סוגיית המוות אצל ילדים
שלח לחבר"אמא, מה קורה כשמתים?" "...זה כואב?" "מתי אני אמות?" "ואם את תמותי....?" "אמא, ממה סבא מת? הורים רבים נשארים אילמים למטר שאלות אלו, או מתחמקים מהן בתשובות כגון: "מהיכן הגיע אליך הרעיון שאמות" איך מתמודדים?
מאת: שני הורביץ, מחברת הספר "ההורה שבחרתי להיות", יועצת, מרצה ומאמנת מוסמכת ((CPCCלהורים ולילדים.
מאמר זה מוקדש באהבה לשכנתי היקרה ושלושת ילדיה שאיבדו אב וחבר.
"אמא, מה קורה כשמתים?" "...זה כואב?" "מתי אני אמות?" "ואם את תמותי....?" "אמא, ממה סבא מת?"
הורים רבים נשארים אילמים למטר שאלות אלו, או מתחמקים מהן בתשובות כגון: "מהיכן הגיע אליך הרעיון שאמות", "יש עוד הרבה זמן עד שתמות", "רק כשממש ממש זקנים אז מתים", "שטויות אף אחד לא מת...."
התחמקות או התעלמות מסוגיות לגבי מוות נובעות משתי סיבות עיקריות:
1. קושי אישי שיש להורים עם המוות – הפחד מהלא ידוע, לא מוכר. כמו כן התמודדות עם רגשות "קשים" כגון: עצב, כאב, פחד, והכלתם אצל האחר.
2. הנחת ההורים - שהם צריכים לפתור כל סוגייה או לספק תשובות עבור ילדיהם.
אז איך להיות עבור ילדיכם ברגעים קשים כמו אלה:
תנו לגיטימציה לרגשותיהם.
תנו להם להרגיש את הכעס, העצב, האכזבה והתסכול. אפשרו להם לבטאם במילים ובהתנהגות.
אמרו להם כמה זה נורמאלי ובסדר להרגיש באופן שהם מרגישים. אתם מוזמנים גם לשתף אותם ברגשותיכם, כך הם ידעו ויבינו שלהרגיש רגשות אלו, לא עושה אותם לא בסדר, לא טובים או תינוקות.
כמו כן זה מלמד אותם איך להתמודד עם רגשות אלו בעתיד..
לדוגמה:
ילד: "אמא אני מפחד למות"
אמא: "כן אתה צודק, מחשבה זו באמת מפחידה."
ילד: "מה גם את מפחדת"
אמא: "ודאי, כולם מפחדים, ילדים ומבוגרים"
ילד: "באמת?"
אמא: "כן באמת."
ילד: "אז מה עושים?"
אמא: "ראשית מבינים כי זה בסדר לפחד ואחר-כך בוחרים"
ילד: "בוחרים? במה?"
אמא: "אם להתנהל מתוך הפחד או מתוך האומץ שבנו"
ילד: "מה זה אומר?....."
אמא: "אתן לך דוגמה, נגיד שאני מפחדת שיקרה לך משהו...הפחד עצמו הוא בסדר, אך תאר לך שלא הייתי נותנת לך לצאת מהבית בגלל פחד זה.
לא לתת לך לצאת מהבית, אומר להתנהל מתוך הפחד. לתת לך לצאת מהבית, לגן, לגינה, לחברים אומר שאני מתנהלת מתוך האומץ שבי "
שוחחו איתם על המוות בסבלנות, בהכלה, עם המון הקשבה וסקרנות.
אל תנסו לענות להם על סוגיית המוות ולתת את דעתכם, אלא בררו עימם- מה הם חושבים? מה הם מרגישים? ממה הם חוששים? איך הם הגיעו לשאלה על המוות? מה הם היו רוצים שיקרה?
שאלו אותם מה זה אומר כשהם אומרים לבד/מוות/פחד ...(כל דבר). שקפו להם את שאמרו – חזרו על דבריהם – עבורם.
לדוגמה:
ילד: "אמא, מה יקרה אם תמותי?"
אמא: "יפה שלי, שאלה מצויינת, מה לדעתך יקרה?"
ילד: "אני לא יודע, אני מפחד שתמותי"
אמא: "ממה אתה מפחד?"
ילד: "שתמותי"
אמא: "ואז מה יהיה?"
ילד: "אשאר לבד"
אמא: "לבד.. "
ילד: "בלעדייך, רק עם אבא, דני וגילי"
שתיקה
אמא: "ואז מה?"
ילד: "יהיה לי עצוב מאוד"
אמא: "ספר לי על העצב...."
כל שילדיכם צריכים זה שתהיו מסוגלים להיות עימם בשיח על המוות, על הפחד, העצב, הכאב, ושתדעו להכיל זאת אצלם.
אינכם צריכים לשנות את רגשותיהם או לפתור את הסוגייה. החקירה, ההתבוננות, הלמידה ממה שהם בעצמם אומרים וחשים, ואפשור הרגשת הרגשות הקשים - זהו המענה עבורם.
בכדי להיות מסוגלים לשוחח עם ילדיכם באופן כזה עליכם לעבור תהליך בעצמכם (זהו תהליך שניתן לעשות לבד, כמו כן עם מאמן או מטפל) להלן הצעדים:
א. תנו לפחד, לעצב, לכאב, לצער שלכם לגיטימציה.
