ברוכים הבאים לגיל שנתיים....בשניים!
עד גיל שנה וחצי- שנתיים גידלנו תינוק מתוק, כזה שאנחנו יודעים להרגיע בחיבוק ומילה טובה, כזה שלא בודק כל הזמן למה אנחנו מתכוונים ולא מאתגר על בסיס יומיומי את הסבלנות ואורך הרוח שלנו... אבל היי... הקטנטן גדול יהיה... והאתגר רק מתחיל...
מאת: ענת אביב - ליווי משפחתי להורים ולהורי תאומים
גיל שנתיים וסביבתו מכונים גיל ההתבגרות הראשון. זה הרגע בו התינוק המתוק שלנו אמור לגלות את הגבולות בתוכם הוא חי, לנסות לבדוק מה מותר ומה אסור, ובעיקר לבדוק איך אנחנו, ההורים, נגיב כשהוא עובר גבול שהצבנו מולו.
התינוק המתוק שלנו רוצה להראות לנו שהוא כאן, שיש לו "אני" נפרד משלנו ודעה בכל נושא. הוא מתחיל להתווכח ולנהל מו"מ סביב כל אמירה, מי במילים "לא בא לי!!!" ומי ע"י השתטחות על רצפת הקניון הקרוב...
הוא רוצה שנראה שהוא כאן ושהוא חשוב!
והוא צריך לבדוק את ה"אני" המתפתח שלו במקום בטוח!
מקום בטוח זה אומר שלפני שנציב גבול נחשוב ונבדוק אם הוא יעמוד במבחן המעשי... עד כמה הוא חשוב לנו? איזה ערך הגבול הזה מחזק? איך נגיב "כשיבדקו" אותו? האם אנחנו בעצמנו מתנהלים ומכבדים את הגבול עליו החלטנו?
אני ממליצה לבחור 2-3 נושאים של גבול חשוב עבורנו להתחלה, ולשחרר בשאר המקרים...
הרי לא נרצה לבלות את כל היום באמירת "לא"....
אנחנו מבלים עם הילדים מעט מדי שעות ביום.
בדר"כ יש לנו 3-4 שעות מהרגע שאספנו את הקטנים מהגן ועד רגע ההשכבה, והשעות האלו מכילות בתוכן גם ארוחת ערב, גם אמבטיה, גם זמן חברים או גינה...
אם נתעסק בגבולות שוליים נאבד בקלות את ה"זמן חיבוק" שלנו, את הרגעים האינטימיים והכיפיים שבהורות שלנו, אלו שנותנים לנו את הכוח להמשיך ולהיות שם!
כשיש תאומים, שניים שביחד ולחוד מגלים "אני" יחיד ומיוחד, כזה שיש לו המון מה לומר, האתגר שונה.
או כמו שהגדירה אותו אמא צעירה לתאומים בני שנתיים..."איפה מזדכים...?" :)
ההגדרה של ה"אני" שלי היא חלק מבניית הזהות העצמית שלי כאדם נפרד.
במקרה של תאומים, כל אחד מהם נפרד גם מההורים וגם מהתאום שלו, זה שצמוד אליו עוד מהרחם....
כל אחד מהתאומים מחפש מולנו את מקומו הייחודי, כל אחד לפי תכונותיו ודרכו שלו.
ואנחנו?
אנחנו מתוסכלים מהצורך לומר כל "לא" פעמיים לפחות ( 200 פעם, אבל מי סופר...), מותשים מתחושת המלחמה שסביבנו, ומהאווירה הלא נעימה שנוצרת בבית. מרגישים ש"לא סופרים אותנו".
הכיף וההנאה מהקטנים המתוקים שלנו מתמוססים, ואנחנו מוצאים עצמנו טובעים ברגשות אשם, מתוסכלים וסופרים את השעות שנותרו לזמן ההשכבה:(
מאבק העצמאות של תאומים משוכלל יותר. אנחנו עומדים מול שלושה! תאום אחד, תאום שני ושניהם יחד בשיתוף פעולה מחמם לבב.
כל אחד מהם מבקש את תשומת ליבנו הייחודית ויעשה כל מה שנדרש כדי להשיג אותה.
הם יריבו, ישתפו פעולה מולנו ויבדקו אם הגבול שהצבנו תקף גם לגביהם או רק עבור התאום.
המאבק הזה הוא חשוב! חיוני להתפתחות תקינה.
ככל שה "אני" של כל אחד מהם יתפתח, כך יהיה לכם ולחברה סביבכם קל יותר לראות אותו כילד נפרד, מכם ומאחיו התאום.
כשיש לנו תאומים אנחנו חייבים עוד יותר את הזמן שלנו עם כל אחד מהם, בנפרד, זמן חיבוק, גם אם זה אומר לוותר כרגע על הגבולות הפחות חשובים.
אז איך עושים את זה?
איך שורדים את השנה הזו? על כך בכתבה הבאה...