מי מאיתנו לא מגיב למראה של עגלה עם שני תינוקות הנראים דומים זה לזה כל-כך?

בדרך כלל זה מראה שפועל עלינו רגשית (בעיקר על הנשים שבינינ.(ו

אבל מה זה באמת להיות תאום?

מאת: סיגל לוי- פסיכולוגית קלינית מומחית לתאומים

מי מאיתנו לא מגיב למראה של עגלה עם שני תינוקות הנראים דומים זה לזה כל-כך?

בדרך כלל זה מראה שפועל עלינו רגשית (בעיקר על הנשים שבינינ.(ו

אבל מה זה באמת להיות תאום?

אני חייבת להודות כי עד שרופא הנשים שלי לא אמר לי שיש לי תאומות, לא הייתי מודעת לנושא זה, למורכבותו ולאתגרים שבו, למרות שכבר הייתי פסיכולוגית קלינית והיה לי ידע רב על ילדים, הורים ומה שביניהם. החיים שלי הובילו אותי ללימוד וחקירה של עולם ומלואו, שחשוב מאד להכירו בעיקר לאור העובדה שהתופעה הופכת כה שכיחה בישראל בשנים האחרונות וכמעט בכל גן או כיתה אפשר למצוא היום לפחות תאום אחד.

 

מאז ומתמיד מעוררת התאומות תשומת לב והתייחסות מיוחדת בקרב בני האדם. היא זוכה להתייחסות גדושת אמונות, אגדות ומיתוסים בעלי גוון חיובי או שלילי, אך לעולם אין נשארים אדישים למולה: היו שייחסו לתאומים סגולות על-טבעיות כגון כושר ריפוי, הענקת פריון והגברת גשמים ומאידך, במקומות אחרים היו ללידת תאומים קונוטציות שליליות ואפילו מסוכנות, כגון ביטוי לגילוי עריות במשפחה, או לחוסר נאמנותה של האם היולדת.

 

אגדות וסיפורים, העוסקים ביחסי קנאה בין תאומים, שבהם האחד נתפס כמקור הטוב המוחלט והשני כמקור הרע והשלילי, חוזרים שוב ושוב במיתולוגיה ובהיסטוריה האנושית. סיפורים מהתנ"ך כמו אלו של קין והבל, או יעקב ועשו שכיחים גם בתרבויות ובדתות שונות. אף מיתוסים על יחסי מיןוגילוי עריות בין תאומים, בן ובת, מצויים בלא מעט דתות ואמונות.

 

בין השאר, אחד הנושאים שיוחסו לתאומים הוא תקשורת על טבעית שהתפתחה בין התאומים לבין עצמם. הביטוי "נפש תאומה" מתייחס לפנטזיה לגבי קיומה של דמות בעולם, הדומה במהותה דמיון עמוק לאדם, כך שיש הרמוניה, הבנה וזרימה מוחלטות ללא כל מאמץ. התקשורת עצמה, הן בספרות והן בקולנוע, אהבה תמיד להדגיש את הדמיון, הזהות ואת הקושי להבחין בין התאומים. סיפורים כמו בן המלך והעני, שלמה המלך ושלמי הסנדלר, או אורה הכפולה, פעלו תמיד על הדמיון הפיזי המאפשר לסביבה לטעות ולהחליף אדם אחד באדם אחר. מרי-קייט ואשלי אולסון, התאומות היפיפיות והמוכשרות, גרפו הון מעצם העובדה שהודגשה שיש שתיים כאלה בעולם. מאידך, לפעמים מנסים להציג את התמונה באופן הפוך, כאילו תאומים הם הפכים, מעין שני חצאים המשלימים ביחד את השלם, כמו בסרט שבו מככבים דני דה ויטו וארנולד שוורצנגר כזוג תאומים.

 

