BABY GARDEN
שלח לחבר
baby garden
מאת: אפרת אברמסון
לאימא של יואב, אני מכירה אותה יותר כגימל, יש אוצר מילים שלם שכולו מלמולים, השפרצות ומצמוצי שפתיים. מי שחושב שהנורא מכל תואר זה עתה בפניו, צריך לראות את גימל רוכנת מעל העגלה ומשחררת צירופי הברות שמגלגלות אוטומטית את בן-יהודה על צירו.
הברות ההתיילדות שלה אינן כל-כך נוראות, מסתבר, כל-עוד יואב בקרבת מקום. לשין, לעומתה, הקרייריסטית חסרת הניסיון בכל הנוגע לרגשות אמוציונליים במיוחד, יש השגות בקשר לדיבוב המאולתר של חברתה משכבר הימים.
מאת: אפרת אברמסון
לאימא של יואב, אני מכירה אותה יותר כגימל, יש אוצר מילים שלם שכולו מלמולים, השפרצות ומצמוצי שפתיים. מי שחושב שהנורא מכל תואר זה עתה בפניו, צריך לראות את גימל רוכנת מעל העגלה ומשחררת צירופי הברות שמגלגלות אוטומטית את בן-יהודה על צירו.
הברות ההתיילדות שלה אינן כל-כך נוראות, מסתבר, כל-עוד יואב בקרבת מקום. לשין, לעומתה, הקרייריסטית חסרת הניסיון בכל הנוגע לרגשות אמוציונליים במיוחד, יש השגות בקשר לדיבוב המאולתר של חברתה משכבר הימים.
אני, כמובן, נוהגת להשאיר את דעותיי מחוץ לתמונה ולצפות בניקורי התרנגולות זו בכרבולתה של זו בשלוות נפש. ראשית, הגעתי למסקנה שעד כמה שאני אוהבת את גימל, עדיין לא ניתן להתעלם מהמשתנה הקבוע ביותר באישיותה – הנטייה לדחוק עצמה לפינות אפלות ללא מוצא עד שבאה אחת מאתנו מסירה את זכוכית המגדלת מעל הבעיה על מנת שתוכל לשוב לפסים נורמליים.
החרדות של גימל מתבטאות היטב במעגל השמירה הצפוף בו היא מקיפה את יואב, הילד הסטרילי ביותר שאני מכירה. שנית, למודת ניסיון של שנים בחברותי המשולשת עם גימל ועם שין, הבנתי שככל שאתחב את אפי עמוק בתוך ענייניהן, כך אגדיל את אחוז האשמה בסופו של כל סיפור.
מובן מאליו, שבריב האמונות התפלות נטיתי לאסקיפיזם מוחלט. זה התחיל עם הצורך המיידי של שין לשים קץ לשאלת השם. "ילד צריך לדעת מתחילת הדרך את שמו.
אני אישית מכירה אנשים שגררו את הענין שבועות עד שהפסיקו לקרוא לבת שלהם "התינוקת", מעבירה שין ביקורת נוקבת על זוגות שבדרך כלל לא קיימים אלא לצורך הדוגמה.
גימל, שעד לרגע הלידה החליטה להחזיק את כולם ואת עצמה במתח מחשש ל-"עין הרע": "לא מועיל, לא מזיק", שמרה את ענין השם בסוד. על כך שין עוד יכולה היתה לעבור לסדר היום.
הדבר שבאמת הטריד אותה נעוץ היה באיסור שהטילה גימל על כולנו להזמין עבורה מתנות וחפצים לתינוק. זה התחיל בתרוץ עלוב: "אם תקנו הכל ורוד והתינוק ייצא בן?" "קלוש ומזלזל באינטליגנציה", מיהרה להיעלב שין, "את פשוט פוחדת שנעשה לתינוק שלך עין ".
מהגמגומים המצחקקים במבוכה של גימל הבנתי ששין פשוט קלעה בול למטרה.
בעיניי נראה כל הענין מצחיק. שין, לעומתי, פתחה בשביתת רעב באמצע רחוב שינקין ופסחה על קרפ סוזט שהזמינה עבורה גימל בתור מחאה: "תאכלי את הצרות שלך לבד", הוסיפה עבור אלה שהצטרפו זה עתה לשולחן לידנו ודחפה את הצלחת מעליה.
אני הרחתי סצינת רחוב מתבשלת וביקשתי לשים לכך קץ.
לתומי, חשבתי להמעיט בערכו של המקרה ולעבור לשיחה מעניינת יותר אודות ההיא שתוקעת בנו מבטים משועממים מעבר לכתפו של בן זוגה לשולחן: "תראו איך היא מתענה. רוצות לקבל כנפיים וחישוק מעל הראש ולהציל אותה מהפגישה האומללה?" גימל הפנתה ראשה בהתרסה הצדה, ואילו שין זרקה לעברי: "אויש, את לפעמים כזאת חסרת טאקט!"
את שארית המריבה העדפתי להדחיק. לולא ישבנו במקום די הומה, סביר להניח שצלחת או שתיים היו מתעופפות באויר.
