האטלס של הכפר הגלובלי
שלח לחברכשהילדים שלנו החלו לגדול, הבנו שהם לא כל כך קושרים בין הפעולות שהם עושים לבין התוצאות מהן, לכן החלטנו להראות להם שחוקים קיימים בכל מקום: בבית במדינה ובכל העולם.
מאת: מרגלית ונטורה, בת 34, אם לשלושה, עורכת תוכן וכתבת במגזין "קבלה לעם".
כל משפחה היא כמו מדינה קטנה בפני עצמה. לכל משפחה יש את ההמנון שלה (תחשבו רגע ותגלו שגם לכם יש), המאכל המשפחתי שלה (אצלנו חוגג הקטשופ), המטבע שבאמצעותו גומלים לילדים על התנהגות טובה (עוגיות החלבה של סבתא), וכמובן – בכל משפחה יש גם חוקים: לא עולים עם הנעליים על המיטה, לא אוכלים בסלון, ועוד כאלה שלא משנה כמה ננסה לאכוף, תמיד יתגלה לו הזאטוט שידאג להפר אותם ויחליט אחרת בשביל כולם. הבעיה היא עם החוקים הנוקשים יותר, כמו אלה שאוסרים לגעת במכשירי חשמל או בברז המים החמים.
כשהילדים שלנו החלו לגדול, הבנו שהם לא כל כך קושרים בין הפעולות שהם עושים לבין התוצאות מהן, לכן החלטנו להראות להם שחוקים קיימים בכל מקום: בבית במדינה ובכל העולם.
כשהסברנו לראשונה לבן הגדול כי מחוץ לכותלי הבית קיים עולם שלם מלא באנשים, הוא מיד ביקש ללכת ולראות אותם. אז מכיוון שאנחנו משתדלים תמיד לזרום עם הילדים, החלטנו לנצל את מזג האוויר הסגרירי, השאלנו אטלס גדול מהספרייה של הגן, ובימים בהם הילדים העדיפו להישאר בבית, עשינו להם קרנבל ססגוני שלם והכרנו להם מדי יום מדינה חדשה. כולל מאכלים, מנהגים, תחפושות והרבה שמחה. כך מצד אחד הם יוכלו בקלות להרחיב אופקים ומצד שני נוכל אנחנו, ההורים, לספר להם על מגוון חוקים שקיימים ובעיקר על חוקי המציאות החדשים שמתגלים בעידן שבו כל האנושות הופכת לכפר גלובאלי אחד.
ארה"ב
המדינה הראשונה שנחתנו בה היתה ארה"ב. הוצאנו את כובע הקאובוי ומצנפת האינדיאני מארגז התחפושות וציירנו לנו דגלים קטנים עם כוכבים ופסים כחולים ואדומים. הילדים בחרו להם את ארוחת הערב – נקניקיות עם צ'יפס. פתחנו את האטלס הגדול, וקראנו בו יחד. "בארה"ב קיים חופש הפרט לפיו כל אחד חופשי לעשות מה שהוא רוצה כל עוד זה לא פוגע באחרים" סיפרתי להם. "זה דומה מאוד לחוקים שיש לנו בבית: אסור להכות, לדחוף או לחטוף מהיד של השני" הזכרתי להם.
לאחר שהם סיימו לאכול, ביקשתי מהם לגשת ולצחצח שיניים. "אמא, גם בארצות הברית יש חוק כזה של שיניים?" שאל הבן הגדול תוך כדי צחצוח מעמיק. הסברתי לו שכל הילדים בעולם, לא משנה אם הם נמצאים בארצות הברית הרחוקה, או פה בבית, חייבים לצחצח שיניים כדי להימנע מחורים ומכאבים מיותרים.
בריטניה
למחרת הם בחרו את אחת המדינות האהובות עליי – בריטניה. שלפנו בהתרגשות מארגז התחפושות את גלימת הקטיפה האדומה, צבענו וקישטנו שלוש רצועות קרטון, הידקתי אותם בצורת עיגול והנחתי על ראשם ככתר. "במדינת בריטניה, ממש כמו באגדות, יש ארמונות יפים, מלכות ומלכים" אמרתי להם. "ודרקונים!" צעק הבן הגדול, והצחיק את כולנו. הושבנו את הקטנטונת על כיסא האוכל הגבוה, הנחנו סביבה את הגלימה והכתרנו אותה בשמחה כ"הנסיכה של המשפחה".
