מאבקי כוח עם הילדים יכולים לקרות בכל גיל, אך לרוב קיימות שתי נקודות שיא: בסביבות גיל שנתיים, המכונה גם "גיל שנתיים הנורא", ובסביבות גיל ההתבגרות. כמו בכל "מלחמה", גם במאבקים המשפחתיים יש רק מפסידים.

 

מאת: רוסנה ברגהוף

 

מאבקי כוח עם הילדים יכולים לקרות בכל גיל, אך לרוב קיימות שתי נקודות שיא: בסביבות גיל שנתיים, המכונה גם "גיל שנתיים הנורא", ובסביבות גיל ההתבגרות. כמו בכל "מלחמה", גם במאבקים המשפחתיים יש רק מפסידים. הרבה זמן ואנרגיה הולכים לאיבוד, אנחנו "עומדים על המשמר" כדי לא לאבד את השליטה על מה שקורה בבית ומפסידים את הקשר האמיתי עם הילדים שלנו - קשר שאמור להיות מבוסס על אמון, שיתוף פעולה ולב פתוח.

 

האם זה מוכר לכם?

כמה פעמים מצאתם את עצמכם מנהלים וויכוחים ומאבקי כוח אינסופיים עם הילדים שלכם? בגיל שנתיים הוא נשכב על הרצפה עם התקפי בכי, כי הוא רוצה לאכול דווקא עם הכפית האדומה, או כי לא בא לו להחליף בגדים; בגיל שלוש הוא רוצה לבחור בעצמו לאן לטייל; בגיל חמש אתם מבקשים ממנו לכבות את הטלוויזיה והוא מתעלם או עונה "לא רוצה". בגיל קטן, כל פעולה יומיומית פשוטה עלולה להפוך למאבק מתיש, הלוקח מההורים המון אנרגיה - להחליף חיתול, לעשות אמבטיה, לצחצח שיניים, להתלבש, לאכול, לחזור הביתה מגן המשחקים או ללכת לישון. כשהילד גדל, הנושאים מתחלפים, אך "רוח המאבק" נשארת. כעת זה יכול להיות וויכוח על איזה שעה מותר לחזור הביתה מבילוי עם חברים, ועוד. לא פעם אנחנו יוצאים מהכלים- כועסים, צועקים, מאיימים, מענישים או מרוב ייאוש שוקלים לוותר מראש על מנת למנוע עוד מצב של קונפליקט. לעיתים נדמה שאנחנו זקוקים לתואר בחינוך מסמינר אורנים על מנת להצליח להתמודד עם הילדים שלנו. מדוע מאבקים אלו קורים וכיצד ניתן להימנע מהם?

 

מדוע זה קורה?

בסביבות גיל שנה וחצי- שנתיים, הילד מתחיל לפתח תחושת נפרדות מהאם ומודעות להיותו אינדיבידואל יחיד ומיוחד. הוא מפתח כישורים שונים - יכולת ניידות, שפה ועוד, המאפשרים לו להשתחרר מן התלות המוחלטת בדמות המטפלת. יחד עם זה מתפתחת גם שאיפה לעצמאות ואוטונומיה. לילד כבר יש רצונות משלו, וזה לא תמיד תואם את הרצונות שלנו, ההורים. זוהי התפתחות טבעית ואוניברסלית, הנכונה לילדים מכל התרבויות. אבל, תופעת "גיל שנתיים הנורא", וגם מאבקי הכוח בהמשך הדרך, מוכרים בעיקר בעולם המערבי. אם כן, האם אנחנו עושים משהו לא נכון?