לפתע קמתי, לקחתי את ידי שתיהן כדי לשלם והכנסתי אותן לרכבי, זו לצד זו, במושב האחורי. מחצית השעה הראשונה של הנסיעה עברה בדומייה מוחצת עד שהבחינה שין במכון וינגייט החולף על פנינו: "תעצרי את האוטו, משוגעת, אני רוצה לרדת!" צעקה. "אני לא עוצרת".
"לאן את לוקחת אותנו?" התעוררו בגימל חרדות חדשות. "תכף תראו". עוד חצי שעה של נסיעה עברה בקיטורים ובאיומים – החל בסיום שנים של חברות בטריקת דלת וכלה בתלונה במשטרה ו-"אני אדאג שיאשפזו אותך במוסד סגור".
כשהגענו לדלית-אל-כרמל בכיכר הראשונה, פתחה שין את דלת המכונית: "תעצרי את הרכב או שאני קופצת". חייכתי: "זה בסדר, הגענו". כשנכנסנו לחנות למוצרי תינוקות, קיבלה גימל את העווית המוכרת של "איזה מאמי" בכל סולם מוסיקלי אפשרי.
שין, לעומתה, נעלמה מעינינו. בחנות בת שתי הקומות מצאנו כל מה שיכולנו לבקש עבור הרכים שטרם נולדו. לאחר סיור ארוך, לקחה שין בהיחבא עלונים וכרטיס ביקור.
הריב של שין וגימל הגיע לקצו בדרך הפשוטה ביותר: הן פשוט התחילו לדבר. לא סגרו עניינים, לא ישבו לשוחח, ולא כלום. בדרך חזרה, נהנו יחד מהנוף. שין אפילו התפעלה מהרעיון שלי להוציא את כולנו יחד מהעיר בחופשה שלה וארגנה פיקניק מאולתר בצד הדרך.
אחרי הסיפור המפורסם של הלידה הכפולה של גימל ושלי, הגיעה שין יחד עם הוריי לאסוף אותי מבית החולים. בבית חיכתה לי הפתעה: חדר שינה מוכן, שידת החתלה, בגדי תינוק במידה הקטנה ביותר – כל מה שיכולה אם צעירה ובלתי מנוסה כמוני לבקש עבור תינוקה.
"…אבל איך? מתי הספקתם?" נבוכותי. "זוכרת שלקחת אותנו לחנות ההיא?" חשפה שין שיניים, "הבאתי את כרטיסי הביקור להורים שלך ושל גימל והם כבר דאגו לבצע הזמנה מראש ובהמתנה עד לרגע הלידה".
"אבל… דלית אל כרמל? לא יכולתם לבחור במשהו יותר קרוב?"
"baby garden ", אמרה לי אימא, "היום אפשר לעשות הכל בלחיצת עכבר.
מאת: אפרת אברמסון
לאימא של יואב, אני מכירה אותה יותר כגימל, יש אוצר מילים שלם שכולו מלמולים, השפרצות ומצמוצי שפתיים. מי שחושב שהנורא מכל תואר זה עתה בפניו, צריך לראות את גימל רוכנת מעל העגלה ומשחררת צירופי הברות שמגלגלות אוטומטית את בן-יהודה על צירו.
הברות ההתיילדות שלה אינן כל-כך נוראות, מסתבר, כל-עוד יואב בקרבת מקום. לשין, לעומתה, הקרייריסטית חסרת הניסיון בכל הנוגע לרגשות אמוציונליים במיוחד, יש השגות בקשר לדיבוב המאולתר של חברתה משכבר הימים.
מאת: אפרת אברמסון לאימא של יואב, אני מכירה אותה יותר כגימל, יש אוצר מילים שלם שכולו מלמולים, השפרצות ומצמוצי שפתיים. מי שחושב שהנורא מכל תואר זה עתה בפניו, צריך לראות את גימל רוכנת מעל העגלה ומשחררת צירופי הברות שמגלגלות אוטומטית את בן-יהודה על צירו.
הברות ההתיילדות שלה אינן כל-כך נוראות, מסתבר, כל-עוד יואב בקרבת מקום. לשין, לעומתה, הקרייריסטית חסרת הניסיון בכל הנוגע לרגשות אמוציונליים במיוחד, יש השגות בקשר לדיבוב המאולתר של חברתה משכבר הימים.
אני, כמובן, נוהגת להשאיר את דעותיי מחוץ לתמונה ולצפות בניקורי התרנגולות זו בכרבולתה של זו בשלוות נפש. ראשית, הגעתי למסקנה שעד כמה שאני אוהבת את גימל, עדיין לא ניתן להתעלם מהמשתנה הקבוע ביותר באישיותה – הנטייה לדחוק עצמה לפינות אפלות ללא מוצא עד שבאה אחת מאתנו מסירה את זכוכית המגדלת מעל הבעיה על מנת שתוכל לשוב לפסים נורמליים.
