היולדת המהירה במערב
שלח לחבראני מסוג היולדות שיכינו מראש איזה עשר טיובות אפידורל בתיק לבית חולים, רק טו בי און דה סייף סייד. אני מסוג האנשים שבאים לחדר לידה ודורשים צינור בגב עוד לפני מילוי הפרטים, לפני הפיפי, לפני החוקן.
מאת: טלי תקומי
אני מסוג היולדות שיכינו מראש איזה עשר טיובות אפידורל בתיק לבית חולים, רק טו בי און דה סייף סייד.
אני מסוג האנשים שבאים לחדר לידה ודורשים צינור בגב עוד לפני מילוי הפרטים, לפני הפיפי, לפני החוקן.
אני, אם אני לא רואה איזה שלושים צינורות חמצן, וחמישה מזרקים מול העיניים אני לא נרגעת.
לכן, כמובן, בחרתי בתל השומר. כי אני אוהבת שמתערבים לי.
הלידה הגיעה, כצפוי, בדקה התשעים ותשע. שבוע 43 בערך, כך שהיה ברור שפני ללידה.
לכן אחותי כבר באה לשמור על הבייבי, והכל היה מוכן.
מה שזרז אותנו עוד יותר היתה העובדה שהסתובבתי עם פתיחה של 3 וחצי וצירונימצ'יקים כבר איזה שבוע.
עוד מההריון הראשון (ולכל הריון היו תוספות משלו) כראוי לפולניה היסטרית, אירגנתי לי ספריה קטנה שכוללת את כל המדריכים להריון ולידה שנכתבו אי פעם בארץ ובעולם:
החל מהאלמותי עם הגלגל (בשתי המהדורות , כמובן) של בר, ירום הודו, וכלה בתרגומים מימי רוסיה הצארית.
יש לי גם קלסר מכובד, שהכנתי מבעוד מועד, הכולל את- פנקס חיסונים מכיתה ו', להראות שכבר אז היה חיסון לאדמת, גרף הביוץ שלי, שמאז הביוטופ בביולוגיה בתיכון לא השקעתי ככה בלשרטט, דרך כל בדיקות שתן דם ותימרות עשן, כולל הקלטת האלמותית של "הוק אי" ברונשטיין,
יחד עם הפרופיל בטוש לבן שהוא מוציא תחת ידיו (כל התינוקות שראיתי נראים בו אותו דבר) מה עוד? אה כמובן- ותוצאות דיקור מי השפיר של ליפיץ השפיץ, להראות לצוות שאם במקרה יצא תסמונת דאון אז להחזיר, כי זה לא מה שהזמנו.
למה?
מה זאת אומרת למה? כי ככה כתוב אצל בר, האלוהים של כל הפולניות.
עם הלידות גם השתכללתי, ואספתי מקורות מידע, לא רק ממנו, ככה שמצאתי עצמי מוכנה עוד מפברואר עם טרנק ג'יאנט שכלל בין היתר:
את המגה קלסר, נעלי בית למקלחת, נעלי בית למחלקה, פדים משלושה סוגים, סבון נוזלי, שמפו, מברשת שיניים חשמלית שנקנתה במיוחד, חלוק משי סיני כדי להיראות בסטייל ביולדות א' תל השומר, מגבונים מארבעה סוגים, וופלים לבעל, ווקמן, מצלמה, מצלמת וידאו, נייד(נקנה רק לתיק לידה) יומן, לכתוב את מהלך הצירים, 10 משחות שונות לטחורים, לתפרים ,לסדקים בפיטמה, מים מינרלים .....
אה והכי חשוב שכחתי- עט ונייר, למקרה שלרופא מרדים לא יהיו, כדי לחתום על טופס ההסכמה לאפידורל .....
הבנתם ת'רעיון.
מה שבחיים לא תמצאו אצלי בתיק לידה זה טנס (תלשתי אותו בזעם בלידה הראשונה ומאז לא מוכנה לדבר עליו) גלגל הקפיצקפוץ, אלטרנטיבים למיניהם ובקיצור כל מה שלא מתחרז עם אפידורל.
