחזור לסיפור ההתעברות.
יוגב היה בן 8 חודשים, אישי ואני החלטנו שכיוון שאנחנו רוצים ילדים קרובים בגיל צריך להתחיל ולעבוד על הילד השני.
עוד חודש עבר ועוד אחד...והווסת הגיעה כמו שעון...בדיוק בזמן...מיותר לציין את האכזבה שלנו בכל חודש מחדש...ואז אחרי 3 חודשים היה איחור..התרגשתי כולי והחלטתי לחכות שבוע לבדיקת דם.
הבדיקה הייתה שלילית...איך זה יכול להיות? הרי המחזור שלי כל כך מדייק...
מאוכזבת מאוד חיכית לווסת בכדי שנוכל להתחיל ולנסות מחדש.
לאחר כמה ימים אישי אומר לי שכדאי לעבוד קצת על ילד כי אני מבייצת היום..חשבתי לתומי שהוא צוחק עליי וזה איזה תרוץ לעשות "שיעורי בית"...
לאחר שבועיים ביקרתי אצל הרופא נשים שלי בכוונה לקבל כדורים מזרזי ווסת להמשך הניסיונות. הרופא אמר שראה ממש עכשיו ביוץ ושנחכה שבועיים..או ווסת או הריון.
אחרי 9 ימים בדיוק הגיעו הבחילות והסחרחורות...ידעתי כבר את התשובה..בדיקה ביתית הראתה 2 פסים ברורים...יום נוסף עבר ושוב ביקרתי אצל הרופא שחייך אליי ואמר "עכשיו צריך רק לוודא דופק"."דופק??" אני שואלת...הרי הביוץ היה לפני 10 ימים.
הוא צוחק ואומר : "לפני 10 ימים כבר היה שק הריון"...אז שמענו דופק וחישוב מדויק הראה שהביוץ אכן היה באותו יום בו אישי אמר....עכשיו רק נותר להמשיך ולחכות ולראות אם גם צדק בהקשר למין העובר שלנו (הוא כידוע אמר שזאת בת...).
במהלך ההיריון היו כמה אזעקות מפחידות שהתגלו למזלנו כאזעקות שווא...דימומים, לחצים כמו צירים....אבל סיפורינו האמיתי מתחיל בשבוע 35+5.
בדיקת מעקב שגרתית אצל הרופא נשים שלי...הריון - תקין, מי שפיר - תקין, גודל עוברית - תקין, עלייה במשקל שלי - תקין...הכל נהדר אבל אופס..רגע נשאר לבדוק לחץ דם....155/95...לא, לא, לא...זה לא טוב....הרופא התחשב בי ודרש שלמחרת בבוקר אלך לקופ"ח לבדיקת לחץ דם נוספת.
בבוקר כמו חיילת הגעתי למרפאה...לחץ דם לאחר 20 דקות מנוחה במרפאה – 155/97..הרופא שלי דורש שאסע למיון. (הלידה של יוגב הסתיימה בזירוז עקב התחלת רעלת בשבוע 39)...הרופא במיון לא חושב פעמיים ומאשפז למעקב...כמה ימים עוברים הכל בסדר ואני משוחררת הביתה לשמירה.
למחרת, אמא שלי שמה לב שיש סחרחורות וחולשה...בדיקת לחץ דם 170/113...מייד בלי לחשוב פעמיים שוב מיון...הפעם הרופא שלי אמר להביא ציוד להישאר וללדת...אין ברירה.
אנחנו מגיעות בלילה..מיליון בדיקות, נוירולוג, דם, חלבון לחץ דם...ושוב אשפוז במחלקה לסיכון גבוה.
למחרת בביקור רופאים מחליט הרופא הבכיר – זירוז לידה!!!.
כמה שעות אחר כך וטבליית הזירוז הראשונה מוחדרת.
שעתיים, שלוש, ארבע שום ציר לא מגיע..לאחר 6 שעות – מוחדרת טבליה שנייה.
בערב צירים..אוללה איזה צירים...מוניטור מראה צירים מצוינים כל 2 דקות...בדיקה ידנית מראה 1 ס"מ פתיחה בלבד...אין מה לעשות לנסות ולישון ולחכות לפתיחה...בבוקר בדיקה ידנית נוספת מראה שאין שינוי בפתיחה.
