סיפור הלידה של ראשית
שלח לחבר
ב-6 בדיקה נוספת. פתיחה 5!! קולולו!! עוברים בשעה טובה לחדר לידה!
לוקח קצת זמן עד שזה יוצא לפועל, אבל בסביבות 8 וחצי אני נכנסת לשם. זה מתקרב!!
התל"מ: שביעי של פסח.
מהרגע שהתחלתי תשיעי, היה לי בראש שכל רגע זה יכול לקרות.
אך במקביל- ידעתי שבאותה מידה זה יכול להיות גם עוד חודש ויותר...
שבת חול המועד, נסענו לצפון הרחוק בשל ברית לאחיין של בעלי, הרגשות מעורבים - רק שלא תצא בשבת!!!
כל השבת המשפחות צוחקות איתנו על המחשבה שבסוף אלד בפוריה, שהוא דווקא אחלה בית חולים, מפנק ונעים וכו' וכו' :)
אבל אני- לא, אני יולדת בעין כרם! ליד אמא וקרוב לבית, לא מעניין אותי! :)
אם כי היה חשש בלב בפנים שאולי זה יקרה...
ושביעי של פסח אצל אמא עובר, ושום דבר לא מתקדם, רק מתחילה להרגיש מידי פעם התקשויות של הבטן ודקירות קצרות וארוכות מידי פעם משתנה בין הבטן לגב. זהו, שום זכר לתאריך שלי!
אז כיאה לאחת שעברה את התאריך- מתחילה לעשות מעקב הריון עודף.
יום רביעי נוסעת למעקב, מוניטור, אולטרסאונד וביקור אצל רופא.
הכל תקין, ב"ה, ולא נראה שמשהו מתקדם שם בפנים.
אמרו לי להגיע שוב למחרת, כי יום ראשון כבר רחוק מידי לטעמם.
לטעמי לא, ואני החלטתי לוותר על הנסיעה במיוחד לי-ם.
לי ההריון כבר יוצא מהאף. לא שזה לא מדהים להרגיש את הבובה שם בפנים, אבל די! אני רוצה אותה בחוץ!
החוסר ידיעה הזה מחרפן אותי.
כמובן שזה היה משתנה מרגע לרגע, כיאה לאישה הריונית הורמונאלית ;-)
רגע אחד אני מתה שתצא כבר!!!! ורגע אחריו אני חושבת לעצמי שלא נורא, ואם היא לא יצאה, כנראה היא עוד לא צריכה ומוכנה.
כל הזמן עומדת באוויר ההתלבטות- לעשות רפלקסולוגיה על מנת לקדם עניינים? לשתות שמן קיק? (שאומרים שהוא מפתח לידה ומזרז אותה) או לתת לזה את הזמן שלו?
ההתלבטות קשה, בסוף מחליטים לחכות.
מגיעה שוב למעקב ביום ראשון.
מתחילה מהאולטרסאונד הפעם- יש התמעטות של מי שפיר. לא משמעותית, ירד ל6.3 [מתחילים לדאוג באמת מ5 ומטה.]
עושה גם מוניטור- תקין, ואפילו הצירים התגברו מפעם קודמת. (לא שאני הרגשתי, כן? אבל מסתבר...)
ונכנסת לרופא.
הרופא אומר שנבוא שוב ביום שלישי- אם עדיין תהיה מגמת התמעטות נוספת של מי השפיר- ישלחו לזירוז, כי גם התמעטות וגם שבוע 41+3 אלו סיבות מספיק טובות להתערב.
ואז הוא מציע לעשות סטריפינג [התערבות קלילה, לא תמיד נעימה, אך גם לא מכשירנית אלא יחסית "טבעית"]
היתרונות: עשוי להיות מקדם לידה, לא משהו מלאכותי מידי ולא נורא כואב.
חסרונות: עלול להיות לא נעים על סף הכואב, לא מחייב שיעשה משהו, ואם כן, יכול להיות גם אחרי 24 שעות, יכול לגרום לנו להיאסר.
דילמה רצינית. יושבים במסדרון של הקופ"ח ומתלבטים.
