מספר 2
שלח לחברהמחשבה על שלושת החודשים הראשונים שאצטרך לעבור שוב מעביר בי רעד. היה לי קשה. מאוד. אמנם ישנה טענה שפעם שנייה זה יותר קל, אך לא ברור לי מה קל בלא לישון, לא לזוז ללא הזנבון הקטן שצמח לו פתאום ולהיות שוב על סף גירושים מרוב עצבים אחד על השני.
מזה זמן מה אני מוטרדת מן המחשבה האם להרחיב את המשפחה. למה מוטרדת? ראשית כי אני כזו, מוטרדת, ושנית כי מול הפלוסים ישנם לא מעט מינוסים.
נתחיל מהפלוסים:
אני מאוהבת בנסיכה שלי. כל מחשבה עליה מעלה לי חיוך ואני רוצה עוד כמוה. אני רוצה עוד נסיך או נסיכה כמוה שהחיוך שלי יגדל.
גדלתי עם אח תאום. אחד. וכלב. ואני רוצה שלילדים תהיה יותר מאופציה אחת למשחק. או לריב.
החצי הוכיח עצמו כאבא מספר אחד בעולם. ואם יש מישהו שהייתי רוצה לשמח בעוד נסיכים ונסיכות, זה אותו.
אני בת 31. אני רוצה להיות אימא צעירה, והביציות שלי מתייבשות להן מיום ליום תודות לסיגריות ולחוסר הפעילות הגופנית שלי (כן, עדיין נותרו אותם 10 קילו...)
אני רוצה לפנק את הנסיך/כה בבגדים קטנטנים וחמודים, בנעליים מיניאטוריות, ובערימות צעצועים.. (סיבה טובה להמשיך את השושלת, לא?)
המינוסים:
התחלתי מסלול חדש בחיים. אני יועצת ארגונית במקצועי ולאחר הולדת הנסיכה שיניתי כיוון והתחלתי לעבוד מהבית בתחום קרוב אלי מאוד ואני נהנית מכל רגע. וזה שלי, רק שלי.. אני רוצה להתפתח וקשה לי לדמיין את עצמי עושה זאת עם בטן. התפקיד אותו אני מבצעת היום מצריך ממני ריצות, לחץ ועבודה מסביב לשעון. כזכור לי מההיריון, בשבע וחצי כבר הייתי נוחרת. בעיה.
הנסיכה רק בת 10 וחצי חודשים. היא עוד תינוקת, קשה לי לחשוב על ייצור קטנטן וחמוד שידיר ממנה את תשומת הלב שלי. ושל אבא שלה. היא עוד כ"כ קטנה, ואני רוצה לתת לה את המקום שלה להתפנק ולהיות הראשונה במעלה.
המחשבה על שלושת החודשים הראשונים שאצטרך לעבור שוב מעביר בי רעד. היה לי קשה. מאוד. אמנם ישנה טענה שפעם שנייה זה יותר קל, אך לא ברור לי מה קל בלא לישון, לא לזוז ללא הזנבון הקטן שצמח לו פתאום ולהיות שוב על סף גירושים מרוב עצבים אחד על השני.
הבית קטן. באמת קטן. הוא אמנם יפיפה, אך כשקנינו אותו לפני שנה וחצי לא שיערנו שהנסיכה החלה לפתח גפיים בבטן של אימא. אי לכך אנחנו גרים בדירה מעוצבת למשעי אך קטנה והעיצוב הבולט בה הוא הצעצועים הפזורים בכל פינה. בדיוק כשהנסיכה נרדמת, לאקי הכלב המקופח מתיישב על האורגן/ הרעשן/התוף ושוב מתחילים את טקס השינה..
מינוס נוסף הוא, איפה אני אמורה לאחסן את כל הבגדים של הנסיכה??? הרי הבא אחריה לא יסתפק בירושה ממנה אלא יזכה במלתחה חדשה במיוחד בשבילו. וכשחושבים על זה, אם אצטרך לקנות מלתחה (מלתחות) חדשה ליורש החדש, הנסיכה תצטרך לצמצם את הדרישות שלה (או של אימא שלה) ולא אוכל להרעיף עליה קולקציות למכביר... דילמה רצינית...
לסיכומו של עניין, מאחר וקבלת החלטות אינה הצד החזק שלי החלטתי להשאיר את העניינים בידי הזוג שם למטה, שיחליטו בניהם אם בא להם או לא..אני לא מתערבת..כך כשתתקבל ההחלטה והיא לא תמצא חן בעיני, אוכל להאשים מישהו אחר... הכי טוב להאשים מישהו אחר, לא?
