סיפור הלידה של הראל וניתוח אפנדציט שקדם לו
שלח לחברהרופא ניגש אלינו יחד עם הרופא השני והסבירו לי שהבדיקה מראה שכל חלל הבטן הזדהם ושחייבים להכנס לניתוח SOS לבעלי הוא הסביר כי זה ניתוח מאוד מסובך ומסוכן והם מקווים רק לטוב.
שמי דנית אוחנה בת 32 נשואה לאוהד ואמא לאורי בן 5 ושחר בן 1.4 ולהפתעתי לפני כשנה גיליתי שאני שוב בהריון...אני לא אשקר הייתי קצת בדיכאון עם עצמי כי שחר נורא קטן ואיך אני הסתדר ואני אחרי ניתוח קיסרי שני ואיך ואיך ואיך...
הגעתי לרופא נשים הוא אמר מזל טוב ההריון תקין הכל בסדר אפילו שאת כמה חודשים אחרי ניתוח קיסרי עד הלידה הכל יהיה בסדר. השלמתי עם הענין ואמרתי לעצמי שאם ה' נתן כנראה שהוא ידע למה ...( כי אני תמיד רציתי 2 ילדים).
החודשים החלו לחלוף וכמו כל הריון כל הבקרים מלווים בבחילות קשות והקאות כמעט כל היום והגעתי לשבוע 15 זה היה יום שלישי בשבוע היה לי באותו היו סקירה שבה נדע את מן הילוד.
קמתי בבוקר עם כאבים נוראיים בצד ימין לא ממש התייחסתי כי אמרתי שאני אלך לרופא אחהצ הוא כבר יבדוק את אזור הכאב.
הגעתי יחד עם בעלי לרופא סיפרתי לו על הכאבים הוא התחיל בבדיקה ובישר לנו כי יש לנו עוד בן בדרך (כמובן שרצינו בת אבל שוב ה' נתן...) סיימנו את הבדיקה ומשם הוא נתן לי ישר הפנייה לבית חולים עם חשש לאפנדציט.
הדרך לבית החולים נראתה ארוכה מתמיד הדמעות החלו לזלוג כי בראש רצות כל מיני מחשבות הגענו לבית החולים היה יום עמוס במיוחד אני שוכבת על מיטת החולים במיון הכירוגי ומחכה 7 שעות כדי שיקחו אותי לאולטראסונד של הבטן וכמובן שאני בצום משעה 10 בבוקר.
לאחר 7 שעות סוף סוף עשו לי אולטראסונד אך לא ראו דבר המזכיר את התוספתן למרות הכל החליטו לאשפז אותי במחלקה הכירוגית לצורך השגחה בנוסף קיבלתי אינפוזיה ותרופה נגד כאבים .
ביום למחרת הרופאים לא כל כך יודעים לומר לי למה אני מאושפזת וחשוב לציין כי אני עדיין בצום כבר 30 שעות...הכאבים הלכו וגברו ואני ובעלי לא מבינים למה לא עושים לי MRI הרי צילום סיטי אסור האולטראסונד הוא לא הכי מדוייק ובדיקת ה MRI די יקרה לכן לא ממהרים לתת אותה לכל אשה הרה או לכל אדם אחר.
ביום חמישי שוחררתי הביתה כי לא מצאו שום דבר והכאבים כנראה יחלפו שישי שבת לא הרגשתי שום כאב ממש כאילו לא היה לי כלום , קמתי בבוקר יום ראשון בעלי לקח את הילדים לגן שכבתי במיטה ופתאום הרגשתי שוב דקירות של כאב קטן בצד ימין בדיוק באותה נקודה התקשרתי לבעלי אמרתי לו על הכאב ושאני לא הולכת לעבודה אלא נוסעת לבית חולים אם יהיה משהו אודיע לו להגיע.
הגעתי לבת החולים עשיתי שוב את כל עניין הקבלה העלו אותי למחלקה ואז ראו אותי הרופאים שטיפלו בי כמה ימים לפני על פניהם ראיתי את השאלה שהיתה להם בראש מה "מה קרה היא שוב כאן"?
סיפרתי להם על הכאב ובלי להסס קבעו לי במיידית בדיקת MRI במקרה היתה באותו רגע ניידת MRI ירדתי לבדיקה ומנהל בית החולים הורה לקבל תוצאות מיידיות לבדיקה שבדרך כלל זה מינימום 24 שעות.
שעה לאחר ביצוע הבדיקה הודיעו לי כי יש לי אפנדציט ואני נכנסת לניתוח ואז כמובן הייתי נורא מבולבלת ונרגשת מה פתאום ניתוח אני בהריון ועוד עם הרדמה מלאה?! הדמעות החלו לזלוג הפחד התחיל להשתלט אך אין ברירה זה מאוד מסוכן וחייב ניתוח מיידי שאר בני משפחתי הגיעו לבית החולים וכולם עדיין בהלם איך זה קרה דווקא עכשיו .