הגיע הרגע. מתחילים צירונים כאלו, אבל לא סדירים.
משהו כל שעה, בעלי עוד שוקל בקול ללכת לעבודה...מבט אחד ממני והוא ירד מהרעיון. הצירים לא בשמיים. משהו כמו כאבי מחזור חזקים.
אני, עוד מלידה שניה מוכרזת "יולדת מורדת" זאת אומרת, מגיעה לתובנה שזו לידה בפתיחה ממוצעת של שבע (אולי זה ככה כי אני לא מחוברת לגוף שלי אבל, יד על הלב,כשזה נוגע ללידות, אני מעדיפה את זה ככה).
לאור זאת החלטנו שנוסעים.
לאן נוסעים?
לתל השומר. בהחלט לתל השומר.
בית החולים הזה ואני באותו ראש.
הם יראו את הקלסר וכבר יבינו.....
אחת מהחבר'ה.
הצירים, אפס, מתחזקים כשאנחנו מגיעים לחניה, למען האמת כשאני קמה והולכת לבית יולדות הצירים כבר די נאסטיים. אבל בתל השומר עסקינן, אז עדת המיילדות עם המבע הקיבוצניקי האטום בקבלה, שאוכלות פרוטוקולים לארוחת בוקר, מכריחות אותי בכל זאת, למרות ובגלל הצירים, למלא את כל הטפסים עד תום.
פרוטוקולים: "איך קוראים לך? "
אני:"טלי אפידורל תקומי ...."(מצפה לחיוך מהן, לסימן חיים...כלום, נדה).
בפעם השלישית גם הן הבינו.
אני: "תתחילו להריץ נוזלים!!!!"
פרוטוקולים: "איזו לידה זו?"
אני: "אחרונההההה!!!!!!"
בשלב זה אפילו המיילדות המסוקסות ביותר, שכבר שמעו הכל, העלו בדל חיוך קיבוצניקי.
טוב, בא איזה דוקטור מה שמו, לבדוק אותי, ומכריז על פתיחה 4.
ידוע שלהגיע לפתיחה ארבע תך שלושת רבעי שעה זו לידה שממש לא מתקדמת, ולכן מציע התוצר האוניברסיטאי המושלם, את חבילת הנופש האולטימטיבית של תל השומר, שהיא:
"אני ארחיב לך קצת את צוואר הרחם" אומר לי הפרנקנשיין הקטן.
"ואת יולדת עוד היום...."
ישר ידעתי שהוא מתכוון לסטריפינג ....
אם היתה זו לידה ראשונה, אולי הייתי מטומטמת מספיק להסכים, אבל אותי לא עשו באצבע (וגם לא בארבע...)
יש תמורה לאגרה בלקרוא את בר ומקביליו שבע עשרה פעמים, דוקטור יד הנפץ גולדפינגר, עניתי לו, תודה, נשמה, אבל סטריפינג תעשה לעצמך באף, ושילחתי אותו בבושת פנים לאמלל יולדת אחרת.
באותו רגע ברור היה לי גם למה הוא הציע לעשות לי סטריפינג המחלקה מלאאההה!!!
טוב, הגיעה אחת מסוקסת עם מתלמדות, בדקה אותי ואמרה: שדךרעישחלךענכ!!!!!!!!!
שהפרוש של זה במיילדות- פתיחה 7!! צ'יק צ'אק לחדר לידה!!!!!
זה כבר נשמע לי מוכר.
אבל אני לא הסכמתי לזוז אצבע מהמיטה, ובפי רק מילה אחת- "אפידורל!!!"
"אפידרל? לא תספיקה לאפידרל !!"
ענתה לי הבת דודה של לובה, "זה לידה שלושת"
"לא?
אז אני הולכת לתת את האלפיה לבית חולים אחר!"