אני נכנסת ללחץ – פתאום כל חוויות הלידה הראשונה הארוכה והמייגעת חוזרים אליי...אני מתחילה לבכות.
הרופא מעקב שלי בא לבקר אותי בבית חולים ורואה אותי בוכה....אני שואלת למה לא מורידים אותי לחדר לידה עם פטוצין כמו שעשו לי בפעם שעברה...הרופא שלי מתייעץ על הבכיר בסיכון גבוה ומחליטים – אין ברירה לחכות לעוד טבלייה הרחם לא מוכן לפטוצין.
אני בוכה ומדוכאת כבר כל כך פוחדת שגם הפעם זה הולך להיות אותו הסיוט.
19:00 הרופאה התורנית ששמה שרון מגיעה...בדיקת מוניטור הראתה שהצירים נעלמו, הכל עדיין סגור והינה טבלייה שלישית מוכנסת...שרון מאחלת לי לפגוש אותי מחר אחרי לידה.
בשעה 23:30 אני מתעוררת עם צירים מהגיהינום...חזקים, ארוכים ותכופים פי כמה מאלו שהיו יום קודם...אני כמובן כבר לא מאמינה שיהיה משהו ומבקשת זריקת טשטוש מהאחיות...הן קוראות לרופאה תורנית לבדוק אם אפשר לתת לי...היא בודקת ואומרת :"מה פתאום? 3 ס"מ....קדימה לחדר לידה".
אני בהלם..מה? זה עובד? בשעה 1:30 כשאני כבר לא יכולה לסבול ואני עדיין מחכה שיורידו אותי לחדר לידה, מתקשרת לאמא שלי שתבוא, לאישי שיתעורר ולאחותי שתיסע להחליף את אישי בבית ותישאר עם יוגב.
הצירים מתחזקים יותר ויותר..עד שאמא שלי הגיעה (חצי שעה בדיוק מהשיחת טלפון) כבר לא יכולתי יותר להיות שקטה...עד אותו הרגע התאפקתי מאוד ועדיין חיכיתי לרדת לחדר לידה....הצירים היו כל 30-45 שניות למשך דקה וחצי...כאבי תופת....ואין חדר לידה פנוי...אני כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי ואני מתחילה לצעוק בצירים מכאב...בזמן המנוחה בין הצירים אני בוכה מבושה על זה שאני צועקת...
3:30 אמא שלי ואישי מתחננים שיורידו אותי כבר...ואכן מגיע סניטר שלוקח אותי...אבל גם בחדר לידה אני מוכנסת לחדר זמני עד שיתפנה לי חדר.
לא יכולה לסבול יותר את הכאב..אני מתחננת לאפידורל.
אחרי הלידה של יוגב לא האמנתי שארצה אפידורל...שם הוא לא עבד כמו שצריך וריתק אותי למיטה עם צד אחד של גוף משותק ו-100 אחוז כאב בצד השני..סיוט נוראי.....אבל הכאב הנוכחי היה לחלוטין בלתי נסבל.
אבל אי אפשר לתת לי אפידורל עד שלא ממקמים אותי בחדר לידה.
אישי דורש שיילדו אותי בחדר הזמני – העיקר שיבוא כבר מרדים.
פתאום כמו מלאך מגיעה שרון..הרופאה שהכניסה את הזירוז השלישי..היא מאושרת לראות שאני כבר בחדר לידה...ואני מתוך הכאב הנוראי מתחננת אליה.."בבקשה, תדאגי שיתנו לי אפידורל"...היא בודקת ואומרת.."את כבר בפתיחה של 8 ס"מ עוד מעט ולא יוכלו לתת לך אפידורל"..היא מסתכלת על תכיפות הצירים והאורך...ודורשת מהמיילדת להביא את המרדימה ע-כ-ש-י-ו..."היא לא יכולה לסבול את הצירי זירוז האלה...זה נורא". המרדימה מגיעה.
צועקת עליי להיות בשקט ולא להפריע לה..לשבת בקצה המיטה ולא לזוז...ואני בוכה..כל כך כואב לי ואני לא יכולה להיות בשקט..הרי אם יכולתי לא הייתי צורחת מלכתחילה..המיילדת המקסימה שלי מחזיקה לי את הידיים ולוחשת לי שאוטוטו הכל יהיה קל יותר.