נכנסתי לניתוח שארך מספר שעות המשפחה במתח מטורף בחוץ בסיום הניתוח שלדברי הרופא המנתח לא היה פשוט בכלל ברוך ה' הכל עבר בשלום ניגשו לתוספתן בצורה לפרוסקופיה ולא פתחו את הבטן זה חצי נחמה , הושפזתי למשך 5 ימים עם קבלת אנטיביוטיקה ומשככי כאבים שוחררתי הביתה הייתי צריכה להגיע לאחר 10 ימים לביקורת הורדת הסיכות.
עברו 10 ימים שההחלמה היתה לא קלה בכלל במיוחד כשיש עוד 2 ילדים בבית אך עם המון עזרה מהמשפחה עברתי גם את זה ...
הגעתי לבית החולים הורידו לי את הסיכות שאלו אותי אם יש עדין כאבים ואמרתי שיש לי קצת כאבים באיזור הניתוח אבל כנראה זה יעבור , לרופא זה היה נראה קצת מוזר והוא החליט לשלוח אותי שוב לאולטראסונד של הבטן התשובה היתה שיש קצת נוזלים באיזור ושוב החליטו לאשפז אותי זה היה ביום רביעי אושפזתי ללילה ושוחררתי ביום חמישי שוב עם אנטיביוטיקה .
בשעות הערב היו לי כאבים באיזור הרחם אבל לא ייחסתי להם חשיבות לקחתי אקמול ועליתי לישון בבוקר קמתי הכאבים עדין היו קיימים אירגנתי את הילדים לגן בעלי לקח אותם ונסע לקנות לי את האנטיביוטיקה עוד בדרכו צלצלתי אליו ואמרתי לו שאני מתה מכאבים הוא חזר ואמר בואי ניסע לבית חולים קמתי להתלבש ופשוט הרגשתי שהרגליים מתחילות להשתתק לי ואני לא יכולה לזוז נשכבתי על הספה וצרחתי מכאבים פשוט לא יכולתי לעשות צעד אחד ואני לא מפסיקה לבכות ולצרוח בעלי ישר הזמין אמבולנס עד שם הגיעו שזה היה בערך 10 דקות אבל לי היה כמו נצח אני לא מפסיקה לצעוק ולבכות גם כשהגיעו היה נורא קשה להרים אותי כי התקפלתי מכאבים הדרך לבית החולים היתה כמו נצח מלווה בכאבים נוראיים משיבושי הכבישים כמובן שהגענו גם שם לא ידעו בדיוק היכן להתחיל נשים כירורגית הם מתווכחים ואני בינתיים סובלת אבל ממש לא בשקט אלא בצרחות של כאב הגעתי למחלקת נשים נתנו לי ישר תרופה לוריד כנראה משהו שמרגיע פילים כי הכאב נרגע קצת עשו לי בדיקות מבחינת ההריון הכל תקין ברוך ה' .
הועברתי למחלקה הכירוגית שוב זימנו בדיקת MRI לאחר הבדיקה צללתי לתוך שינה עמוקה ביותר שאפילו לא שמתי לב שבעלי נסע הביתה לילדים וחזר עד שתהיה תשובה באותה המשמרת היה סגן מנהל המחלקה שהוא פרופסור איך שהוא הגיע למחלקה ובעלי ראה אותו הוא הבין שמשהו לא בסדר ויש עוד ניתוח באופק הוא ניגש אלינו יחד עם הרופא השני והסבירו לי שהבדיקה מראה שכל חלל הבטן הזדהם ושחייבים להכנס לניתוח SOS לבעלי הוא הסביר כי זה ניתוח מאוד מסובך ומסוכן והם מקווים רק לטוב.
הזעקנו ישר את אמא שלי שהגיעה להיות עם בעלי עד שהניתוח הסתיים הבכי של כולם לא מפסיק ואני מצאתי את עצמי שוב עם הרדמה מלאה בחדר ניתוח בשבוע 17 להריון.
הניתוח ארך כ 4 שעות בחוץ זה היה נראה להם נצח נצחים עד שיצא הפרופסור ואמר לבעלי שהניתוח הסתיים בשלום העובר בסדר וההחלמה עכשיו קשה מאוד 5 ימים הייתי מאושפזת בטיפול נמרץ וכמובן בצום מרותקת למיטה מלאה במכשירים וצינורות מחוברים בכל מקום בגוף .לאחר 5 ימים העבירו אותי למחלקה הכירוגית ושם התחילה תקופת ההתאוששות לא רציתי שאף אחד יגיע לביקור אפילו לא הילדים שלי לא רציתי שיראו אותי במצב שהייתי אך הבן הגדול שלי אורי לא יכל ובכה שהוא רוצה להגיע וברגע שהוא הגיע נהר הדמעות נפתח ועימו כל הכאבים בגוף.
