מה המטפלות של הילדים חושבות עלינו?
סטריליים מדי, חשדנים, נודניקים ואפילו מזניחים - מטפלות ותיקות כבר ראו הורים מכל הסוגים. ואם חשבתם שרק למעסיקים יש תמיד מה להגיד על המטפלת של הילד, כדאי לכם לקרוא איך זה נראה מהצד שלהן.
מאת: רינה זיסמנוביץ באדיבות אתר onlife
פרלמנט המטפלות הוא מוסד ידוע כמעט בכל עיר בארץ. בכל פארק מרכזי, בכל יום בשעה קבועה, מתאספות המטפלות עם הילדים, ומחליפות חוויות. "הבעיה היא לא בילדים", אומרות כולן כמעט פה אחד, "הבעיה היא בהורים. אפשר לראות מיד עם הכניסה לבית לאיזו משפחה אתה נכנס. גם אם מנסים להסתיר את זה כמה שירצו. הבעיה מתעוררת במצב בו הילדים מתוקים, אבל ההורים הם זוועה. אי אפשר הרי לעזוב עבודה בכל פעם שמשהו לא מסתדר. אבל לפעמים זה פשוט בלתי נסבל".
המשפחה הסטרילית
מילה מאשדוד עובדת כמטפלת כבר כמעט 10 שנים. היא בשנות הארבעים לחייה, והיא כבר ראתה הכל, את כל סוגי הבתים, ההורים, המשפחות, הילדים. יש לה מה לומר על ההורים שחושבים שהם יודעים הכל, אבל פחות מכל יודעים איך לחנך את הילדים שלהם. "אני אוהבת את הילדים מאוד", היא אומרת, "אבל את ההורים לפעמים פחות. הם מפקידים בידיי את הדבר הכי יקר להם בחיים, אבל נועלים מפני את הטלפון, כדי שאני לא אעשה שיחות. האמהות מדגישות שהן רוצות שאני אטפל רק בילדים, אבל תמיד שואלות אם אני יכולה לבשל 'משהו קטן', כי הן חוזרות מתות מהעבודה".
עוד כדאי לקרוא:
לפני שלוש שנים, אחרי חמש שנים באותה משפחה, שבה גידלה שני ילדים עד שהחלו ללכת לגן חובה, היא פנתה לחפש משפחה חדשה. "נכנסתי לפגישה הראשונה, וידעתי שזה יהיה סיוט. הבית היה מלוקק בצורה שאי אפשר לתאר. והרי מדובר בבית שיש בו תינוק בן שנה וחצי. האימא הייתה מאוד מחויכת ונחמדה, ואמרה לי שהיא מצפה ממני לשמור על הילד נקי. היא לא אמרה לי לאהוב אותו, לא ביקשה שאטפל בו יפה. רק לשמור עליו נקי.
"אני אולי לא פסיכולוגית, אבל אובססיה כזו היא אף פעם לא בריאה. הכל היה בבית נקי מדי. סטרילי מדי. כל הצעצועים שלו, הבגדים, הכל היה מסודר למסדר מפקד. פשוט ריחמתי על הילד. הייתי מתגנבת איתו לפארק כדי שישחק קצת בחול, וירגיש ילד. אחר כך מהר הייתי מקלחת אותו, וכשאימו הייתה חוזרת הביתה, הוא היה נקי ומצוחצח".
המשפחה החונקת
אידה מאזור השרון, בשנות החמישים לחייה, היא המטפלת שכולם היו רוצים. אוהבת, מחבקת, אבל גם היא לא ציפתה להיכנס למשפחה כל כך מחבקת, יותר מדי מחבקת. "בפגישה הראשונה שלי איתם, ראיתי שהם נעימים, חמים וממש התלהבתי. עד שזה התחיל, הם רצו לדעת עליי הכל, בכל רגע. הייתי מקבלת טלפונים כמה פעמים ביום, אחרי שעות העבודה. הם רצו לדעת מה שלומי, איך הבעל, הילדים, ומה לא. הם רצו שנהפוך לחברים הכי צמודים. אגב, על הבן שלהם, שהיה תחת השגחתי, הם כמעט ולא שאלו", היא מספרת.
אידה ניסתה לרמוז להם, שאולי כדאי קצת להרפות, אבל המסר לא ממש עבר. "זה כאילו שיש לך חברים שאתה לא מבין מאיפה הם צצו. נכון שזה חשוב להיות ביחסים טובים, אבל כדאי להבין שאני המטפלת של הילד ולא שלכם". ההזמנות לארוחות שבת, ימי הולדת, חגים, אירועים משפחתיים, לא איחרו לבוא. "הרגשתי שאני פשוט נעלמת ונבלעת בתוך המשפחה הזו. לא היו לי בכלל חיים פרטיים. כשניסיתי לסרב, הם פשוט המשיכו להתקשר ולבקש עוד ועוד. זה היה בלתי אפשרי להדוף אותם".
