אם, בת ופיתוח אינטליגנציה רגשית
שלח לחברתמר מבקשת לחלוק עם קבוצת האמהות התלבטות שיש לה לגבי ביתה יעל, בת השש וחצי. תמר לומדת לעזור לביתה יעלי לשחרר רגשות, לדבר עליהן ולא לשמור בבטן.
מאת: דפנה תייר, יועצת חינוכית-התפתחותית
תמר מבקשת לחלוק עם קבוצת האמהות התלבטות שיש לה לגבי ביתה יעל, בת השש וחצי, ואלה דבריה:
"אתן הרי כבר מכירות את יעלי מהסיפורים שלי... אמנם היא ילדה פטפטנית ובעלת דעות מוצקות אבל כל זה נכון כל עוד זה לא נוגע לעולמה הפנימי וליכולת שלה לשחרר את תחושותיה האותנטיות.
חשוב לי גם לציין שכשהיא כבר כן משחררת רגשות היא יודעת מאד מהר לנוע בין הבעת כאב וכעס לבין רגיעה ושמחה ולא עושה דרמות ארוכות מדי משום דבר.
אבל מה שמטריד אותי זה שליעל יש תופעה קבועה של פורקן רגשות שמתרחש באופן הבא:
אם קורה לה משהו לא נעים במשך היום, בעיקר אם זה לקראת הערב, היא לא תגיד כלום. אולי רק תמלמל משהו בנדון ותחמיץ פנים. כל ניסיון שלי לדובב אותה לדרבן אותה לדבר על מה שמציק לה ייכשל.
ואז... ברגע שנכנסים למקלחת, זה מתחיל; היא תמצא איזו סיבה פעוטה ומטופשת - למשל, שריטה ישנה שפתאום כל כך שורפת, או איזו מכה קטנה שהיא מקבלת שגורמת לה להתפרץ בבכי תמרורים, או כל סיבה פיזית פעוטה אחרת לגעות בבכי.
לי ברור שאלה לא הסיבות לבכי וכי שחרור הרגשות הוא על האירוע שהיה קודם לכן, שכנראה מכיוון שלא הייתה אליו התייחסות כשקרה - הוא לא עובד כהלכה, ועכשיו זה מתפרץ בדרך עקיפה.
הבעיה היא שאני לא יודעת איך להתייחס לכל זה כשזה מתפרץ ככה.
מצד אחד - אני מרגישה שאני חייבת להתייחס ל"טריגר" הפיזי - בכל זאת יעלי במצוקה כרגע ולא הייתי רוצה לגרום לה להרגיש שלא מתייחסים למצוקותיה.
מצד שני - אני לא יודעת איך לגרום לה להבין שלא חייבת להיות סיבה פיזית על מנת לשחרר רגשות ולבכות. להבין שגם אם היא נעלבת - זה בסדר לבכות, ואפילו עדיף מאשר למצוא איזה תירוץ מטופש שרק מרגיז אותי ומקשה עלי לשתף איתה פעולה.
כפי שאמרתי היא די מהר נרגעת ואני לא יודעת אם כדאי בכלל להעלות שוב את האכזבה המקורית הראשונית (הטריגר האמיתי לבכי) או לא, מפני שמצידה אין התייחסות לנושא.
מה אתן אומרות?"
תמר מחפשת משוב מהאמהות וממני.
תמר שומעת שפע עיצות ורעיונות מכולנו: לשתף את יעל בחוויותיה היא ובדרך בה היא מתמודדת עם תיסכול, לשקף ליעל מה עובר עליה ומה היא מרגישה, לשוחח איתה על שיתוף ברגשות ועד כמה זה יכול לעזור, לתת להתנהגותה הזו לגיטימציה ולהגיד שזה קורה גם לגדולים (למשל - הם נעלבים מהבוס ובאים הביתה עצבניים ואז כועסים על...הילד...), ושממש כדאי ללמוד לזהות ממה בעצם אנחנו מרגישים כפי שאנו מרגישים, כי אחרת זה כמו לברוח ולהסתתר ולא באמת להתמודד. ובעיקר - שכדאי ללמוד להגיד מה באמת מציק משום שאז מישהו אחר יכול לעזור להתמודד עם הסיבה האמיתית.
