ילד אסור , ילד מותר
שלח לחברכמה אנחנו מנסים לדבר עם הילדים, להעביר מסר חשוב, שלא ילכו עם מישהו זר, שלא ייתנו לאף אחד לגעת בהם בניגוד לרצונם. הרבה פעמים אנחנו מנסים לחנך את הילד למשהו, אך בתת מודע שלנו אנחנו פועלים בדרך שמעבירה את המסר ההפוך.
מאת: עינת קהת חומר למחשבה:
כמה אנחנו מנסים לדבר עם הילדים, להעביר מסר חשוב, שלא ילכו עם מישהו זר, שלא ייתנו לאף אחד לגעת בהם בניגוד לרצונם. לא להתפתות לממתקים ממישהו זר שאח"כ עשוי לפגוע בהם ועוד ועוד. כמה אנחנו מתעקשים על בחירת המילים הנכונות על מנת לא להפחיד את הילדים יותר מדי, כמה אנחנו ערניים לתגובותיהם, הסיפורים שהם מביאים מיומם בגן, בית הספר ובעצם "שותים בצמא" כל מה שהם מוכנים לספר.
האם יש פה דוגמא אישית ? האם אנחנו, החברים שלנו והמשפחה המורחבת מהווה דוגמא אישית, המשקפת את אמונותינו ? אני לא בטוחה.
אני מאמינה שהרבה פעמים אנחנו מנסים לחנך את הילד למשהו, אך בתת מודע שלנו אנחנו פועלים בדרך שמעבירה את המסר ההפוך.
סיטואציה
חבר/ סבא/ סבתא / שכן קרוב מגיע לבקר אתכם בבית. הוא "חולה אהבה" על הילד שלכם... מטורף עליו. הוא אומר לילד, "מי ייתן לי חיבוק?" מי יבוא אליי , "אפשר חיבוק/ נשיקה "?
אני מניחה שעל סמך התנהגויות קודמות ותגובות שחווה הילד מהסביבה הקרובה והמשפיעה ביותר הוא בוחר כיצד להגיב ולכן עלינו להיות ערניים ומודעים למילים שלנו.. כמה כוח למילים ...
אולי זה נובע מהצורך שלנו להראות כי הילד שלנו הכי אוהב, יודע לתת, להחזיר אהבה... שלא יביך אותנו בקרירות שלו ועוד ועוד... שיהיה טיפוס "חם"...
ועוד לא התחלנו עם "איומי הסרק " שלנו...
"סבתא לא תרצה יותר לבוא לבקר" , "אתה מעליב אותו" , " איך אתה לא נותן חיבוק / נשיקה / ל ...." לעיתים הילד אומר " לא רוצה ", לא אוהב חיבוקים , לא אוהב נשיקות , מתעלם, כאילו לא שמע , ממשיך בשלו...
ואנחנו ?
בהרבה מקרים לא מכבדים את מבוקשו, "חוטפים" אותו לחיבוק עוטף, נשיקה רטובה על הלחי, דגדוגים, להפוך אותו ומה לא בעצם, רק כדי למלא את הרצון שלנו לגעת בייצור המקסים הזה ולהעביר לו את האהבה שאנו חשים אליו... הכל מכוונות טובות.
במקרים גרועים יותר, אותו אורח אף מפתה את הילד בממתק, מתנה שהביא לו..., דורש נשיקה וחיבוק כדי... מזכיר לכם משהו ?
does it ring a bell for u
אז מה ייצרנו ? מה עשינו פה ?
ייצרנו דפוס התנהגות שממנו אנחנו כ"כ חוששים. אנחנו מטפחים בדיוק את מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו, או יותר נכון שילדינו יידעו לזהות ולהימנע ממנו.
אבל אז מפתים אותם בממתק, במילים יפות, מבטיחים מתנה , והם "נותנים את עצמם"... הולכים גם עם מישהו זר, כי בעצם מה ההבדל בין השכן של אימא ואבא שבא לבקר לפעמים או בא לקפה והילד לא ממש שש לראותו למרות האהבה שהלה ירעיף עליו ואנחנו מאוד רוצים שהילד "יחזיר" לו יחס.
ומה עם מה שאנחנו רוצים שהילד יספר לנו ? למה הם לא מספרים משהו כ"כ חשוב שפגעו בהם, שהם נפגעו ? אולי הם לא חושבים שזה כ"כ נורא , כי זה כבר קרה להם אפילו בנוכחות הוריהם ??????? באופן כזה או אחר ?
הייתי השבוע אצל חברה שאת בנה הבכור ממש גידלתי יחד עימה.. אוהבת אותו אהבה גדולה אני. כן, הילד כוכב, אי אפשר שלא להתאהב בו, לטבוע בעיניו הנבונות, ובכל פעם שאני פוגשת אותו אני רוצה להרעיף עליו חום ואת אהבתי הטהורה כלפיו.
הגעתי, ראיתי את ההתרגשות בעיניו. אחיו הקטן רץ לחבק אותי... "טרפתי" אותו... והוא עומד במרחק מה מאיתנו.
כשהתקרב לאחר שראה אותי ביקשתי חיבוק.
"לא רוצה" ענה מעט נבוך.
" אתה לא נותן חיבוק ל..." שאלה אימו בפליאה?
עניתי : אתה לא צריך לתת חיבוק אם לא בא לך. אתה תיתן למישהו לגעת בך רק אם אתה תרצה.
זה היכה בי.
זה נכון.
לא נעלבתי.
שמחתי על רגישותו של הילד לרצונותיו.
לא נמנעתי מלתת לו את מתנה שהייתה לי עבורו.
להיפך...
אני חושבת שמגיע לו פרס...
אפרופו פרס, הורים אוהבים לפנק את ילדיהם וכן להאמין שהם מקנים לילדיהם חיים מלאים, מעניינים, מרתקים.
ומה יכול יותר להעשיר את ילדינו ולפנק לנו את האגו מאשר הידיעה ש"אני יכול להקנות לילד שלי 2-3 חוגים בשבוע".
הילד/ה רשומים לחוגי מחול/קראטה , טיסנאות/ יצירה חוג מחשבים/ דרמה ועוד...
בד בבד, הורה מנסה לפתח אצל ילדיו את תחושת העצמאות וחוסר התלות בו, בהורה. משמע, שלא בכל דקה פנויה שיש לילד בביתו הוא יצפה מהוריו לעניין אותו, לשעשע אותו ולשחק עימו. שילמד לפתח את הזמן הפנוי שלו ולהעשירו בעצמו.
שיבחר, האם לקרוא, לשחק במחשב או במשחק אחר, לצפות בטלוויזיה, להקשיב למוסיקה בחדרו או אולי סתם לשכב במיטה ולהביט דרך החלון החוצה... למעשה כל מה שיבחר הילד לעשות שיעשה לו נעים וטוב וכמובן ייתן להורה איזה שעה שקט - הרי זה מבורך.
אך האם ההרגל שאנו מקנים לילדינו בחלוקת כמעט כל זמנם הפנוי (אחרי המסגרות הרגילות של גן/ צהרון/ בית ספר ועוד...) עם אחרים בחוגים עוזר להם לפתח את חוש העצמאות שלהם ?
ובנוסף האם חשבתם פעם כמה זה עשוי להתיש ילד ? הוא עובר בכל יום כמה מסגרות, בהן הוא מנסה להתאים את עצמו, לשחק, להיות חברותי, להיות רענן, להשתלב וכל אלו מאוד מעייפים... אך יוצרים מעין דפוס כזה שלזמן פנוי לילד עם עצמו , אין ממש זמן...