השיא הגיע כשאידה ביקשה חופש לכמה ימים, כדי לבלות אותו עם משפחתה. "הם ממש נעלבו מהבקשה. הם הרי רצו לבלות את החופש יחד איתי. למען האמת הייתי צריכה לראות את זה כשהגעתי. אבל כל כך התלהבתי מקבלת הפנים החמימה שלהם, עד שהרשיתי לעצמי להתעלם מסימני האזהרה".
משפחת "האח הגדול"
גילה מהמרכז, בת 51, היא מטפלת ידועה ומוכרת במקום מגוריה. כמעט כל מי שמחפש מטפלת, מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר את גילה. "התחלתי לעבוד בבית משפחה צעירה, עם בתם בת החצי שנה. השאירו לי הוראות מדוקדקות מה לעשות, איך להלביש, מה לתת לאכול, ובכל זאת, בכל יום הם התקשרו וביקשו ממני כל מיני בקשות. פעם, זה לבדוק האם המפתח במגירה, האם הגז כבוי, האם השמלה האדומה של האישה התייבשה".
"הבנתי שאני במעקב מדוקדק. אבל המוזר הוא שהמצלמות שהותקנו, היו בכל המקומות שאין סיכוי שאני אגיע לשם עם הילדה. כלומר, מה שאני אעשה איתה זה בסדר, ובלבד שאני לא אגנוב כסף. הם נהגו להשאיר מטבעות פזורות על השולחן, ובסוף היום לספור אותן, כבדרך אגב. יום אחד יזמתי שיחה עם האישה. אמרתי לה שאני מודעת לכל המעשים שלה, היא הכחישה מכל וכל, אבל הבקשות המוזרות נפסקו".
גילה עבדה במשפחה הזו שנה אחת בלבד. "זה עניין של חשדנות וביטחון. הם אולי החליטו לבטוח בי, אבל אני הפסקתי לבטוח בהם. נכון שיש סיפורים עם מטפלות, אבל צריך לבדוק כל עניין לגופו".
המשפחה המזניחה
רונית, בת 28, הייתה בת 23 כשהחליטה לעבוד כמטפלת במקביל ללימודים. היא מצאה משפחה שגרה בקרבת האוניברסיטה, והמצב נראה אידיאלי. רק שמהרגע הראשון, הא פשוט לא ראתה את ההורים בבית. "הם נתנו לילדה לעשות מה שהיא רוצה, ואני הייתי צריכה לסבול את זה.
"הפילוסופיה החינוכית שלהם דגלה בחינוך חופשי. כל כך חופשי, שהילדה בת ה-5 שטיפלתי בה רדתה בי בצורה כל כך נוראית, עד שהרגשתי שאני נמצאת במחנה עבודה אמיתי. בכל פעם שבקשותיה לא נענו, היא פשוט רקעה ברגליה וצרחה עד שנתתי לה מה שביקשה. כשדיברתי כל זה עם ההורים שלה, הם פשוט חייכו, ואמרו "היא הרי ילדה". הם יצאו מתוך הנחה שהחינוך שלה הוא עניין מקרי בהחלט".
כמה חודשים אחרי שרונית התחילה לעבוד בבית המשפחה, היא הוזמנה לנסוע איתם לחופשה משפחתית. "רק המחשבה על החופשה הטריפה אותי, אבל הם הציעו לי תשלום מפתה, וכסטודנטית ענייה ומרודה, הסכמתי. בחופשה, ההתנהגות של ההורים חזרה על עצמה. הם היו נעלמים לשעות ארוכות ומשאירים אותי איתה. וזה לא שהם היו אנשים רעים, אבל החיים שלהם קדמו לכל". רונית התעמתה עם המעסיקים שלה, בסופו של דבר, אבל הם בכלל לא הבינו על מה היא מדברת. "הם היו בטוחים שהם ההורים המושלמים".
אז הנה, קיבלתם את התמונה כולה. ככה אנחנו נראים בעיני המטפלות של הילדים שלנו. השאלה הנשאלת היא, האם ככה אנחנו רוצים להיראות באמת? אז בפעם הבאה שאתם מראיינים מטפלת כדי לשמור על הילד שלכם, תחשבו על זה, תחשבו על זה שוב, ותזכרו שאולי זו קלישאה, אבל דברים שרואים משם, ממש לא רואים מכאן.