קבלו רגשות אלו בכם – חבקו אותם, אהבו אותם ואת האנושיות שלכם כשאתם מרגישים כך. כשאתם מרגישים רגשות אלו – זה לא עושה אתכם לא בסדר, לא טובים, לא נורמאלים. אתם בסדר גמור גם כשאתם מרגישים רגשות "קשים".
ב. חקרו את רגשותיכם
תהיו בהם, תלמדו אותם עד לגרגר האחרון שלהם. שאלו את עצמכם את השאלות הבאות וענו עליהן: "מה מפחיד אותי?... ואז מה? ואיך ארגיש?"
תהיו שם, תרגישו את הפחד, האבדון, העצב והמשיכו לחקור: "ואז מה יהיה? מה מפחיד שם? ואיך ארגיש?" "מה מעציב אותי?" ושוב תהיו עם מה שעולה.
התמסרו לפחד, לחוסר שליטה, לאי ידיעה, לרגשות כגון עצב, חוסר אונים ותסכול. היו שם, חקרו מה קורה בגופכם, לנשימתכם.
ג. חיזרו אל נקודת ההווה.
שאלו את עצמכם: "מה מתרחש ברגע זה שמפחיד אותי?" "מה קורה ברגע זה שמעציב אותי?" בדרך כלל רגע ההווה הוא אינו נורא כפי שאנו עושים אותו.
ד. הבינו כי הפחד הוא מחשבות על העתיד והעתיד אינו קיים.
קיים רק העכשיו...ועכשיו...ועכשיו. הבינו כי ייסודו של הפחד הוא מחשבות ובידיכם הבחירה אם ובאילו מחשבות להתמקד.
ממש כפי שמישהו דופק על דלת ביתכם, בידיכם הבחירה אם לפתוח לו את הדלת או לא. כך גם לגבי המחשבות. הן באות ללא שליטה אך בידיכם הבחירה - באילו מחשבות להתמקד ולשהות ובאילו לא.
אתם גם יכולים להחליף "מחשבות רעות" "במחשבות טובות". לדוגמה: כשעולות מחשבות של מוות אני מדמיינת שאני רואה את ביתי בחופה, או מחזיקה בידיה תינוק....
אם עולות מחשבות של דאגה לגבי העתיד כגון: "איך אסתדר לבד?" ראו עצמכם מסתדרים ומצליחים כלכלית משפחתית ונפשית.
כעת אחלוק עימכם אמונות שלי המתקשרות למוות או ארועים טראגיים. אמונות אלו, מקורן בחוקיי הייקום: פיזיקת הקוונטים, קבלה, בודהיזם....
כמובן שלא תמיד האמנתי בכך, אך כשנקודת מבטי לגבי אלו השתנתה, הכל השתנה עבורי. הנכם מוזמנים לראות אם הן יכולות לשרת גם אתכם:
כל דבר בייקום זה הוא אנרגיה.
העץ, השולחן, החתול, אנחנו, המזון שאנו אוכלים, כל דבר בבסיסו הוא אנרגיה.אנרגיה תמיד היתה ותמיד תהיה, היא אינה נגמרת לעולם ורק משנה את צורתה.
לכן מוות הינו סוף של צורת אנרגיה אחת ותחילתה של אחרת. האנרגיה של אהובנו נשארת לנצח והיא בכל דבר, בעץ, בדשא, בשמש, בחתול ובכל אחד מאיתנו.
לדוגמה: נסו להיזכר מתי הרגשתם שהאדם שאיבדתם נמצא ממש לידכם? שחשבתם שראיתם אותו? ששמעתם אותו מדבר אליכם? ובכן זוהי האנרגיה שלו שנמצאת וקיימת לעד.
הכל קורה לטובה
כל ארוע או מקרה שקורה בחיינו קורה לטובה, גם אם איננו יכולים לראות זאת כרגע. אך במבט לאחור זה תמיד משרת אותנו לצמיחה, התפתחות וגדילה שלנו כבני אנוש.
תרגיל: היזכרו בעברכם הרחוק, בארוע קשה ומאתגר במיוחד. מה גיליתם על עצמכם? על העוצמה שבכם? חוזקותיכם? האנשים שהפכתם להיות? במה אתם עוסקים כיום ואיך זה קשור לארוע?
חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה
כל ארוע בחיינו ניתן לראות מנקודת מבט שלילית או מנקודת מבט חיובית, אפילו ארוע טראגי ככל שיהיה.
כשהכוס חציה מלאה, ישנו גם החצי הריק. מי שאומר שחצי הכוס ריקה צודק ומי שטוען שחציה מלא – צודק, כולם צודקים.
הבחירה שלכם במה אתם רוצים להתמקד, האחריות שלכם היא לבחור בנקודת המבט שמשרתת אתכם ומקדמת אתכם עבור החיים אותם אתם רוצים לחיות.
אין זה אומר שעליכם תמיד להיות שמחים, מאושרים ומרוצים. אין זה אומר שאסור לכם להיות עצובים, כואבים או חסרי אונים.
עליכם לדעת לתת מקום לרגשות קשים ולהיות עימם. כמו כן עליכם לדעת שבידיכם הבחירה והאחריות לצאת מזה ולראות אחרת.
שלכם בימים שמחים ועצובים
שני
