בשבועות הראשונים מרגע הלידה בכי התינוק הוא שפת התקשורת הברורה והיעילה ביותר שלו. הבכי משרת צורך הישרדותי לפיו תינוק שלא יבכה עלול להישכח. עם הזמן יכולת התקשורת של התינוק משתפרת, אולם הבכי נשאר השפה הזמינה והיעילה ביותר לצורך השגת מטרות שונות לאורך שנים.

מתוך הספר: 'למה תינוקות בוכים?מדריך להורים (נ)בוכים'

 מאת: סיון אופירי ואירית שקד, הוצאת קינג

בשבועות הראשונים מרגע הלידה בכי התינוק הוא שפת התקשורת הברורה והיעילה ביותר שלו. הבכי משרת צורך הישרדותי לפיו תינוק שלא יבכה עלול להישכח. עם הזמן יכולת התקשורת של התינוק משתפרת, אולם הבכי נשאר השפה הזמינה והיעילה ביותר לצורך השגת מטרות שונות לאורך שנים.

לעתים קל לכם כהורים לאתר את המקור או את הסיבה לבכי ולעתים קשה יותר. באופן כללי, ניתן לחלק את בכיים של תינוקות לשני סוגים עיקריים:

1. בכי על רקע אי-נוחות ומילוי צרכים פיזיים: בכי זה מבקש התערבות של המטפל כגון הנקה, החזקה בידיים, תנועה, עשיית צרכים ועוד.
2. בכי כמנגנון לשחרור מתח ולחץ: תינוקות רבים יחוו פחד ולחץ לאחר לידה טראומטית, ניתוק מההורים, שהייה בסביבה חדשה ולא מוכרת ועוד. לעתים על התינוק לפרוק את רגשותיו כדי להגיע למצב של רגיעה.

 

חשוב להבין שהבכי הוא דרכם היחידה של התינוקות להביע מגוון שלם של צרכים (הן פיזיים והן רגשיים - מזון, טיפול, אהבה, מגע, תנועה, הגנה, תשומת לב, קרבה, מציצה וכדומה). רצונותיהם הם צורכיהם, הם אינם מנסים להערים או ליצור מניפולציה עליכם או על כל אדם אחר. ככל שתעזרו לתינוקות לבכות פחות, תהיו נגישים כשיזדקקו לכם ותנסו להבין את צורכיהם הם יגדלו ויהיו לבוגרים עצמאיים, רגועים ובעלי ביטחון עצמי.

 

הקשבה לצליל הבכי ותשומת לב לאינטנסיביות שלו מאפשרת לכם לזהות שלוש תבניות בכי עיקריות:

1. בכי מונוטוני שנשמע כמו: דה-דה-דה. זהו בכי "מדבר", שתפקידו למשוך את תשומת לב ההורה ולבקש את נוכחותו. משמעותו לרוב, "משעמם לי", "אני צריך ליטוף", "תרימו אותי, בבקשה". בהישמע בכי כזה עליכם ליצור קשר עין עם תינוקכם, לומר מילות נחמה ו/או לקחת אותו לידיכם.
2. בכי שהולך ומתחזק המשדר מצוקה ומשמעותו, "אני צריך עזרה". החלפת חיתול, רעב, עייפות, גזים, חרדה או בהלה. נסו לאתר את הגורם לבכי ולפתור אותו במהירות עד כמה שניתן.
3. בכי פתאומי, באוקטבות גבוהות, שמגיע בבת-אחת יעיד בדרך-כלל על כאב. יש לנסות לאתר את מקורו ללא דיחוי.

 

החברה שבה אנו חיים דואגת להטמיע בנו מיתוסים הקשורים בחינוך הילדים ובגידולם, בלי לבסס מחקרית את טענותיה ובלי להבין את התוצאות לטווח הארוך. הורים רבים מוצאים עצמם עסוקים במחשבה על העתיד (מה יקרה אם...) במקום לחיות את חייהם "כאן ועכשיו" עם תינוקם. למשל, החשש שהוטמע בהם עוד מילדותם שתינוקות שמוחזקים "על הידיים", נישאים לכל מקום, יונקים על-פי דרישה וישנים עם הוריהם ישלטו בחייהם, ולעולם לא יוכלו להיפטר מ"הרגלים רעים" אלה. כתוצאה מכך רבים מאמינים שהיענות עקבית, תמידית ומיידית לצרכיו ולבכיו של תינוקם יהפכו אותו לילד תלותי ומפונק. הורים אחרים אינם מצליחים לשאת את הלחץ החברתי המופעל עליהם ומאיים לשבש את מנגנוני ההישרדות הטבועים בהם. מנגנונים אלו טומנים בחובם מיליוני שנות אבולוציה, והם אשר גורמים להורים לרצות לטפל בתינוק ולהיענות לכל צרכיו. משפטים כגון "הוא יתרגל להיות על הידיים כל הזמן", או "תנו לו לבכות, הבכי רק מפתח את הריאות" ואחרים מסוג זה גורמים לייסורי מצפון ולבלבול גם אצל הורים ותיקים. תחושות אלה נובעות מהסתירה בין האינטואיציה הפנימית שלנו כבני אנוש לבין הפחד לטעות "ולשלם את המחיר" מאוחר יותר.

