אימא אווזה
שלח לחבר
אימא אווזה
מאת: אפרת אברמסון
"אשתו של מי שהיה השר הבכיר לענייני חקלאות שיחקה קלפים עם הסבתא שלך", טורחת אמי לציין את עובדת הצטמצמותה של ראשית היישוב העברי למעגל חברים קולחוזי שפועל בשיטת יד-רוחצת-יד בכל פעם שאני מתלוננת על איטיות קופות החולים ועל התורים הארוכים לרופא הנשים.
"למה את לא פונה לשין? לו לי היתה חברה קרובה שלומדת רפואה, הייתי כל היום רק הולכת להיבדק. את כל הדברים ששמרתי במשך שנים לפני שתתחרט ותהיה פסיכולוגית או משהו", ומוסיפה הבעת פנים חמורת סבר וידענית.
מאת: אפרת אברמסון
"אשתו של מי שהיה השר הבכיר לענייני חקלאות שיחקה קלפים עם הסבתא שלך", טורחת אמי לציין את עובדת הצטמצמותה של ראשית היישוב העברי למעגל חברים קולחוזי שפועל בשיטת יד-רוחצת-יד בכל פעם שאני מתלוננת על איטיות קופות החולים ועל התורים הארוכים לרופא הנשים.
"למה את לא פונה לשין? לו לי היתה חברה קרובה שלומדת רפואה, הייתי כל היום רק הולכת להיבדק. את כל הדברים ששמרתי במשך שנים לפני שתתחרט ותהיה פסיכולוגית או משהו", ומוסיפה הבעת פנים חמורת סבר וידענית.
אני יותר אוהבת להסתדר בכוחות עצמי. הוויכוחים שלנו סביב נושא הכרת הנפשות הפועלות בכל מקום אליו אני נכנסת עשה לו כבר היסטוריה מפוארת, כך שהסימפטומים ידועים מראש והאחים היקרים שלי יודעים יפה להיעלם מהשטח כשהעננים מתקדרים והאוויר דומם, שקט מדי.
בשבוע ה-30 פתאום נגמרו לי הכוחות. אם עד אז ההיריון היה יותר אידיאה שיש לחלוק עם כל מרים גבה משמעותי בחיי למראה בטן קטנה המבצבצת מן המכנסיים, הרי שביום שלמחרת סקירת המערכות הראשונה, התחלתי להרגיש פתאום את כבדות התנועה.
זה התחיל בצעדים קטנים ומדודים: להתכופף ולשרוך את הנעליים? צחקתי והמשכתי הלאה. סחרחורות מדי פעם בפעם ואי-נוחות בשינה (למי שרגילה, כמוני, לישון על הבטן, יכול להיות עכשיו נאום שלם פרוש לפניה כמגילה, בעד ונגד, שאלות, מרכיבי הזדהות וכיו') – אפשר להתרגל.
הבעיה התחילה כשהתקשיתי להיכנס בין כיסא לשולחן בבית קפה צפוף במרכז תל אביב. מבטי ההשלמה המחויכים של השכנים שלנו לשולחן גרמו לי לתחושה זוועתית של אימא-אווזה.
יכולתי לדמות בעיני נפשי את עצמי מדדה עם אפרוח חמוד בשלבי החתמה ראשוניים מאחוריי, או דוחפת עגלה במידות מוגדלות של פרופורציות נכונות, כאלה שמשאירות עלייך זיכרונות צובטי לב, סיפורי "פעם הייתי" ומכנסי הכחשה בארון למקרה שתצליחי להחזיר עטרה ליושנה.
כמובן, גימל הנוירוטית נרשמה מראש לכל קורס אפשרי – מקורס הכנה ללידה ועד חוג התעמלות מיוחד לנשים לאחר הלידה. אימא של גימל היא עורכת דין שהחליטה לפרוש בגיל מוקדם ולהסב מקצועה למטפלת הוליסטית שמביאה את הפציינטים אל האור ואל האושר.
לגימל, מדריכת יוגה בזכות עצמה, מודעות שיא לכל מיני מאכלי בריאות – או "תוספי מזון", כפי ששין אוהבת להוסיף בחיוך עקום וביקורתי, ירושה מבית אימא – יש שלל רעיונות, שאיפות, משחות ושמחות למיניהן.
הרעיון ההזוי ביותר עלה לאוויר ביום חמישי אחר הצהרים. כנראה היינו כולנו מטושטשות מההורמונים הרבים הגואים אצלנו חדשות לבקרים. בקיצור, גימל הציעה שנערוך מפגש אימהות ובנות בהריון.