המרדימה דוקרת אותי שוב ושוב ושוב רק כדי למצוא את הנקודה האידיאלית....ואופס..זרם חשמל, הנקודה נמצאה...משכיבים אותי על הגב ותוך דקה בדיוק אני מרגישה שאני יכולה להפסיק לצרוח...
איזה כיף..הפעם האפידורל עבד מ-ד-ה-י-ם...כמו שביקשתי. לא שיתק אותי, הרגשתי את הרגליים והישבן ואת הצירים...פשוט יכולתי לסבול אותם.
השעה הייתה 4:45.....
המיילדת בודקת..המים עוד לא ירדו, היא רוצה לפקוע לי אותם אבל לא מספיקה והם פוקעים בעצמם..נקיים ונהדרים...המוניטור לא מצליח לעקוב אחרי הדופק של בוטן שלי...מגיע רופא ומחדיר ניטור פנימי...ושוב שומעים את הדופק וכולנו רגועים...פתיחה ל 9 ס"מ...הראש קצת נתקע...המיילדת מסתכל עליי ואומרת לי...
"את יולדת במשמרת שלי...אני לא מוותרת לך"...השעה 6:45 איך אני אספיק? עוד רבע שעה נגמרת לה המשמרת...והרי ידוע לי כמו בלידה הקודמת שאחרי פתיחה מלאה לקח לי עוד 8 שעות עד הלידה...
המיילדת לא מוותרת.."את יולדת במשמרת שלי – או שעל מצפונך שאני לא אלך הביתה לילדים שלי".
מיותר לציין שהייתה לי מיילדת ..מקסימה...אנה!!!
כמה לחיצות והנה הפתיחה כבר מלאה.
הגיעה כבר המיילדת המחליפה, אבל אנה בשלה..."אני נשארת איתך ואנחנו מוכנות ללידה"...אני שוכבת רגועה מסתכלת איך 2 המיילדות מכינות אותי לשלב הסופי.
"קדימה, כמה לחיצות וסיימנו"...אני מקשיבה לאנה ועושה כל מה שהיא אומרת..לוחצת, נושפת, מפסיקה, שוב לוחצת והנה....בוטן שלי מונחת לי על הבטן...סיימנו את זה....השעה 7:25...והכל מאחוריי....
האושר שלי שוכבת עליי ואני מאושרת....הלידה הייתה נ-ה-ד-ר-ת.
בדיקת משקל...2.876 ק"ג...הכל תקין....המיילדת השנייה אוספת את הדם הטבורי לערכה שהבאתי איתי ואנה מטפלת בבוטן...היא מוחזרת אליי להנקה ראשונה..והנה השילייה יוצאת שלמה ומצוינת. לאחר מכן נלקחת ממני בוטן כלאחר כבוד עם אישי למחלקה...אני מחכה לבדיקה אחרונה ולכמה תפרים קוסמטיים, ומועברת להתאוששות.
אני מחייכת אל אמא שלי ואומרת לה – "מדהים, איזו לידה מדהימה"...כבר שכחתי את ה-5 שעות של צירים מטורפים, את הצעקות והבושה שחשתי...רק האושר מציף אותי.
לאחר שאני מגיעה למחלקה ומועברת למיטה מגיעה רופאה לבדיקה....כן,כן, שרון המדהימה...היא מסתכלת עליי ולא מאמינה שאני כבר אחריי...איזה אושר בעיניים שלה...
למחרת אישי ואני יושבים אחד ליד השני, מחזיקים בידינו בבוטן המתוקה ומנסים לבחור להשם...בוטן ישנה ומלאת אושר.....איך נקרא לה?
אנחנו מנסים לקרוא לה בכל השמות שחשבנו עליהם אבל אף אחד לא מתחבר לנו אליה.
ואז אישי אומר: "רון-לי", ובוטן פוקחת לשנייה את העיניים...אנחנו המומים ואני מנסה: "רון-לי"..שוב אותו מקרה והיא פוקחת עיניים.....
חייכנו אחד לשני....וזה סיפור הלידה של רון-לי שלנו.