החרדות של גימל מתבטאות היטב במעגל השמירה הצפוף בו היא מקיפה את יואב, הילד הסטרילי ביותר שאני מכירה. שנית, למודת ניסיון של שנים בחברותי המשולשת עם גימל ועם שין, הבנתי שככל שאתחב את אפי עמוק בתוך ענייניהן, כך אגדיל את אחוז האשמה בסופו של כל סיפור.
מובן מאליו, שבריב האמונות התפלות נטיתי לאסקיפיזם מוחלט. זה התחיל עם הצורך המיידי של שין לשים קץ לשאלת השם. "ילד צריך לדעת מתחילת הדרך את שמו.
אני אישית מכירה אנשים שגררו את הענין שבועות עד שהפסיקו לקרוא לבת שלהם "התינוקת", מעבירה שין ביקורת נוקבת על זוגות שבדרך כלל לא קיימים אלא לצורך הדוגמה.
גימל, שעד לרגע הלידה החליטה להחזיק את כולם ואת עצמה במתח מחשש ל-"עין הרע": "לא מועיל, לא מזיק", שמרה את ענין השם בסוד. על כך שין עוד יכולה היתה לעבור לסדר היום.
הדבר שבאמת הטריד אותה נעוץ היה באיסור שהטילה גימל על כולנו להזמין עבורה מתנות וחפצים לתינוק. זה התחיל בתרוץ עלוב: "אם תקנו הכל ורוד והתינוק ייצא בן?" "קלוש ומזלזל באינטליגנציה", מיהרה להיעלב שין, "את פשוט פוחדת שנעשה לתינוק שלך עין ".
מהגמגומים המצחקקים במבוכה של גימל הבנתי ששין פשוט קלעה בול למטרה.
בעיניי נראה כל הענין מצחיק. שין, לעומתי, פתחה בשביתת רעב באמצע רחוב שינקין ופסחה על קרפ סוזט שהזמינה עבורה גימל בתור מחאה: "תאכלי את הצרות שלך לבד", הוסיפה עבור אלה שהצטרפו זה עתה לשולחן לידנו ודחפה את הצלחת מעליה.
אני הרחתי סצינת רחוב מתבשלת וביקשתי לשים לכך קץ.
את שארית המריבה העדפתי להדחיק. לולא ישבנו במקום די הומה, סביר להניח שצלחת או שתיים היו מתעופפות באויר.
לפתע קמתי, לקחתי את ידי שתיהן כדי לשלם והכנסתי אותן לרכבי, זו לצד זו, במושב האחורי. מחצית השעה הראשונה של הנסיעה עברה בדומייה מוחצת עד שהבחינה שין במכון וינגייט החולף על פנינו: "תעצרי את האוטו, משוגעת, אני רוצה לרדת!" צעקה. "אני לא עוצרת".
"לאן את לוקחת אותנו?" התעוררו בגימל חרדות חדשות. "תכף תראו". עוד חצי שעה של נסיעה עברה בקיטורים ובאיומים – החל בסיום שנים של חברות בטריקת דלת וכלה בתלונה במשטרה ו-"אני אדאג שיאשפזו אותך במוסד סגור".
כשהגענו לדלית-אל-כרמל בכיכר הראשונה, פתחה שין את דלת המכונית: "תעצרי את הרכב או שאני קופצת". חייכתי: "זה בסדר, הגענו". כשנכנסנו לחנות למוצרי תינוקות, קיבלה גימל את העווית המוכרת של "איזה מאמי" בכל סולם מוסיקלי אפשרי.
שין, לעומתה, נעלמה מעינינו. בחנות בת שתי הקומות מצאנו כל מה שיכולנו לבקש עבור הרכים שטרם נולדו. לאחר סיור ארוך, לקחה שין בהיחבא עלונים וכרטיס ביקור.
הריב של שין וגימל הגיע לקצו בדרך הפשוטה ביותר: הן פשוט התחילו לדבר. לא סגרו עניינים, לא ישבו לשוחח, ולא כלום. בדרך חזרה, נהנו יחד מהנוף. שין אפילו התפעלה מהרעיון שלי להוציא את כולנו יחד מהעיר בחופשה שלה וארגנה פיקניק מאולתר בצד הדרך.
אחרי הסיפור המפורסם של הלידה הכפולה של גימל ושלי, הגיעה שין יחד עם הוריי לאסוף אותי מבית החולים. בבית חיכתה לי הפתעה: חדר שינה מוכן, שידת החתלה, בגדי תינוק במידה הקטנה ביותר – כל מה שיכולה אם צעירה ובלתי מנוסה כמוני לבקש עבור תינוקה.
"…אבל איך? מתי הספקתם?" נבוכותי. "זוכרת שלקחת אותנו לחנות ההיא?" חשפה שין שיניים, "הבאתי את כרטיסי הביקור להורים שלך ושל גימל והם כבר דאגו לבצע הזמנה מראש ובהמתנה עד לרגע הלידה".
"אבל… דלית אל כרמל? לא יכולתם לבחור במשהו יותר קרוב?"
"baby garden ", אמרה לי אימא, "היום אפשר לעשות הכל בלחיצת עכבר.