אולי עכשיו הזמן לרפלקסולוגיה? אולי כלום?
מחליטים לא ללכת על סטריפינג, לא שווה את הסיכון.
בסוף גם רפלקסולוגיה לא עשינו.
חוזרים הביתה, והמתח חוזר איתנו...
יום שלישי- הבעל אמור לחזור מחופשת סמסטר ללימודים, לשמחתי מחליט לוותר ולבוא איתי למעקב.
עושים מוניטור- תקין, עושים אולטרסאונד- ירידה נוספת במי השפיר. הגענו ל5.8. נכנסים לרופאה- שולחת אותנו לזירוז.
לא יאומן!!! זה ממש מגיע! ההתרגשות עולה ואנחנו מתחילים להתארגן לנסיעה לבי"ח.
תיק הלידה אצל אמא באוטו, אבל שום דבר לא דחוף, אנחנו הולכים לאכול פיצה, קונים מתנה לגיסה שילדה וממשיכים משם לעין כרם.
מגיעים למיון יולדות,
האחות מקבלת אותנו יפה, רושמת פרטים, שולחת אותנו להרשם, לוקחת לי דם, משכיבה אותי למוניטור, שואלת מליון שאלות, מריצים בדיחות וכיף לנו.
שולחים אותי לאולטרסאונד נוסף, ירידת התמעטות המים הגיעה כבר ל5.4.
אח"כ שולחים אותנו לחכות לרופא שיפסוק באופן סופי האם לזרז או לא.
ואנחנו מחכים, ומחכים ומחכים.
בסוף עברה כשעה וחצי ואולי יותר, נכנסנו.
הרופא אמר שאקבל זירוז. גזר הדין נחרץ ;-)
הוא מציע לי לעשות סטריפינג, לי כבר אין מה להפסיד, אוטוטו הכל יתחיל להתקדם, ואולי זה יקדם קצת, אז שווה את הקצת לא נעים ואולי כואב.
זה היה לא מעט כואב [צוואר אחורי מאד=/] אבל עברתי את זה.
מצב פתיחה: חצי! זה הכל!
ואז אני נשלחת לסוויטה במחלקת נשים- לחכות שתתפנה מיטה לזירוז.
השעה שעת צהריים [בערך 15:00] ואנחנו עולים למחלקה, בבניין החדש והמשופץ, חדר ענק ויש בו רק 2 מיטות!
בעלי קיבל ספה שנוחה לשינה, ויש לנו המון מרחב!
אמא הגיעה לבקר, הביאה את תיק הלידה והמון הפתעות [פירות יבשים, שמן קיק, יין, מנות חמות בעיקר גומיייייים! :P]
ואנחנו מחכים. אמרו שזה יכול להיות כל רגע, אבל גם יכול להמשך עד הבוקר.
אמא נוסעת, השעות חולפות, אנחנו נחים, מסתובבים, אוכלים ארוחת ערב. ממשיכים לנוח, ב12 קמתי לשורותים אחרי שלא הייתה לי סבלנות להמשיך לשכב ולהתהפך מצד לצד, בעלי התעורר וביקשתי ממנו לצאת לסיבוב.
היינו רעבים, ארוחת ערב ב6 בערב! ואין כלום עד הבוקר...
עשינו סיבוב, הקניון סגור, ואין איפה לקנות אוכל במחיר שפוי [אני לא קוראת לסנדוויץ ב28/30 ש"ח שפוי!]
אז חזרנו לחדר, מתנחמים במנות חמות מאמא.
אני עדיין רעבה, האחות החמודה הביאה לי מהחדר אחיות קצת לחם, לבן וריבה שנשאר להם. שבעתי.
חזרנו לחדר וחזרנו לישון. סוג של.
רק בשעה 9:00 בבוקר הודיעו לי שאני יכולה לרדת ליולדות ולהתחיל תהליך של זירוז.
ירדנו.
עדכנו את אמא, ואמרנו לה שאין צורך להגיע בדחיפות, כי הכל עוד ייקח זמן.
אני רצה מלא לשירותים.
מרגישה שמכירה כל סדק בתא של השירותים! זה מתחיל להיות מעיק...
