המסע אל התואר הנכסף - הריונית! חלק 2
שלח לחבראוף. חשבתי לעצמי כשיצאתי מההזרעה הראשונה. איך אפשר להיות חיוביים כל הזמן? כל הסיכויים הפעם נגדנו. ההזרעה נקבעה ליום ראשון. כשבחמישי עשינו מעקב זקיקים ונצפה זקיק אחד חמוד. אבל רק אחד. ולא ענק.
מאת: אביב שוסטר
מה הסיכוי שהוא ייקלט? צריך יותר מאחד בשביל סיכוי טוב להקלט אמרתי בלב. מנסה להשאר אופטימית למרות הכל.
בחמישי בצהריים קיבלנו את ההנחיות הברורות. כמה גונאל אף להזריק, כמה סקס ומתי. וגם מתי לא.
ועם איזה ציוד להגיע בראשון בבוקר למרכז בשביל לעבור את ההזרעה.
רמז, נוזל סמיך ודביק בכוסית מעבדה (מעתה נקרא לו "הכוסית" ו"החומר")
וכמובן הרבה אופטימיות ומצברוח טוב.
בראשון בבוקר לקחתי את הכוסית עם ה"חומר" ויצאתי לדרכי למרכז.
באותה תקופה גרנו אצל ההורים של טל, מציאות שגרמה לכל פרוייקט ההריון הזה להיות עוד יותר מאתגר.
מה שאומר שהייתי צריכה להתגנב לי החוצה. אני והכוסית המלאה בחומר.
הייתה לי שעה להגיע למרכז, לדאוג שיעבדו על החומר ולהכנס לרופאה לטיפול.
על אף הקירבה הפיזית למרכז (עשר דקות בהליכה איטית) , הרגשתי כמו במשימה של ג'יימס בונד.
רק שהכל ילך חלק ואני והכוסית נגיע בבטחה ובשלום לרופאה.
אנחת רווחה נרשמה בצד שלי כאשר הכוסית נמסרה למעבדה להשבחה (טיפול שחייבים לעשות לנוזל לפני ההזרעה.. אפילו שברור שהבעיה היא אצלי..), ועכשיו לחכות.
זמן לשבת ולחשוב.
על כל מה שעברנו עד כה. ועל מה יהיה בהמשך.
על כל החצי שנה האחרונה של הטיפולים ויותר מזה.
כמה בדיקות (הריון) ביתיות שליליות, כמה בדיקות דם עברתי, זריקות הורמונים בבטן (מי יכול ללכת ככה לים?), כמה בכי, עצב, שמחה, תקווה, אושר, אכזבה… הכל מהכל.
לחשוב על שי ולהוקיר תודה שיש לי ילדה כזו מקסימה ומופלאה, אחת במינה. על טל שהוא בעל כזה מבין ותומך. זה לא מובן מאליו.
סיימתי להרהר והחומר היה מוכן. לקחתי אותו ויחד צעדנו אופטימיים לרופאה.
ידעתי שהסיכוי לא גבוה הפעם. אבל החלטתי לנסות ולהיות חזקה. לנקוט באופטימיות זהירה ומאופקת.
מחשבה יוצרת מציאות, לא?
נכנסו לרופאה. אני והחומר. ואני שוכבת שם ופשוט מחכה. שתעשה מה שצריך ואוכל להמשיך בדרכי חשבתי לעצמי.
לפחות אם שומדבר לא יקרה פה היום, אוכל להנות מהיום מחלה שלקחתי.
קצת שופינג, קצת מכון… כל דבר שיסיח את דעתי מהתקופה המאתגרת הזאת.
"תקבעי אליי תור לעוד שבועיים, טוב?" אמרה הרופאה.
"שיהיה לנו תור למקרה שלא ייקלט, ונוכל להמשיך בטיפול".
אז קבעתי תור ליום חמישי, 12 ימים אחרי הטיפול. עם רגשות מעורבים. מקווה שלא אצטרך אותו. אבל לפי איך שזה נראה…
הבטחתי ואמרתי לעצמי שהפעם אני לא עושה בדיקת הריון ביתית. חבל על הכסף ועל שברון הלב. נחכה למחזור, ואם הוא לא יגיע נעשה בדיקת דם.
אז אמרתי.
עברו עשרה ימים, יום רביעי הגיע, ומחר התור. ואני, מרגישה משהו מוזר.
קצת תשישות, עייפות קלה ולא ברורה.
אבל עם זאת, הרגשה מוזרה של כאבי מחזור - גב תחתון, בטן. המחזור בדרך? או שמשהו אחר קורה שם?
אולי בכל זאת נעשה בדיקה? איך אפשר לחכות?