אולם מחקרים מוכיחים כי דווקא ההפך הוא הנכון: לקראת סוף השנה הראשונה לחייהם, תינוקות שאימותיהם הגיבו לבכיים באופן מיידי בכו הרבה פחות מתינוקות שבכיים נותר ללא מענה זמן רב (bowlby 1973; 1979; 1988) .

תינוקות שנישאו בידי הוריהם שעות רבות ביממה וכל צורכיהם מולאו באופן מיידי יפחיתו בהדרגה את התלות שפיתחו בהוריהם, ילמדו להאמין בעצמם ולסמוך על יכולותיהם ויגדלו להיות ילדים עצמאים ומלאי ביטחון.

לעומתם, הורים אשר "דוחפים" את תינוקם לעצמאות בשלב מוקדם מדיי ואינם מאפשרים לו להיאחז בהם בתקופה שבה הוא עדיין "מתוכנת גנטית" להיות צמוד אליהם או למטפל אחר, מסתכנים בכך שהוא עלול דווקא לפתח תלות מתמשכת בהם.

 

מנגנון ההישרדות טבוע בגופנו גם אם אנחנו מסיטים את מבטנו מתינוקנו. נשים מניקות מעידות כי כשהן שומעות את תינוקן בוכה, חלב מתחיל לזרום משדיהן. זו דרכו של הטבע לדאוג שהאם תיגש אל תינוקה ותטפל בו.

מאחר שרוב התפתחות המוח האנושי נעשית אחרי הלידה, האירועים שאותם התינוק יחווה בשנים הראשונות יהיו בעלי משמעות לכל חייו. מבחינה פיזית, ברוב המקרים התינוק יגדל ללא קשר לסגנון ההורות אותה יחווה – כל עוד יקבל מזון ושתייה. אולם התפתחותו המנטלית מושפעת מסוג הקשר שלו עם הדמות המטפלת הקרובה אליו ביותר ותלויה בו לחלוטין, שכן תינוק אינו יכול לגדול לבד. תינוק בוכה משמע שהוא זקוק לדבר-מה החיוני להמשך חייו ובריאותו הנפשית והפיזית. בעקבות הבכי מציפים את גופו הורמונים המופרשים בעתות לחץ ומתח, ואלה עלולים לגרום אצלו למפל של תגובות (פיזיות ורגשיות). אם בכיו לא נענה או אם התינוק חווה התעלמות מצרכיו ומהסימנים שהוא משדר, הוא לומד שהניסיון שלו ליצור תקשורת הוא ניסיון עקר וחסר תקווה. התעלמות חוזרת ונשנית תגרום לו לתחושה של נטישה, בדידות וייאוש. לרוב יגיבו תינוקות כאלה בבכי "על כל דבר קטן", או שיפסיקו לבכות לחלוטין ויאבדו את האמון בעולם המבוגרים.

לעומת זה, תינוק שצרכיו נענים מייד ושזוכה למגע אוהב ולמילים חמות, ילמד לבטוח במטפליו, יפריש הורמוני הרגעה בעתות לחץ וידע להתמודד עמן בצורה טובה יותר במהלך חייו (ראו הרחבה בפרק ג', קצת כימיה).

לתינוקות צרכים רבים שלעתים אינם עולים בקנה אחד עם סדרי העדיפויות או עם לוחות הזמנים של עולם המבוגרים. ואכן, טיפול בתינוק הוא מטלה כבדה ומלאת אחריות.

 

"ואם הוא יתרגל?"

תינוקות לא השתנו במהלך ההיסטוריה וכך גם צורכיהם. אולם הסביבה, התרבות ודרך גידול התינוק עברו שינויים ותהפוכות, לאו דווקא לטובתו ולעתים תוך התעלמות מצרכיו האמיתיים. בכל מקרה, ללא תמיכה פיזית של ההורים או של דמות מטפלת אחרת, תינוקות אינם מסוגלים להרגיע את עצמם כיוון שאינם יכולים לאזן, ללא עזרה חיצונית, עקבית ומיידית, את מערכת העצבים הלא-בשלה שלהם.

עם זאת, חשוב לציין שגם אם ניסיונותיכם להרגיע את התינוק הבוכה אינם צולחים באותו רגע ממש, הם בכל זאת בעלי אפקט לטווח הארוך. התינוק לומד שמטפליו מגיבים לניסיונות התקשורת שלו ומקשיבים לו. הענקת תשומת לב לתינוק חשובה גם ברגעים שבהם הוא נראה רגוע ושלו, ותורמת לכך שילמד לתקשר עם מטפליו.

לפיכך אפשרו לתינוק להיות תינוק ולהביע את צרכיו בחופשיות. טפלו בו בחמלה וזכרו, אי-אפשר "לפנק" או "לקלקל" תינוק בכך שנענים לצרכיו, מעניקים לו אהבה ללא גבולות, תשומת לב מלאה והקשבה.

 

קחו טיפ:

יש שטוענים שהעובדה שהתינוק האנושי נולד "חצי מוכן" וזקוק לתמיכה מלאה של מבוגרים לשם הישרדותו גורמת לו להסתגל בקלות יתרה לנסיבות, לסביבה, ולתרבות שאליה נולד.