לפי גי'ן לידלוף, כותבת הספר "עקרון הרצף", המקור של תופעה זו קשור בטעות נפוצה שנעשית על-ידי הורים בעולם המערבי: אנחנו נוהגים להקדיש את מוקד תשומת הלב שלנו לילד, במקום להתמקד בפעילויות היומיומיות שאנו עושים. זה נותן לילד המון כוח, והוא אינו יודע כיצד להתמודד עם כוח זה. לפי התאוריה של עקרון הרצף, בחודשים הראשונים לחייו התינוק מצפה להיות בקרבה פיזית מתמדת לדמות המטפלת, תוך שהיא נמצאת בתנועה ועסוקה בפעילות כלשהי, יחד עם מבוגרים נוספים. כך נענים הצרכים הרגשיים של הילד (אהבה, חום, בטחון) ובמקביל הוא לומד כיצד מתנהל עולם המבוגרים. עם הזמן הוא מצטרף לפי יכולתו לפעילות המבוגרים, מתוקף היותו ייצור חברתי השואף להשתלב בחברה. ילדים שגדלו בצורה זו, אינם מנהלים מאבקי כוח עם ההורים. הסבר נוסף קשור לתגובות שלנו להתנהגות הילד. צעקות ואיומים משולים להוספת עצים למדורה בוערת. כאשר אנחנו "יוצאים מהכלים" ומאבדים שליטה, הילד מבין שיש לו המון כוח, והוא ממשיך להשתמש בכוח זה על מנת להשיג את מבוקשו.

 

אפשר גם אחרת

מה מומלץ לעשות כדי למנוע מאבקי כוח ומהי הדרך הנכונה להתמודד עם מצבי קונפליקט? כיצד נוכל לגדל ילדים מבלי להיאבק אתם?

• להתמקד בפעילות: מגיל קטן, נסו ליצור כמה שיותר מצבים בהם אתם יחד עם הילד ועוסקים בפעילות שגרתית - עבודה בגינה, סידור הבית ועוד. נסו להימנע ממצבים בהם אתם יושבים באופן פסיבי ומביטים על הילד.
• שימוש בכלים של "תקשורת מקרבת": כאשר אנחנו צועקים, מאיימים, מנסים לגרום לילדים לפעול מתוך אשמה, בושה, פחד מעונש או רצון לתגמול - אנו משתמשים בדפוסים של תקשורת אלימה. במקום זה, במצבי קונפליקט, נוכל להביע את הרגשות שלנו (כעס, תסכול, עצב ועוד), להביע את הצרכים שלנו שאינם נענים (צורך בשיתוף פעולה, צורך להגיע בזמן לעבודה ועוד) ואז להביע בקשה מעשית ברורה, בלשון חיובית. במידה ולילד יש התנגדות או קושי למלא את הבקשה, יש לבדוק אתו אלו צרכים ורגשות שלו מונעים ממנו לעשות זאת. יחד תוכלו למצוא פתרון אשר יענה על הצרכים של שני הצדדים.
• איזון בין חופש בחירה לגבולות: בדומה לנו, גם לילדים שלנו יש צורך שיבינו ויראו אותם, וצורך בחופש ועצמאות. חשוב לכבד צרכים אלו, תוך כדי הצבת גבולות ברורים. לא תוכלו להתפשר על מצבים שמסכנים את הילד או את הסביבה. אך גם חופש בחירה בין אינסוף אפשרויות עשוי לבלבל את הילד. למשל, אם בת השנתיים וחצי מבקשת לבחור בעצמה מיטת מעבר, הציעו לה שתיים או שלוש מיטות העונות על הצורך, בעיצובים ובצבעים שונים. אם לילד בן שלוש חשוב להחליט לבד מה ילבש בבוקר, תנו לו לבחור בין מספר אפשרויות מצומצם ולא מתוך כל הארון בגדים. הסבירו לילד מה הולך לקרות, למשל: אם לא תגיע בעצמך לאמבטיה, אני אקח אותך לשם. הימנעו מאיומי סרק ועמדו מאחורי המילה שלכם. נסו לשמור על עקביות ועמדה אחידה בין שני ההורים.
• אהבה ללא תנאי: חשוב שהילדים יקבלו את המסר שאהבתכם אינה תלויה בדבר. כאשר אתם מעבירים ביקורת, בקרו את ההתנהגות עצמה ולא את הילד. הימנעו מהדבקת תוויות כגון ילד "רע" או ילד "טוב". האמינו שהילדים מטבעם רוצים להקשיב ולשתף פעולה. זכרו שילדים עושים את מה שאנו מצפים מהם, ולא את מה שאומרים להם לעשות.