ענתה לה גם כן אחת שלא עשו אותה באצבע (אלא כבר בשבע).
באלפיות היא דווקא הבינה יופי. תוך שניה התחילו להריץ לי נוזלים.
היתה להם ברירה?
כצפוי המחלקה היתה מלאה עד אפס, ולכן עמדנו בלובי כשמסביבנו כל החדרים,
אני, על כיסא גלגלים, ובעלי עם האינפוזיה, ואני נותנת לו הוראות (הוא רגיל ככה מהבית) לאמור: תלחץ, תלחץ! (המקבילה הגברית ל"תלחצי" תלחצי" ששמענו מסביב אבל אני התכוונתי לאינפוזיה, כדי שהנוזלים ייגמרו כבר, ויבוא האפידורל... )
תכלס בינתיים ,עם כל ההיסטריה שמסביב-כאבים לא משהו.
טוב, מצאו לי חדר.
מאוד התאכזבנו לגלות שזה החדר בלי הטלויזיה, ובאותה שניה גם האינפוזיה מיצתה, ואפשר סוף סוף לתת אפידורל.
הגיע הרופא מרדים, הוא נראה כמו אחד שכבר גמר מבחינתו את המשמרת שלו, כמו אחד שהתאמן בלהרדים את עצמו, כדי להיות מרדים ממש טוב, ודי הצליח.
לאחר שהתקין את העסק ורצה ללכת כבר הביתה, עצרתי אותו כדי לברך, לקלס, להלל ולשבח את מי שהמציא את הפטנט העולמי הזה, כמנהגי בכל לידה.
אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שגם אמרתי לו שהוא מקסים, ונורא סקסי (ככה הוא היה בעיני באותו רגע, מה אני אשקר?) ושאני הולכת לטעת יער על שמו.
הוא ענה לי בקול לא מגולח, שהוא כבר שמע את זה שבע עשרה פעמים רק במשמרת האחרונה ושמזל טוב אבל בחייאת הוא מת לישון ושאשמור את ההומור שלי לפעם הבאה.
שלחתי את בעלי להביא לי "לאישה" (רק אצל רופא שיניים ובחדר לידה מותר לי, כי מגיע לי).
המיילדת כיבתה את האור ואמרה לי לזמזם ברגע שארגיש צירי לחץ. כשהיא היתה בדלת זימזמתי....בעלי בדיוק חזר עם העיתון, והיא התחילה לסדר בזריזות את שידת האלומיניום עם כל המכשירים המתכתיים הנפלאים האלו שכל כך חיכיתי להם, ללידה, אחר כך היא התחילה לסדר בהיסטריה, אחר כך היא עזבה הכל.
אחר כך היא צרחה לבעלי לבוא להחזיק את הראש, שלא יתחלק החוצה!!!
הסיטואציה ההזויה היא כזו:
הראש של הפשוש, בין הרגליים שלי, חצי בחוץ, בוכה...
בעלי מחזיק אותו שלא יצא בחוץ...
אני, רגל פה רגל שם, עם עיתון "לאישה" בידיים...
והמילדת מנסה לתפוס פיקוד על כל העסק....
תוך שניה וחצי הוא היה בחוץ.
שום לחיצה, שום נעליים,
ערני וורוד עם אפגר שתיים עשרה.
מוכן לכיתה ג.
מהרגע שהיגענו לבית החולים עברה אולי שעה עד הלום.
עד שזרקו אותנו מהחדר לידה, חצי שעה גג....
אחר כך עברנו למחלקה.
המחלקה בתל השומר נראית כמו סצנה מ"קן הקוקיה". אבל המלון בנות, אוי המלון.
וזהו. יש לנו את התינוק הכי מקסים בעולם.
כל בוקר, כשהוא פוקח את עיניו רק בשבילי, עם החוכמה והתמימות הזו, ומביט בי ומחייך,
אני יודעת שההשקעה בטרנק, בספריה הגניקולוגית והקלסר, היו מה זה שווים!!!