לאחר שהם סיימו לאכול את הביצים הקשות והפירה, פתחנו את האטלס. הבנים התלהבו מתמונות האוטובוסים הדו-קומתיים והחליטו להכין לעצמם מסלול אוטובוסים בסלון. הם התיישבו על הבימבות שלהם והחלו להעלות ולהוריד נוסעים דובונים בתחנות השונות. הסברתי להם כי בבריטניה, בשונה מאצלנו בארץ, לפי החוק נוסעים בצד שמאל של הכביש.
"ויש בבריטניה גם רמזורים, אמא?" הבן הגדול שאל. עניתי לו שתמרורים קיימים בכל מקום בעולם בו נוסעים כלי רכב. "כל הרמזורים והשלטים נועדו למנוע מכלי הרכב להיתקל אחד בשני, או חלילה בהולכי הרגל" הסברתי להם, "כך שלא משנה באיזה צד של הכביש נוסעים – חייבים תמיד לציית לתמרורים". "ולא חוצים את הכביש לבד!" הוסיף הבן הקטן והזכיר לכולנו.
סין
ביום השלישי הבנים בחרו באחת המדינות הססגוניות בעולם – סין הרחוקה. לקחנו ריבועי קרטון, הידקנו אותם כמו צלחות והכנו לנו כובעים סינים לתפארת. לארוחת הערב הכנתי להם אורז לבן פשוט, ולצד זה הנחתי תוספות מצחיקות לבחירתם בצלוחיות קטנות – קצת סוכריות צבעוניות, קצת צימוקים, קצת אפונה, קצת תירס וגזר גמדי ועוד מגוון שלם של ירקות.
"סין היא מדינה עם חוקים נוקשים ביותר" אמרתי להם תוך כדי הסעודה, "זה דומה מאוד לזה שאמא מחליטה משהו ואין לכם כל כך אפשרות לחלוק עליה", הסברתי להם בחיוך. כשסיימנו לאכול פתחנו את האטלס והילדים התפעלו מאוד לנוכח הבניינים הגבוהים. "אמא תראי! הם כמעט נוגעים בשמיים!" הבן הגדול אמר "איך הם לא נופלים?" הוא שאל. "בכל רגע ורגע פועל עלינו חוק שנקרא חוק המשיכה" הסברתי, "והחוק הזה דואג שנהיה כל הזמן צמודים לקרקע" הם ניגשו לחלון והביטו למטה. "עם הזמן, האנשים למדו כיצד החוק הזה פועל, וככה למדו לבנות בניינים גבוהים כאלו, מבלי שהם יפלו".
הכפר הגלובלי
בערב אבא הגיע והילדים סיפרו לו על היום המרתק שהיה להם בסין הוירטואלית. הוא הצטרף אלינו והזכיר לנו כי לא מזמן התקיימו בבייג'ין המשחקים האולימפיים. "בזמן האולימפיאדה היתה הרגשה שכל העולם הוא כמו כפר גלובלי קטן". הבן הגדול רץ מהר אל האטלס והחל לחפש היכן הכפר הזה נמצא. "כשמדברים על הכפר הגלובלי" אבא חייך והסביר, "מדברים בעצם על מצב שבו כל האנשים בעולם מגלים עד כמה אנו קשורים זה לזה, כמו במשפחה". "ועד כמה בעצם המעשים שלנו משפיעים אחד על השני" הוספתי, "כמו שאתה שמח כשאתה משחק יחד עם אחיך או עצוב אם הוא חוטף לך משהו מהיד".
כשהכנסנו את הבנים לישון, הבן הגדול שאל אילו חוקים יש בכפר. "מאז שהתברר שאנחנו קשורים זה לזה בתלות הדדית", אמר אבא, "התגלה שכדי להפוך לכפר גלובלי מצליח ושמח, אנו חייבים לקיים חוק טבע אחד נוסף. החוק הזה נקרא חוק האהבה – לפיו רק אם נדאג אחד לשני ונתחשב בכולם, נוכל לחיות בשמחה ובאושר כמו משפחה אחת גדולה". כיסיתי אותו בשמיכה ונתנו לשניהם נשיקת לילה טוב. החזרנו את הספר למקום, מתוך תקווה שבעתיד הלא רחוק הוא ישנה את שמו ויהפוך להיות "האטלס של הכפר הגלובאלי המופלא".
*רוצים להכין עם הילדים שרשרת אנשים מכל העולם אוחזים ידיים? גם אתם יכולים:
שרשרת אנשים
