גם אתם מתחזקים ליד הקריירה הפורחת שלכם משרה שנייה, או אולי ראשית, של נהגי חברת הסעות? הילדים של היום עסוקים עד מעל לראש: נגינה, כדורגל, כדורסל, ג'ודו, חברים, שיעורים פרטיים, ולכל מקום צריך לקחת אותם. כתוצאה מכך הפכו ההורים שפעם היו רק כספומט, גם לחברת הובלות.

צילום באדיבות 2p סטודיו

17:09 -             אבא קבעתי חזרה ללהקה עם שחר. אתה צריך לקחת אותי לשם. (השני)

17:10 –             שלום גם לך, אני בדרך (אני)

17:17 –             צריך לאסוף את הקטנה מחברה, תתקשר כשאתה מתקרב. (המנכ"לית)

17:18 -              אני מקפיץ אותו לשחר, מתי אוספים אותה? (אני)

17:20 -              בסביבות שש. (המנכ"לית)

17:32                מתי אתה מגיע? יש לי חוג היום. (הגדול)

17:16 -              עוד עשר דקות. תשאל את אמא איפה גרה החברה של אחותך. (אני)

17:18 –             אוף!!! עוד פעם תגיע ברגע האחרון!!! (הגדול)

17:29 –             תרד למטה, אני כאן. (אני)

17:29:20 –         הגיע זמן!!! אמא אמרה שהיא תאסוף אותה וצריך לקנות חלב למחר בבוקר. (הגדול)

18:43 -              מי מחזיר אותי אתה או אמא? (השני)

18:44 -              אולי אתה רוצה לישון אצל שחר היום? (אני)

18:44:44 -            מצחיק מאוד... אתה מגיע? (השני)

18:47 -              כן, כן, אני בדרך אליך.

19:21 -              אבא אתה בא לאסוף אותי? (הגדול)

19:22 -              מי זה אבא שלך? (אני)

19:22:26 -            אבא, נו!!! אתה בא? (הגדול)

19:24 -              אני בא, אני בא... (אני)

 

מכירים את זה? גם אתם מתחזקים ליד הקריירה הפורחת שלכם משרה שנייה, או אולי ראשית, של נהגי חברת הסעות? הילדים של היום עסוקים עד מעל לראש: נגינה, כדורגל, כדורסל, ג'ודו, חברים, שיעורים פרטיים, ולכל מקום צריך לקחת אותם. כתוצאה מכך הפכו ההורים שפעם היו רק כספומט, גם לחברת הובלות. מרגע שהם חוזרים מבית הספר, מתחילות ההסעות – את הגדול לגיטרה, את השני לקראטה ואת השלישית לחברה ואז שוב את כל הסבב, מהסוף להתחלה. כשגרים בישוב קטן או מרוחק הבעיה קשה אף יותר, כיוון שאפשרויות התחבורה מעטות יותר והילדים נזקקים להסעה לכל מקום.

 

דודו פישר, מנכ"ל סטריט ארט, חברה גדולה בצפון לפרסום ע"ג קירות, נשוי לורד, מנהלת בי"ס ואבא לתאומים בני 13 ובן נוסף, בן 8. גרים בהרחבה קהילתית, קיבוץ הסוללים: "אשתי ואני מבלים את  שעות האיכות עם הילדים ברכב, מסיעים אחד לכדורסל, שני לשיעור גיטרה, ואת שניהם לחברים  או לסדנת תיאטרון. כשמסתיים הסיבוב הראשון יוצאים לדרך כדי להחזיר את זה מפה ואת ההוא משם. הטלפון הנייד שלי הפך ל- gps והוא כל הזמן משדר לי הוראות נסיעה. בשניים זה יותר קל, כי אנחנו מתחלקים בהסעות. כל שבת אנחנו יושבים ועושים בבית תיאום כוונות - עוברים על לוחות הזמנים לכל השבוע, של ורד שלי ושל הילדים ומתכננים את מהלך השבוע. ורד ואני מחלקים בינינו מי לוקח את מי, מתי ולאן ונצמדים לזה במשך השבוע. בבלת"מים, מי שיכול. לורד יש את הימים שאין בהם גמישות ולי יש את הימים שלי. מנסים למצוא את האיזון כדי ששום דבר לא ייפגע – לא העבודה שלה, לא העבודה שלי והכי חשוב – לא הילדים. בעקרון, אנחנו חיים את אורח החיים בבית על-פי לו"ז מתוכנן ומנסים להתגמש עד כמה שניתן. חשוב לציין שמי שבוחר לגור בישוב קהילתי צריך לקחת בחשבון שלצד היתרונות של מגורים באווירה קהילתית, כפרית ישנו גם החיסרון של ריחוק מפעילויות וחוגים שלא כולם מתקיימים בתחומי היישוב. אני מכיר משפחות שמגבילות את הילדים ולא מאפשרות להם לקחת חלק בפעילויות שמצריכות הסעה. אנחנו לא מוכנים לוותר על מגוון של פעילויות אלה, ולכן צריך לקחת אחריות, וכן, להפוך לפעמים לסוג של "שאטל", במיוחד כשיש 3 ילדים ולכל אחד מהם לוח זמנים משלו, עם חוגים, חברים, מסיבות. באורח החיים שלנו ברור לנו שנדרשת מעורבות הורית גבוהה ברמת ההסעה וזה חלק טבעי מהבחירה שלנו.