אני מזכירה לתמר ששיחות מהסוג הזה כדאי לנהל כשהסערה שוככת ולא כשהילדה (והיא עצמה) בסערת הרגשות, ובפעם הבאה שמתרחש אירוע כזה - להזכיר ליעלי את השיחה הזו.
תמר יוצאת מן הפגישה מהורהרת. כעבור מספר ימים היא שולחת לכולנו את המייל הבא:
הי לכולן,
היות וטרחתן והקדשתן לי מזמנכן ועזרתן לי עד מאד (!) אני חשה שמגיע לכן לשמוע על ההתפתחויות (וגם בא לי לשתף:), אז ככה:
כל העצות שקיבלתי היו מדהימות ואת כולן התחלתי ליישם. מיד התחלתי לחלוק עם יעל מאירועי היום שלי, גם דברים נעימים וגם כמובן דברים מעיקים (ולא חסרים לי כרגע כאלה....). השיחה נסבה כולה עלי, לא הייתה שום התייחסות ליעלי וגם לא ניסיתי להוביל אותה ל - "נו, אז איך היה היום שלך?".
היו לנו שיחות מקסימות, יעלי הביעה המון עניין ומעורבות בכל מה שסיפרתי.
התחלתי גם לשים יותר דגש במהלך היום על שיחות בהן התייחסתי לרגשות שאנחנו מרגישים ולא רק למה אנחנו עושים, גם חיובי וגם שלילי.
סצנות המקלחת המשיכו כרגיל אבל למדתי לקבל, להכיל ולשמוח שילדתי הרגישה יודעת, לפחות, לבטא את כאבה בדרך כלשהי ולא שומרת בבטן. הטיפול הקבוע היה חיבוק ואמפטיה.
היום היה שינוי - החלה סצנת האמבטיה, הפעם הסיבה הייתה "כאב בטן". נכנסתי לשאול מה קרה, שאלתי אם יש משהו שאני יכולה לעזור לה, היא אמרה שלא, אז אמרתי לה שאם היא תצטרך משהו שתקרא לי.
לאחר חצי דקה היא יצאה והתיישבה לידי, בוכייה. ליטפתי וחיבקתי אותה, ושאלתי אותה אם היא מרגישה יותר טוב. היא אמרה שכן. שאלתי אותה אם קרה היום משהו שהיא רוצה לספר עליו. בשיא הטבעיות (אני עד עכשיו עוד המומה) היא אמרה שכן וסיפרה לי על אירוע שקרה לה עם איזו ילדה.
ברגע זה לא היה קץ לשמחתי!
שאלתי אותה אם הבכי קצת עזר לה והיא אמרה שכן. אמרתי לה שבכי זה דבר טוב, כי הוא עוזר לנו לשטוף את הכעסים, הכאבים והעצב ושלפעמים גם לי מתחשק לבכות אבל לא נעים לי ליד אנשים, אז אני בוכה אחר כך, כשאני עם אבא או לבד, וגם נתתי דוגמא מאחת השיחות שהיו לנו לאחרונה.
כמובן שגם ציינתי שהילדה ההיא באמת לא התנהגה יפה.
היא חיבקה אותי ותוך חמש שניות הילדה נהייתה גוש שמחה ואושר שאין דברים כאלה.
הרגשתי את הקלילות שלה, כאילו עוד שנייה היא מתחילה לרחף באוויר. מיותר לציין שגם אני נדבקתי באופוריה :)
היה סיום ערב מהמם! שמח ואופטימי. איזו התרגשות, והכול בעזרתכן!!!
אוהבת מאד את כולכן,
תמר.