שוב שואלים אותי מליון שאלות למה זירוז, ועל מהלך ההריון ועוד ועוד, והאחות מתקתקת הכל למחשב.
בודקים פתיחה: אחד וחצי. כמעט לא זז...
ואז שמים לי את הזירוז. מחליטים על PROPESS שזה פתיל שמכניסים פנימה, הוא כל כחצי שעה משחרר חומרים שיוצרים התכווצויות הרחם, ובמקביל שולח למח אותות של התחלת לידה.
וזה אמור ליצור התחלת לידה, ומשם התפתחות טבעית כמה שיותר.
מכניסים.
וזה מתחיל. בהחלט.
אחרי כמה זמן אני מתחילה להרגיש את הצירים.
עד אז חשבתי שהרגשתי, ואז הבנתי שלא. ממש לא.
אמא באה לבקר אותנו, לראות מה שלומי ולהביא עוד קצת פינוקים ודברים שביקשנו ממנה.
הייתה איתי כשעה וחצי בערך ונסעה חזרה לקבל את אחי כשחוזר מהגן.
אחת הפעמים שהלכתי לשירותים קלטתי את הפתיל בחוץ.
האחות קראה לרופא והוא אמר שצריך לחכות כחצי שעה לתת להשפעת החומר לפוג ולראות אם לשים אחד חדש, או שהתפתחו צירים שעובדים לבד ללא החומר.
אחרי כארבעים דקות עדיין הצירים היו חזקים כקודם.
הוחלט שלא לשים שוב פתיל.
סבבה!
סבבה? הצירים נהיו תכופים וכואבים!! [הזהירו אותי מראש שאחרי זירוז הכל הרבה יותר כואב. הרבה!!]
אז החלטתי בצער רב לקחת אפידורל, סתם כי קיוויתי שאצליח בלי, אבל מה לעשות... כך ה' רצה.
ביקשתי מבעלי שיקרא למישהו ויבקש אפידורל.
מסתבר שהמרדים היה באמצעו של ניתוח קיסרי, אז צריך לחכות.
כמה זמן? לא ידוע.
הכאבים מתגברים, אני מועכת את בעלי [מזל שהיה אפשר עדיין...] והמרדים לא נראה באופק.
קראנו לאחות, בדמעות ביקשתי ממנה שיזדרזו,
היא אמרה שתנסה לבדוק אם יש מרדים בבי"ח שיכול לבוא.
לא היה אחד כזה פנוי, וגם התורן לא היה יכול לבוא, ואני בכאב.....
באיזה שהוא שלב הציעה אחת האחיות שאכנס בנתיים למקלחת חמה.
המחייה! זה פשוט עשה לי טוב, הקל את הכאב, והרגיע...
אחרי כחצי שעה תחת הזרם המרגיע בעלי הלך לשאול כמה זמן צפוי המרדים להגיע, אמרו לו כעשר דקות-רבע שעה,
חיכיתי עוד קצת במים ויצאתי.
הכאבים אט אט חזרו והמרדים עדיין לא שם, הוא מלווה את היולדת לחדר התאוששות.
ואני חוזרת לסבול בעצמות שלא ידעתי שקיימות.
בנתיים חיברו אותי למוניטור ולנוזלים.
בסביבות 22:45 הוא הגיע, מתחיל לשאול אם אני רוצה ואם אני יודעת מה זה... [למי אכפת! רק שיעברו כבר הכאבים! - טוב, אז תחתמי כאן...], הזריק לי [כשאני מחזיקה-בעצם מועכת- את בעלי, מפחד מהתוצאה של טעות הכי קטנה]
מתחיל להשפיע. איזו הקלה!!
שולחים הודעה מרגיעה לאמהות שלנו ומנסים ללכת לישון.
אני על מיטת הזירוז ובעלי במזרן לידי.
הוא מיד נרדם וישן היטב,
אני פחות, מידי פעם האחות מגיעה, בודקת אותי, מה שלומי ומה שלום המוניטור, הכל תקין, ב"ה!
ב-2 עשו לי בדיקת פתיחה. התקדמנו! אני בפתיחה 3!