 

ורד שפרונג-קופליק, מתגוררת בראש העין  מנחה במרכז לאינטליגנציה רגשית. נשואה לשמוליק, איש היי-טק ואם לשלישיה, שתי בנות ובן בגיל 15: "עם העלייה בגיל הפכנו, שמוליק ואני, מחברת מוניות יום גם לחברת מוניות לילה. בזמן השביתה בכלל הייתה קטסטרופה נאלצנו להחליף את היום בלילה, לפי הפעילויות של הילדים. אחת הבנות שלנו התאמנה כספורטאית מצטיינת מחוץ לישוב ושלוש פעמים בשבוע, לא משנה מה היה בלו"ז שלי באותו היום, התייצבתי להסיע אותה ב- 15:30 לאימון ובעלי הודיע בעבודה ששלוש פעמים בשבוע הוא יוצא מוקדם מהעבודה להחזיר אותה. הבת השנייה משתתפת בחוג צילום בכפר סבא. כשאני מסיעה אותה לשם, אין לי טעם לחזור אז אני מוצאת את עצמי  מעבירה את הזמן בשופינג עד לסיום החוג, מה שלא מיטיב עם העו"ש כמובן. והבן משתתף בפרויקט רובוטיקה ייחודי בבי"ס שדורש ממנו להישאר בבי"ס עד שעות מאוחרות. לפחות 3 פעמים בשבוע אנו מחזירים אותו בסביבות עשר בערב מביה"ס, כך שגם הוא "לקוח" מכובד בחברת ההסעות  המשפחתית.גילינו עם הזמן שהדרך היחידה לשרוד לו"ז של 3 מתבגרים היא לתכנן את הלוח המשפחתי עד לרמת השניות, ללא הפתעות. כל אחד אצלנו יודע בדיוק איפה כולם נמצאים בכל זמן נתון ואנחנו מארגנים את השבוע לפי הפעילויות של כולם. גם הבחירה של באיזה חוגים להשתתף, תלויה לא רק במה שרוצים אלא גם במה שמתאפשר על-פי הלו"ז של האחרים. מצד שני, אנחנו הופכים את הנסיעות לזמן איכות עם הילדים. זה זמן מצוין  לשוחח, להכיר את המוסיקה שלהם שמתנגנת באוטו, את החברים שלהם דרך הדיבורית, ובכלל – להכיר טוב יותר את הילדים שלנו. אם מתייחסים לזה כאל רווח וכהזדמנות ולא כאל מחיר שצריך לשלם או כנטל, כולנו נהנים מזה יותר. מצד אחד, אני רואה עצמי קודם כל כאימא, זה המקצוע שאני הכי אוהבת בעולם. מצד שני, אני עצמאית וגמישה יותר בלוחות הזמנים שלי. אם הייתי עובדת במשרה אחרת, אולי הייתי מתייחסת אחרת לקריירת ההסעות שלי".