בשישי בבוקר, התעוררה שין עם כאב ראש אימתני שגרם לה רק לקטר בשקט ולשגר פרצופי נקמה קטנטנים לעבר גימל השלווה. בעשר בבוקר, נכנסה הפגישה ל- drive גבוה.
האימהות סיימו להחליף מבטי ביקורת מנומסים הסוקרים קמטים, כריות שומן או כל פגם אחר שיכול להוות נקודת תורפה היה ויתגלה ריב ביניהן.
ואז, גבירותיי ורבותיי הנכבדים, קרה הנורא מכל:
הן התחילו לחבב זו את זו. תוך דקות, שברה תהלוכת המידע שחצתה את שולחן הקפה לאורכו ולרוחבו את השיאים של עצמה בקצב של אחד לשלוש. סודות התעופפו באוויר כבמכירת חיסול חד-פעמית. שין גילתה שגימל ידעה על הריוני לפניה, גימל רצתה להתנקם בשין על שאמרה עליה שהיא נוירוטית מסוכנת. אני ישבתי בצד, אצבעותיי משולבות על בטני וצפיתי במתרחש בבדיחות הדעת. אחרי הכל, ברגע שאת הופכת לאימא, את מאמצת את ההתנהגויות האולטימטיביות שלולא התקיימו, היית נחשבת לאם בלתי ראויה.
"...ואת – מה יש לך להגיד על כל זה?" הופנתה אלי לפתע האצבע המאשימה של שתי חברות ילדותי על לא עוול בכפי.
מלצרית תועה שנקלעה לאזור הקרבות הצילה אותי בשן ועין. "אני מזמינה סלט מוקפץ ומיץ תפוזים, בבקשה".
הפגישה הסתיימה בשעה שלוש. גימל הלכה ללמד במתנ"ס, שין קיבלה הודעה באיתורית ואימא שלי פשוט התעייפה.
ביום שישי, חודש לאחר האירוע, בוקר סתווי יפיפה, ישבנו אל אותו השולחן לחוויה מתקנת. ישבנו וצחקנו כמו פעם. זו היתה היוזמה של אימא שלי: "כשתהיי אימא, תביני", הביטה אלי תוך כדי בישול ארוחת הערב. יישרתי את קפלי שמלת ההיריון. אני יכולה להישבע ששמעתי קולות געגוע מאחורי גבי.
מאת: אפרת אברמסון
"אשתו של מי שהיה השר הבכיר לענייני חקלאות שיחקה קלפים עם הסבתא שלך", טורחת אמי לציין את עובדת הצטמצמותה של ראשית היישוב העברי למעגל חברים קולחוזי שפועל בשיטת יד-רוחצת-יד בכל פעם שאני מתלוננת על איטיות קופות החולים ועל התורים הארוכים לרופא הנשים.
"למה את לא פונה לשין? לו לי היתה חברה קרובה שלומדת רפואה, הייתי כל היום רק הולכת להיבדק. את כל הדברים ששמרתי במשך שנים לפני שתתחרט ותהיה פסיכולוגית או משהו", ומוסיפה הבעת פנים חמורת סבר וידענית.
מאת: אפרת אברמסון "אשתו של מי שהיה השר הבכיר לענייני חקלאות שיחקה קלפים עם הסבתא שלך", טורחת אמי לציין את עובדת הצטמצמותה של ראשית היישוב העברי למעגל חברים קולחוזי שפועל בשיטת יד-רוחצת-יד בכל פעם שאני מתלוננת על איטיות קופות החולים ועל התורים הארוכים לרופא הנשים.
"למה את לא פונה לשין? לו לי היתה חברה קרובה שלומדת רפואה, הייתי כל היום רק הולכת להיבדק. את כל הדברים ששמרתי במשך שנים לפני שתתחרט ותהיה פסיכולוגית או משהו", ומוסיפה הבעת פנים חמורת סבר וידענית.
אני יותר אוהבת להסתדר בכוחות עצמי. הוויכוחים שלנו סביב נושא הכרת הנפשות הפועלות בכל מקום אליו אני נכנסת עשה לו כבר היסטוריה מפוארת, כך שהסימפטומים ידועים מראש והאחים היקרים שלי יודעים יפה להיעלם מהשטח כשהעננים מתקדרים והאוויר דומם, שקט מדי.