ההחלמה היתה קשה מאוד בקושי 2 צעדים הצלחתי לעשות ובכלל לקום מהמיטה זה היה שיא כל יום בדיקות דם בדיקות אולטראסונד ועוד...
הרופאים הכינו אותי שהאשפוז הפעם לא הולך להיות קצר בגלל שכל הסיטואציה היתה בהריון הימים עוברים איתם גם הכאב מתחיל לחלוף מעט אך השיחרור ממש לא נראה באופק כל בדיקה שעושים מראה כי עדין יש נוזל בבטן ומפחדים שהוא יתפתח לזיהום נוסף.
האנשים במחלקה מתחלפים ורק אני עדין נשארת עוד אולטראסאונד עוד MRI וכלום אין שחרור את השינה בלילות החליף הבכי והגעגועים לילדים הולכים וגוברים .
אחרי חודש אשפוז החלטתי שאני יוצאת לכמה שעות הביתה עשיתי לילדים הפתעה ובעלי לקח אותי אליהם כל התקופה הזו הם גרו אצל חמי וחמותי וההורים שלי היו באים אלי במשמרות כדי לעזור לי, הגעתי הביתה אורי קפץ משמחה ושחר שהיה אז בן 9 חודשים לא הבין מה קורה הרי נעלמתי להרבה זמן איך חזרתי פתאום התיישבתי על הספה והושיבו אותו עלי כי היה אסור לי להרים אותו והוא התחיל ללטף לי את הפנים ולגעת לראות אם אני אמיתית התחלתי לבכות אבל עצרתי מהר כדי לא להראות להם את הסבל שלי הסברנו לאורי שאני יבוא לפעמים לכמה שעות לבקר ושאני חייבת לחזור לבית החולים כדי לקבל תרופה.
וכך היה במשך כמעט חודשיים הייתי מאושפזת עד שהוחלט לשחרר אותי הביתה .
ב 4/3/14 שוחררתי סוף סוף הביתה ואז התחילו השאלות של כולם לגבי ההריון אם חלילה יכול לקרות משהו לעובר מכל התרופות שקיבלנו ואולי כדאי לעשות הפלה אני בתוך תוכי כבר נורא רציתי את ההריון אבל מצד שני נורא חששתי ללידה ולילד התייעצנו עם פרופסור שמתמחה בנושא והנל הרגיע ואמר כי הכל תקין והמינונים שקיבלתי הם בסדר גמור .
ההריון המשיך המשכתי ללכת לבית החולים לביקורות אך תמיד בראש עברו לי המחשבות הכי נוראיות של מה יכול לקרות לי בניתוח של הלידה עבר הזמן וחלף והגענו לחודש יולי היה לי תאריך מתוכנן ל 13/7/14 אך תכנונים לחוד מעשים לחוד ב 8 לחודש התחלתי להרגיש צירים ניגשתי לבדיקה ומשם הופנתי ישר לבית חולים הבדיקות הראו שאני ממש לא בלידה הצירונים באותו הלילה היה מלווים באזעקות של מבצע צוק איתן שבדיוק באותו היום החלו באיזור השרון. החליטו לאשפז אותי כי פחדו לשחרר אותי בגלל ההסטוריה הרפואית .
ביום למחרת 9/7 היה ביקור רופאים והרופאה הראשית אמרה לי שעדיף שאכנס היום לניתוח כי היא מפחדת שיהיו צירים חזקים בשעות הלילה כי הם רוצים צוות רפואי בכיר בשל הנסיבות ולכן עדיף שכולם נמצאים הייתי שניה בתור לניתוח ההתרגשות והפחד התחילו להתערבב נכנסתי לניתוח בחדר היתה דממה שני רופאים בכירים של המחלקה מדברים בינהם ואני כולו רועדת מפחד פתאום נשמע בכי של תינוק מתוק ומיד גם אצלי הדמעות זלגו סוף סוף הגיבור שלי ששרד דברים קשים מאוד הגיח לאוויר העולם במשקל של 2.300 בשבוע 37 .
לאחר התאוששות מחוץ לחדר ניתוח הועברתי למחקת יולדות כולם קיבלו את הבשורה המשמחת על הלידה ואצל כולם זה הסתיים במשפט ברוך ה' שזה הגיע ונגמר בשלום החששות פשוט היו אצל כל מי שהכיר וידע את הסיפור.
אני מודה לה' על שנתן לי את החיים במתנה ופיצה אותי על כל הסבל שעברתי וזיכה אותי בבן קטן מתוק ובריא ברוך ה'.
ולך הראל שלי שה' ישלח לך רק אושר בריאות והצלחה בכל אתה הגיבור כאן וכנראה שהיקום לא יכול בלעדיך ולכן שרדת את כל המלחמות והכאבים ואף נולדת במהלך מבצע צוק איתן.
ולכם אורי ושחר ובעלי היקר אוהד וכל בני המשפחה תודה על כל העזרה הסובלנות ההבנה והאהבה האין סופית.