ב-6 בדיקה נוספת. פתיחה 5!! קולולו!! עוברים בשעה טובה לחדר לידה!
לוקח קצת זמן עד שזה יוצא לפועל, אבל בסביבות 8 וחצי אני נכנסת לשם. זה מתקרב!!
כמובן שמעדכנים את אמא, אבל מודיעים לה שיש לה זמן, בנחת...
אני הולכת לנוח, שם ישנה יותר טוב,
בנתיים בעלי הלך להתפלל שחרית של ר"ח.
בעלי חוזר מהתפילה, אמא מגיעה,
בערך ב10 וחצי בדיקת פתיחה- התקדמנו ל7 וחצי! התקדמות מהירה! איזה יופי!!
בנתיים אומרים לי שאבא שלי ואחי נמצאים בבי"ח גם כן- לביקורת של רגל שבורה.
אז אם במידה ואני אלד כשהם יהיו פה, אפילו יוכלו לבוא לומר שלום :)
בסביבות 12 אולי קצת אחרי בודקים אותי שוב. פתיחה מלאה!
עם הזמן הצירים מתגברים ואני מרגישה אותם על-אף האפידורל. המיילדת מבקשת שלא אלחץ על כפתור התוספת, על מנת שהלחיצות יהיו יעילות יותר.
לא שלפני לחצתי כמעט, אבל ניחא.
המיילדת ממליצה על שינויי תנוחה כדי לעזור לראש להתחיל להתקדם למטה.
זה לא פשוט אבל אפשרי כי הרגליים לא לגמרי רדומות.
עשיתי כמעט את כל התנועות האפשריות. כולל כריעה וכסא [הכל כשאני על המיטה כמובן, מנוטרת...]
מתחיל להתקדם, הראש מתחיל לרדת, והגיע הזמן להתחיל ללחוץ.
אמא והמיילת עוזרות לי עם התנוחות,
ובעלי המדהים ליד האוזן לוחש מילות עידוד והרגעה,
עד שהוא נזכר שיש לנו מצלמה, אז מצלם אותי, את אמא שלי, ומתעד את מה שהולך מסביב...
אחרי מאמצים שלא ידעתי שיש כמותם-
13:04 הגברת המדהימה הייתה בחוץ!!!
נסיכה קטנה. ברורה, יפה וארוכה. כמו אבא שלה [רק הארוכה ;-)]
ניקו אותה קצת והביאו לי אותה.
ההתרגשות שאין לתאר. לא יאומן! אני אמא! עלי שוכב יצור, שיצא ממני והוא שלי!!!!
הנקה ראשונה. איזה דבר מיוחד!!
ההורים שלי סבא וסבתא! סבא וסבתא שלי הם סבתא וסבתא רבה!! [משני הצדדים היא הנינה הראשונה, איזה כבוד :)]
עוד כמה תמונות של כולנו מאושרים, אבא ואחי אכן באים לביקור, ונוסעים חזרה הביתה עם אמא שלי.
וזהו, מארגנים אותה ללכת למחלקת תינוקות,
נותנים לי אנטיביוטיקה בווריד [כי היה לי חום מיד אחרי הלידה] שוטפים אותי, ואני עולה למחלקה עם תואר חדש ביד ובלב :P:P:P
לנסיכה קראנו ראשית.
שם ששאלתי עליו את בעלי כבר בחודש שביעי, ומשום מה זה לא באמת עלה לשיחה,
ואז ילדתי בר"ח אייר, [ראשי תיבות אני י (ה) רופאך]...
בת בכורה מקסימה,
וכמה דקות לפני שבת בעלי בא אלי ושואל מה דעתי על השם ראשית.
צחקתי עליו שהוא לא זוכר ששאלתי אותו לפני יותר מחודשיים, אבל זה הוחלט פה אחד כשם המתאים והיפה ביותר [ואני לא משוחדת... ]
ואז גילינו שהוא אפילו הופיע בקריאה בתורה ובהפטרה של אותה השבת.
לא שצריך סיבות, כי בת'כלס פשוט אהבנו את השם...
איזה אושר! איזו זכות :)