בשבוע ה-30 פתאום נגמרו לי הכוחות. אם עד אז ההיריון היה יותר אידיאה שיש לחלוק עם כל מרים גבה משמעותי בחיי למראה בטן קטנה המבצבצת מן המכנסיים, הרי שביום שלמחרת סקירת המערכות הראשונה, התחלתי להרגיש פתאום את כבדות התנועה.
זה התחיל בצעדים קטנים ומדודים: להתכופף ולשרוך את הנעליים? צחקתי והמשכתי הלאה. סחרחורות מדי פעם בפעם ואי-נוחות בשינה (למי שרגילה, כמוני, לישון על הבטן, יכול להיות עכשיו נאום שלם פרוש לפניה כמגילה, בעד ונגד, שאלות, מרכיבי הזדהות וכיו') – אפשר להתרגל.
הבעיה התחילה כשהתקשיתי להיכנס בין כיסא לשולחן בבית קפה צפוף במרכז תל אביב. מבטי ההשלמה המחויכים של השכנים שלנו לשולחן גרמו לי לתחושה זוועתית של אימא-אווזה.
יכולתי לדמות בעיני נפשי את עצמי מדדה עם אפרוח חמוד בשלבי החתמה ראשוניים מאחוריי, או דוחפת עגלה במידות מוגדלות של פרופורציות נכונות, כאלה שמשאירות עלייך זיכרונות צובטי לב, סיפורי "פעם הייתי" ומכנסי הכחשה בארון למקרה שתצליחי להחזיר עטרה ליושנה.
כמובן, גימל הנוירוטית נרשמה מראש לכל קורס אפשרי – מקורס הכנה ללידה ועד חוג התעמלות מיוחד לנשים לאחר הלידה. אימא של גימל היא עורכת דין שהחליטה לפרוש בגיל מוקדם ולהסב מקצועה למטפלת הוליסטית שמביאה את הפציינטים אל האור ואל האושר.
הרעיון ההזוי ביותר עלה לאוויר ביום חמישי אחר הצהרים. כנראה היינו כולנו מטושטשות מההורמונים הרבים הגואים אצלנו חדשות לבקרים. בקיצור, גימל הציעה שנערוך מפגש אימהות ובנות בהריון.
בשישי בבוקר, התעוררה שין עם כאב ראש אימתני שגרם לה רק לקטר בשקט ולשגר פרצופי נקמה קטנטנים לעבר גימל השלווה. בעשר בבוקר, נכנסה הפגישה ל- drive גבוה.
האימהות סיימו להחליף מבטי ביקורת מנומסים הסוקרים קמטים, כריות שומן או כל פגם אחר שיכול להוות נקודת תורפה היה ויתגלה ריב ביניהן.
ואז, גבירותיי ורבותיי הנכבדים, קרה הנורא מכל:
הן התחילו לחבב זו את זו. תוך דקות, שברה תהלוכת המידע שחצתה את שולחן הקפה לאורכו ולרוחבו את השיאים של עצמה בקצב של אחד לשלוש. סודות התעופפו באוויר כבמכירת חיסול חד-פעמית. שין גילתה שגימל ידעה על הריוני לפניה, גימל רצתה להתנקם בשין על שאמרה עליה שהיא נוירוטית מסוכנת. אני ישבתי בצד, אצבעותיי משולבות על בטני וצפיתי במתרחש בבדיחות הדעת. אחרי הכל, ברגע שאת הופכת לאימא, את מאמצת את ההתנהגויות האולטימטיביות שלולא התקיימו, היית נחשבת לאם בלתי ראויה.
"...ואת – מה יש לך להגיד על כל זה?" הופנתה אלי לפתע האצבע המאשימה של שתי חברות ילדותי על לא עוול בכפי.
מלצרית תועה שנקלעה לאזור הקרבות הצילה אותי בשן ועין. "אני מזמינה סלט מוקפץ ומיץ תפוזים, בבקשה".
הפגישה הסתיימה בשעה שלוש. גימל הלכה ללמד במתנ"ס, שין קיבלה הודעה באיתורית ואימא שלי פשוט התעייפה.
ביום שישי, חודש לאחר האירוע, בוקר סתווי יפיפה, ישבנו אל אותו השולחן לחוויה מתקנת. ישבנו וצחקנו כמו פעם. זו היתה היוזמה של אימא שלי: "כשתהיי אימא, תביני", הביטה אלי תוך כדי בישול ארוחת הערב. יישרתי את קפלי שמלת ההיריון. אני יכולה להישבע ששמעתי קולות געגוע מאחורי גבי.
