לפני שנתיים הפכתי לאמא
שלח לחברזה ישמע נורא - אבל לא חשתי אהבה גדולה כשנמרוד יצא לעולם (שניה אחרי הלידה, בעודי מפרכסת וכל הגוף שלי בשוק, האחות שמה את נמרוד עליי, והרגשתי שאני לא מצליחה להחזיק אותו ופחדתי שיפול לי, אז ביקשתי מארז שיקח אותו. האחות לקחה את נמרוד ואמרה לארז - האמא לא רוצה אותו.
מאת: אסתי גילרון
* תמונת אילוסטרציה
היום נמרודי שלי בן שנתיים. אבל זה לא פוסט שמטרתו לאחל לו מזל טוב (גם כי הוא לעולם לא יקרא את הפוסט הזה כנראה, וגם מעדיפה לאחל לו באופן אישי ולהגיד לו עוד ועוד כמה הוא מדהים. אז תשארו 
)
לפני שנתיים חטפתי את הכאפה של החיים. לא הייתי מוכנה לזה בשום צורה שהיא. מכינים אותך ללידה (אפילו שגם לזה לא באמת הייתי מוכנה. לא לצירים, לא ללידה - אפילו שהייתה 17 דק ללא אפידורל (!!), לא הייתי מוכנה ליצור הזה שיצא ממני - תוצר אהבה שלי ושל ארז). בעיקר לא הייתי מוכנה לאמהות. יש כל כך הרבה מידע וסדנאות וקורסים על הלידה וההריון. אבל לא מכינים אותך לרגע שאחרי.
אחרי שיצא לי לדבר עם כמה אמהות בעניין הייתה בינינו איזו הסכמה - שזה נושא שלא מדברים עליו כדי לא להפחיד את האחרות. לא מדברים על התחושות שאת חווה - שאת ממש לא אמורה להרגיש, על הכאבים הפיזיים המטורפים בכל צעד שאת עושה, ובכלל על החוויה שאחרי.
זה ישמע נורא - אבל לא חשתי אהבה גדולה כשנמרוד יצא לעולם (שניה אחרי הלידה, בעודי מפרכסת וכל הגוף שלי בשוק, האחות שמה את נמרוד עליי, והרגשתי שאני לא מצליחה להחזיק אותו ופחדתי שיפול לי, אז ביקשתי מארז שיקח אותו. האחות לקחה את נמרוד ואמרה לארז - האמא לא רוצה אותו. כבר אז התחילו רגשות האשם.. היום אני יודעת כמה חסרת רגישות היא הייתה.) לקח לי זמן להבין ולהתרגל. הייתי מישהי אחרת בחודש -חודשיים הראשונים. הייתי פחדנית. ממש פחדתי להשאר איתו לבד בהתחלה. פחדתי שאני לא אבין את מקור המצוקה שלו והוא רק ימשיך לבכות. המזל שלי שנמרוד נולד כזה תינוק שליו, תינוק שמח - וגם עכשיו אפשר לראות את ילד נדיר, ילד שמח ואוהב הוא.
הפעם הראשונה שממש הרגשתי אמא היה כשבאמצע הלילה, הוא הצליח להביא את עצמו לקצה השני של המיטה ולהתקע עם הראש בסורגים. הוא ממש צרח מבכי - פתאום כל האינסטיקטים שלי התעוררו. רק רציתי לעטוף אותו,להגן עליו מהעולם ולהגיד לו שאני פה ואני לא הולכת לשום מקום.
האמהות הביאה איתה רכות, סבלנות.
אני במשך השנתיים האלו החלטתי שאני אקרא ואלמד כמה שיותר על אמהות, זה תחום מרתק בעיני. הולכת להרצאות בנושא, ולומדת כל יום משהו חדש. אני מברכת את האמהות שלי עכשיו - אני באמת מרגישה שאני קשובה לנמרוד, שאני משתטה איתו, שאני מחנכת אותו ומציבה לו גבולות איפה שאני רואה לנכון (כמובן שארז הורה לא פחות ממני, פשוט הפוסט הוא עליי והאמהות שלי..) בעיקר אני מרגישה שאני מדברת אליו תמיד בגובה העיניים - מכבדת אותו ואת היותו בן אדם שכבר יודע טוב מאוד מה טוב לו ומה לא. אני יכולה להגיד עכשיו ש90% אני אמא נהדרת לנמרוד (אין מה לעשות, אני לא מושלמת), ורואים את התוצאות בשטח - גדל לנו ילד אוהב, טוב לב, מצחיק, נבון וסקרן.
אמהות חדשות או כאלו שיהיו בעתיד - תקיפו את עצמן במידע ובאנשים שעושים לכם טוב, בעיקר בתחילת הדרך. אני רק אגיד שהחברות הטובות שלי תמיד צוחקות עליי שאם מדברים איתי על הריון, אני מוציאה את כל החשק להכנס להריון.. זאת לא הכוונה שלי, פשוט אני מדברת מתוך הטראומה שלי. וחוויתי בהתחלה טראומה מאוד קשה. החיים התהפכו לי ב180 מעלות ולא הצלחתי בהתחלה לנשום. הייתי מרגישה שעוד רגע וזהו - אני טובעת. ויש כל כך הרבה נשים שחוות את התחושות האלו - אם פחות ואם הרבה יותר - והתפקיד שלנו, הסובבים לזהות את המצוקה, לחבק אותן ובעיקר להכיל אותן.
אז מאז לא רק שלמדתי לנשום ועדיין להיות אני - החמצן שלי הוא לגמרי הילד המתוק שלי. וכל יום אנחנו צוברים חוויות חדשות ומעצבות.
כבר הרבה זמן חושבת על הפוסט הזה, כי היה לי חשוב להוציא ולהגיד את הדברים. כי היה לי חשוב להביא את האמהות שלי ולהגיד מה אני הרגשתי. מה הרבה מרגישות ולא אומרות - מהפחד שיבקרו אותן, מהפחד שיגידו עליהן שהן אמהות לא טובות. וזה פשוט לא נכון. תכילו את עצמכן, ואם אתן לא מצליחות - תמצאו מישהו כזה (במקרה שלי, כמובן שארז היקר שלי תמיד מכיל אותי והוא בעל קיבולת אדירה. אבל גם חמותי הנפלאה, מלי, שהרגשתי שממש הצילה אותי אחרי הלידה. וכל יום מוקירה לה תודה על כך)
לפני שנתיים נולדה אמא, ובצעדים קטנים ומהוססים למדה את דרכה בעולם, והיום עומדת זקופה עם גב אדיר להחזיק את הבחורצ'יק הקטן שסומך עליה.
