קרה לנו מקרה עצם......של דג
שלח לחבר
מאת: ענת כהן
לפני כחודש אכלנו ארוחת ליל שישי כרגיל אצל הוריו של שלומי.
אסתר (חמותי) תמיד מאכילה את הקטנות דגים – לי אף פעם אין סבלנות להפריד את בשר הדג מהעצמות ואצלי הן לא אוכלות, ואני ממש שמחה שהיא נותנת להן דגים.
באותו ערב, ממש בביס הראשון אופיר החלה לבכות, אמרה שדוקר לה בגרון ושהיא לא יכולה לבלוע.
ממש התחננו בפניה שתאכל לחם או שתשתה, אך הילדה היתה מפוחדת וכואבת ולא הסכימה לכלום.
ממש בצ'יק הבהלנו אותה לבית החולים זיו בצפת.
התקבלנו במיון ילדים, משם נשלחנו למיון אף אוזן גרון, שם פגשנו רופא צעיר מקסים שלקח את אופיר תחת חסותו.
אופיר לא הסכימה לפתוח את הפה ולא הסכימה שהוא ייגע בה.
הדבר היחיד שאמרה לרופא הוא שדוקר לה בתחתית הגרון ומאד לא נוח לה.
הוא הפנה אותנו לצילום רנטגן – שם לא ראו מאומה.
לאחר מכן, החליט להפנות אותנו לצילום c.t. – בצילום היא אמורה לא לזוז ומאחר והיתה מאד לא רגועה (מן הסתם) ויללה בלי הפסקה המסכנוננת, הוחלט לטשטש אותה מעט.
אל חדר ה-c.t. הוזמן רופא מרדים – איש מקסים שדיבר אל אופיר בשקט וברוגע וטשטש אותה קצת על מנת שלא תזוז בצילום.
בצילום ה-c.t. גם לא ראו כלום והרופא (אף, אוזן, גרון) החליט להזעיק את מנהל המחלקה מהבית ולהכניס את אופיר לחדר הניתוח על מנת להוציא את העצם.
אני חייבת לציין שהרופא ממש האמין לה והלך איתה לאורך כל הדרך – הוא ראה עד כמה היא סובלת, שהיא אפילו לא יכולה לבלוע את הרוק.
ישבנו כשעה בחדר התאוששות עם אופיר וחיכינו שיכניסו אותה לחדר הניתוח.
ברקע, בצל האירועים, חמותי המיוסרת ליוותה אותנו בטלפון, רצתה להגיע ואנו מנענו ממנה לבוא לבית החולים, חשה רגשות אשם על מה שקרה, בכתה בטלפון ללא הרף ואנו ניסינו להרגיע ולומר לה שכוונתה היתה טובה ואין לה סיבה לחוש רע.
שוב הגיע הרופא המרדים על מנת להרדים אותה לקראת חדר הניתוח ואופיר אמרה לו: "אבל אני חמודה", כאילו לומר לו – למה אתה עושה לי את זה? אני חמודה.
והוא ענה לה: בגלל שאת חמודה אני רוצה לעזור לך.
והיא נכנסה לחדר הניתוח.......
תוך שלוש דקות יצא הרופא הצעיר מאף אוזן גרון עם שקית שקופה אטומה ובתוכה עצם דקה ושקופה באורך של 1.5 ס"מ שהיתה בדיוק היכן שאופיר אמרה שדוקר לה – בתחתית הגרון.
אופיר יצאה אחרי כ- 5 דקות, רדומה ורגועה ומתוקה – והמרדים הסביר לנו שאיך שהוא רצה להחדיר צינורית הנשמה לקנה הנשימה הוא ראה את העצם והם מיד הוציאו אותה.
אחרי כ-30 דקות התעוררה אופיר ומיד נרדמה שוב.
הרמתי אותה ובליווי אלונקאי הלכנו למחלקת הילדים, שם אושפזה אופיר להשגחה למשך הלילה.
לבית החולים הגענו בסביבות השעה 20:00 והשעה היתה כבר 23:00, שלומי ואני היינו עייפים ומותשים מהחוויה הטעונה כל כך.
כל זמן שאופיר היתה נתונה במצב הזה לא חשבנו כלל על עצמנו, אך ברגע שהנחנו אותה במיטה, התחלנו להרגיש את אותות החוויה הקשה שעברנו – סוף סוף הרשיתי לעצמי להתפרק ולבכות ושלומי פתאום תפס באיזו סכנה הילדה היתה – האינסטינקטים ההוריים קדמו לכל – קודם שהילדה תהיה בסדר, לאחר מכן נדאג לעצמנו.
בסביבות השעה 00:30, התעוררה היפיפיה הנרדמת ובמסדרון בית החולים החלה לספר לנו סיפורי אלף לילה ולילה, היא כבר ישנה את שנת היופי שלה ואנו מצדנו שמחנו לראות שהכל בסדר אצלה.
הרופא בא בסביבות השעה 1:00 לראות מה שלומה של אופיר וישב אתנו מעט וראה שהגברת חזרה לעצמה ובגדול.
אני יכולה לומר את שאני אומרת תמיד: הילדים מוציאים מאתנו את התחושות בצורה הטובה ביותר לטוב ולרע – במקרה הזה את הטוב, האינסטינקט שלנו היה לגונן על אופיר, לדעת שהיא מוגנת ולאחר שהיתה בסדר, גם לנו היה מותר להישבר.