פעם, גם הורי התאומים לא ידעו איך נכון להתמודד עם הדמיון בין התאומים שלהם. גם הם נהגו להדגיש אותו כשהיו מלבישים אותם באופן זהה, מה שרק הגביר בסביבה את הבלבול ואת תפיסת התאומים כזוג בלתי מובחן. לא הושם דגש על יצירה של "נפרדות" פסיכולוגית, כלומר, שכל ילד יגדלבפני עצמו, ולא כ"חצי של שלם". תאומים מרגע התהוותם עוד ברחם אמם נמצאים ביחד, הם נולדים יחד, מתפתחים יחד וכל הזמן רואים לנגד עיניהם את אחיהם התאום. טבעי מאד שיהיה להם יחס מיוחד אל אח שכזה, המלווה אותם באופן כה צמוד לאורך כל חייהם, אולם במצב זה עלולה להיות גם סכנה – אם כל אחד מן התאומים לא יקבל התייחסות שונה, הוא יתקשה להבחין שהוא משהו שונה ומיוחד מאחיו וכך עלולה להיווצר תלות הדדית ביניהם וחוסר תפקוד עצמאי. דוגמאות לכך אפשר לראות עוד בגיל הרך, למשל אם בזוג תאומים, אחד מהם מגלה שליטה בפעולות עדינות ואילו השני מוכשר בתנועה, עלול להיווצר מצב שהאחד גוזר, צובע ומשחיל עבור שניהם ואילו כשנדרשת פעולה של סחיבה, הרמה, דחיפה וטיפוס, מבצע זאת השני. כל עוד הם נמצאים ביחד, הם מצליחים לבצע הכל, אולם למעשה יש פעולות שכל אחד מהם נמנע מלהתנסות בהם, כי מישהו אחר עושה זאת טוב ממנו.

 

תאומים מכירים זה את זה מצוין, ונמצאים בדיוק באותו שלב התפתחות ונהנים פחות או יותר מאותם גירויים. הם יכולים לשקוע בקלות במשחק משותף וליצור עולם פנימי עשיר. יש לכך איכות מיוחדת במינה, אולם חשוב שזה לא יהיה כל עולמם – אם כשיחושו צורך בחברה, יפנו תמיד אל אחיהםהתאום, לא יתאמנו במשחק ותקשורת גם עם ילדים אחרים, אשר אינם מכירים אותם. חשוב לתת להם הזדמנות לפתח את המיומנויות החברתיות שלהם בנפרד, כך שכל אחד יוכל להכיר חברים חדשים ולתת ביטוי לאישיות המיוחדת שלו. ישנו סיפור על תאומות זהות אשר הפכו שתיהן למתרגלות באותו תחום במוסד אקדמי גבוה. בין השיעורים אפשר היה לראות אותן יושבות יחד בקפיטריה ואפילו אוכלות מאותה הצלחת וכאשר היה לאחת חבר ולשנייה לא, הם היו מסתובבים בשלישיה. אולי זה נשמע הרמוני ונפלא, אך אולי לא עודדו כל אחת מהן לפתח עולם משלה הנפרד מזה של אחותה התאומה. דווקא גילויים של קנאה, צעקות וריבים על טריטוריה, בנוסח "זה שלי", המקשים מאד על חיי ההורים, הם ביטוי חיובי לניסיונות של כל תאום להגדיר את עצמו בנפרד.

 

הגישה המקובלת ביחס לתאומים היא של "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" – טוב שיהיה ביניהם קשר ייחודי, קרוב, אולם טוב שקשר זה לא יגביל את התפתחותם והם יהיו מסוגלים להרגיש "שלמים" גם ללא האח התאום וכל אחד יוכל לפתח עולם משלו הנותן ביטוי לאישיות הייחודית שלו.

 

איך עושים את זה? הכל מתחיל בבית מהתייחסות שונה ומובחנת לכל תאום. חשוב ליצור לכל תאום מערכת של חפצים משלו, כבר מהרגע הראשון. אף שהוא עדין אינו מסוגל להבחין בכך, בהדרגה הוא לומד לזהות את הפינה הקבועה שלו, רוכש בטחון ומתוך כך לומד להכיר את עצמו ובהדרגה גם את מה שאינו שלו ושייך לאחיו התאום. נכון שזה יוצר עבור ההורים התארגנות מורכבת יותר, אך זה חשוב וחיוני ל"נפרדות". בנוסף, חשובה מאד השפה בה פונים אל התאומים – פנייה משותפת אליהם תגרום לכך שהם יתייחסו אל עצמם כאל ישות משותפת. חשוב לפנות אליהם בשמותיהם הפרטיים ואלכל אחד בנפרד, גם אם רוצים לומר להם בדיוק אותו דבר. זה נראה להורים מובן שאם אמרת לאחד "לא" גם השני יבין זאת, אבל זה לא כך – גם הוא צריך לנסות את הדבר האסור ולבדוק האם ההורה יגיב באותו האופן גם אליו. כל אחד צריך לשמוע את ה"לא" שלו. זה מתיש להורים, אך אין דרכי קיצור. יצירת ה"לבד" לצד ה"ביחד" היא אתגר עבור ההורים, המשפחה ואנשי החינוך שבאים במגע עם התאומים.