 

רוני קליין, מנכ"ל פרטיליג'נט- מפתחת ערכות טיפולי הפריה בשחרור מבוקר, נשוי לאילנית, עובדת בחברת ביטוח ואב לשני בנים: 11 ו- 9, ובת  5. המשפחה מתגוררת בחיפה: "אני הנהג של מיס דייזי. אין אצלנו יום בשבוע שלא עושים בו הסעות, כולל משחקי כדורגל בשבת בבוקר. את הסבב הראשון של איסוף מבית הספר והגנים עושים סבא וסבתא שבלעדיהם אנחנו אבודים. מרגע שאשתי ואני מסיימים את יום העבודה אנחנו נכנסים לסבב השני. זה כולל חוגים, חברים ושלל פעילויות. הילדים של היום לא מתפשרים על כלום, ברור להם לגמרי שזה קורה – אבא, תקפיץ אותי, אבא תחזיר אותי. הם עדיין צעירים מדי בשביל לנסוע עצמאית בתחבורה ציבורית אז השינוע שלהם כולו עלינו. מה שכן, אני מנצל את זמן ההסעות כדי להתעדכן ברכילויות האחרונות מבית הספר ונשאר עם היד על הדופק. עם הניסיון והשנים פיתחתי טריק – כשאני רושם אותם לחוגים אני מוציא מהמדריך התחייבות שהוא מחזיר אותם הביתה אחרי כן. אם לא, אין חוג. קשה מאוד להיות שני הורים עובדים ולהסתדר. אני קצת יותר גמיש בשעות שלי, לאילנית קשה יותר להתגמש, וכשאני בחו"ל כל נושא ההסעות נופל רק עליה ואני לא יודע איך היא עומדת בזה. אנחנו מנסים לתאם מראש את השבוע לפי הדברים הידועים כמו חוגים ופעילויות מתוכננות וכשמגיע בלת"ם בודקים מי הכי זמין באותו רגע. אנחנו גם מחזיקים, כמו כל הורה אני מניח, קבוצת תמיכה של הורים של חברים ועושים "קאר-פול" הסעות משותפות שכולם מתחלקים בהם. לא סתם אמרו כבר ש'צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד'...

 

נעמה מגרי"ל, מנהלת פרסום של פיאט לנצ'יה ואלפא רומאו. מתגוררת בראש העין, גרושה ואמא לבת 16 ובן 12:"עם הזמן פיתחתי לי מסלולים קבועים שבהם אני יודעת בדיוק כמה דקות לוקח לי להגיע ממקום למקום. הבן שלי שחקן כדורגל במכבי פתח תקווה, זה אומר אימונים וכמובן משחקים בשבת בשבע לפנות בוקר... הגדולה, מצד שני, פעילה מאוד חברתית. לפני כל מסיבה צריך לעבור אצל חברה אחת, לתת לה את המגפיים ואצל אחרת כדי לקחת ממנה חצאית או להיפך. הילדים כבר מתורגלים, אני מחזירה אותה היא יורדת מהאוטו, הוא יוצא מהבית, נותן לה מפתח, עולה לאוטו מקפיצים אותו לכדורגל, חוזרת לקחת אותה לרופא שיניים, חוזרת לקחת אותו מהאימון אותה מהרופא וזה רק בערב אחד!  מצד אחד הם יודעים כמה זה דורש ומשתדלים להתחשב, אבל איזה ברירה יש להם? – יש משפחות שבהן אומרים לילדים, 'אני לא מסיע, תסתדר לבד' אני לא אשלח אותם בטרמפים או אגיד להם תדאגו לעצמכם. אז אני מתארגנת ומסתדרת. גם בעלי לשעבר ואשתו עוזרים בהסעות.

הבן שלי מסוגל להוציא אותי שלוש פעמים בערב לכל מיני מקומות, כי אין לו אופציה אחרת. אני מעדיפה להסיע אותו ולדעת שהוא בסדר, מאשר לדאוג כל הזמן מה קורה איתו. אני גם אוספת חברים שלו בדרך. הוא מתכנן לי מסלול – תאספי את זה, תורידי את ההוא ותגיעי הביתה.

הגדולה מצידה פתחה חברת הסעות משלה. בקיץ היא ארגנה הסעות אוטובוסים שייקחו אותה ואת החברים שלה פעמיים בשבוע  לספורטק בהרצליה. היא עשתה סקר שוק, גבתה כספים מכל החבר'ה סגרה עם חברת אוטובוסים, הכל בעצמה. כשאני צריכה מונית אני מתקשרת אליה."

 

בסופו של דבר, אנחנו הם אלה המעודדים אותם להיות עסוקים, לטפח חיי חברה משגשגים, להתפרש על מגוון פעילויות מעשירות ולמלא את היום בעשייה  - הכול, רק שלא יישבו כל היום מול המחשב והטלוויזיה. אז מה אנחנו מתלוננים?