אצתי רצתי לסופר פארם והצטיידתי בשתי בדיקות הריון ביתיות ( עוד אחת ליתר בטחון).
בחמישי בבוקר, מיד לפני התור, החלטתי שאני עושה את הבדיקה. אין לי סבלנות לחכות יותר.
לחכות לבדיקת דם אומר להאזר בסבלנות כל הסוף שבוע, מה שלא בא בחשבון!
נכנסתי על קצות האצבעות לשירותים.
אני, הפיפי הראשון של הבוקר ומקל הבדיקה.
הכנתי את עצמי לאכזבה. אבל היה לי ניצוץ קטן של תקווה.
עשיתי את מה שצריך וחיכיתי.
לא הסכמתי לבהות במקל הבדיקה במשך חמש דקות ובינתיים התחלתי להתארגן לי, כאילו כלום לא קרה. כאילו אני לא מחכה לבשורה שיכולה לשנות לי את החיים….
ואז החלטתי להתמודד עם האמת.
יאללה. אמרתי לעצמי. בואי נגמור עם זה.
מגיעה למקל ורואה שם פס אחד חזק וברור ועוד אחד דק דקיקון בהיר. כזה שרק בזווית מסויימת של אור אפשר לראות אותו. אבל הוא שם!!! קופצת וצוהלת משמחה בשירותים.
לקחתי את המקל ורצתי איתו לחדר להעיר את טל.
תארו לכם את האכזבה, כשהוא הסתכל על המקל ולא ראה כלום.
"את מדמיינת" הוא אומר לי. שוקל אם לאשפז אותי עכשיו על שיגעון או להבין שההורמונים מטריפים אותי. ואני, סמוכה ובטוחה שאני רואה שם עוד פס.
"זה שם ממי. יש שם עוד פס. אני בטוחה בזה."
אולי אני באמת הוזה? חשבתי לעצמי.
"נעשה עוד בדיקה בשבת! ככה נדע בטוח." אמרתי לו.
החלטנו ללכת לתור, לקבל הנחיות להמשך טיפול ובמקביל ללכת לעשות בדיקת דם ביום ראשון. לראות אם אולי… בכל זאת.. יש שם משהו…
הגעתי למרכז. הרופאה הסבירה מה עושים בסיבוב הבא. מחכים למחזור, כשיגיע באים לבדיקות דם, מעקב זקיקים, שוב זריקות גונאל אף, המשך מעקבים, וההמשך ידוע וברור.
"נעשה עוד הזרעה. יהיה בסדר. בסוף זה ייקלט" היא אמרה. בטוחה ומחוייכת.
ואני, מבולבלת לגמרי. לא יודעת מה לחשוב. מוציאה לה את בדיקת ההריון מהתיק ומראה לה. "תראי! תראי! יש פה עוד פס!" אמרתי לה.
"אני לא מסתמכת על בדיקות ביתיות. אם לא תקבלי מחזור ביומיומיים הקרובים, נעשה בדיקת דם ביום ראשון. ככה נדע בטוח. בסדר?" ניסתה לאפס ולהרגיע אותי.
אבל אני? כבר הייתי על קוצים. לא שהיה לי מה לעשות עם זה.
פשוט סבלנות. עוד יום יומיים של המתנה.
יומיים של המון רגשות מעורבים שכבר הרגשתי משוגעת. תקווה ויאוש, שמחה ועצב, בכי וצחוק. וכל זה, בשילוב עם איפוק, כי אני אפילו לא בבית שלי.
יאללה, שיגיע שבת בבוקר ואעשה עוד בדיקה. חשבתי לעצמי.
והנה הוא הגיע.
מפחדת, חוששת ומהססת, נכנסתי לשירותים עם הבדיקה.
יודעת שעכשיו זה ודאי. כן או לא.
המחזור עוד לא הגיע והיה אמור.
אז עשיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי.
ואז הם הופיעו להם. בבירור! שני הפסים האלה. שחיכיתי להם כל כך.
לא ידעתי אם לבכות, לצעוק, לקפוץ, לחייך, או פשוט להתיישב ולעכל.
כנראה שלא דמיינתי.
אבל כמו שהרופאה אמרה, עד שלא רואים בטא גבוהה בבדיקות דם, זה לא ודאי!
למחרת, יום ראשון, התייצבתי בשש וחצי במעבדה וחיכיתי לעשות את בדיקת הדם..
מאותו רגע ואילך, התחברתי לאתר של מכבי כל דקה. עד שהגיעה התוצאה.
בטא! 380!
יש הריון!!!!
יששש הריון!!!!
ברור שכל זה לא עובד בלי עבודה עצמית - שינה, אוכל, רוגע.. דברים שקצת נשכחו לי בכל הטירוף שנקרא חיים.
ועכשיו המסע האמיתי מתחיל….
