רגע לפני שתולשים את השערות וצועקים בקול: "אני עם הילד הזה לא הולכת יותר לסופר", בואו נעצור לרגע וננסה להבין ממה נובע מרד גיל שנתיים וכיצד מתמודדים איתו בהצלחה. מרד גיל שנתיים, הידוע גם בשמו הנוסף, "גיל שנתיים הנורא", מתייחס לשלב התפתחותי בו מצוי הפעוט כאשר הוא מתחיל להיפרד לאט לאט מתלותו בהורים ומתחיל להיות עצמאי.

 

בגיל שנתיים מתחיל הפעוט לרכוש מיומנויות מוטוריות, קוגניטיביות, רגשיות וחברתיות, שמאפשרות לו להתחיל להתנסות בעצמו כאדם אוטונומי – יישות נפרדת מהוריו. בגיל זה מתחילות להתפתח תחושת העצמי ותחושת המסוגלות, אך מנגד יכולת הוויסות העצמית של הילד עדיין לא מתפקדת היטב, ולכן הוא מתקשה עם דחיית סיפוקים ומפה מתחיל הגלגל של התסכול והכעס כאשר אינו מקבל את רצונו.

 

בשלב זה מתחיל הפעוט להיות מודע ליכולותיו ורצונותיו, ואף מתחיל להיות מודע לעצמי שלו. הוא מתחיל להבין ולהתוודע לכך שהוא מסוגל לבד. תחושת העצמי והמודעות לכך שהוא מסוגל לבד מביאות עמן מוטיבציה לעצמאות, וזו גורמת לו יותר ויותר לסמוך על עצמו. הוא מתחיל ללמוד מה מותר ומה אסור, ובשלב זה מתחילה צרה נוספת שנקראת: "בדיקת גבולות".

 

מרד זה הופך לחלק מאוד משמעותית בהתפתחות הפעוט – בעיקר בשל תחושת העצמי, ההבנה שהוא מסוגל לבד, ההכרה במה מותר ומה אסור ובעקבות זה "בדיקת הגבולות". הבעיה היא שאנחנו כהורים – תוך כדי הייאוש והכעס על ההתנהגות שאינה תמיד רצונית – נוטים לשכוח ואף לא מודעים לחשיבות המרד. על מנת שהפעוט ייצא נשכר ממרד זה, צריכים להיכנס גבולותינו כהורים. חשוב מאוד שהגבולות יהיו קודם כל ברורים לנו ההורים, ואז העברת המסר אל הילד תהפוך ליותר פשוטה.

 

בשלב המרד מתחיל הפעוט להבין בין טוב לרע, ללמוד מה מותר ומה אסור ולבדוק את הגבולות. אם אנחנו לא נציב את הגבולות, הרי שהכל ייראה לפעוט כמו כאוס אחד מוחלט, ההבחנה בין מה מותר ומה אסור לא תהיה ברורה, הוא ייכנס לבלבול לגבי מה מותר ומה אסור, ומכאן נגיע בקלות לילד מבולבל, חסר בטחון שלא יודע איך להתנהג מתי, ומה תהיה התגובה בעקבות התנהגותו.

 

מעבר להצבת הגבולות, יש חשיבות נוספת לעקביות בהצבת הגבולות. אם פעם אחת אסור לזרוק אוכל על הרצפה בזמן הארוחה, ובפעם אחרת אנחנו מאוד מותשים מהיום שעברנו וכשהפעוט זורק אוכל על הרצפה אנחנו אומרים לעצמנו: "לא נורא שיזרוק, ננקה אחר כך. אין לי כח להתמודד איתו עכשיו", הרי שאין סיבה שבפעם הבאה הילד לא יזרוק את האוכל על הרצפה.

 

חשוב מאוד לזכור שכהורים תגובתנו למעשיו של הפעוט חייבת להיות תגובה מונוטונית, שאינה מלווה בכעס. חשוב להבין שפעמים רבות ילדינו פועלים על מנת לקבל יחס. כעס הוא אמנם יחס שלילי, אבל עדיין הוא יחס, ומבחינת הילד הוא קיבל את היחס שחיפש. אם לנו תהיה ברורה התגובה לפחות על התנהגות שחוזרת על עצמה – והיא תהיה מונוטונית – הילד יבין שהוא לא מצליח להפעיל ויפסיק. באותה דוגמא עם האוכל, אם הילד זורק אוכל, נאמר לו שבפעם הבאה שהוא יזרוק את האוכל, ניקח לו את הצלחת. בפעם הבאה שהוא זורק את האוכל, ניקח לו את הצלחת ללא כל תגובה נלווית, כלומר ללא כעס או כל דבר שיכול להתפרש אצל הילד כרווח, כלומר שמבחינתו הוא ניצח במאבק.

 

התקפי זעם – התקפי זעם ותוקפנות, הנובעים מתנודות רגשיות חזקות ומהקונפליקט בין השליטה ובין חוסר האונים. התסכול שחווה הילד מוביל להתפרצויות זעם, לכעס ולבכי בלתי נשלט. התקפים אלו הם דרך הביטוי של הילד, שכן השפה עדיין לא מפותחת מספיק להבעה עצמית וגם לילד קשה להסביר באמת מה קורה. 

סרבנות – סרבנות היא דרך בה הפעוט מבטא את עצמאותו ורצונותיו. המילים "לא רוצה" על כל דבר זה לא באמת שהילד לא רוצה, אלא דווקא שמביא אותו לתשובות אלו.

אי דחיית סיפוקים וקושי בויסות העצמי – בסביבות גיל שנתיים הפעוט כבר בעל רצונות ומוטיבציה מאוד חזקה בעקבות התפתחותו הקוגניטיבית, אך מנגנון הוויסות העצמי שלו אינו פועל כראוי והוא מתקשה בדחיית סיפוקיו. גם פה להורים יש תפקיד מאוד חשוב בעזרה ובהנחיית הילד בבניה ובפיתוח מנגנון ויסות עצמי.

רצון לעצמאות – אני לבד! – כאמור בגיל זה חלה התפתחות מהירה ביכולות הפיזית, המוטורית והלשונית של הילד. יכולות אלו מאפשרות לו לשלוט בתנועותיו ולתקשר במילים, מה שמביא אותו לתחושה שהוא פחות תלותי בהוריו והוא יכול לעשות דברים בעצמו. וכאן באה לידי ביטוי התפתחות העצמאות ובעקבותיה הניסיון לעשות הכל לבד. 

 

לאינטראקציה בין הילד ובין ההורה יש תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי בתהליך התפתחותו של הילד, כשלתיווך של ההורה יש חשיבות רבה בהתפתחות הילד. מטרת התיווך היא לספק לילד תועלת וההעצמה לחוויות שהוא חווה, כאשר כהורים עלינו לעשות את הדברים הבאים: מיקוד תשומת לב, שיתוף בחוויות רגשיות ועידוד ומתן תחושת יכולת.

 

בתקופה זו צריך לעבוד על הקו הדק שבין נתינת ביטוי לתחושות השליטה והאוטונומיה המתפתחים אצל הילד וחיוניים להתגבשות אישיותו ובין הצבת גבולות ודרישות מבוקרות התואמות לבשלותו. חשוב להבין כי גבולות מקנים לילד תחושת בטחון ומקלים עליו להירגע. על מנת שהגבולות יהיו ברורים לילד הם צריכים להיות קודם כל ברורים לנו ההורים. 

 

הצבת גבולות ממקדת את הילד ומאפשרת לו להבין מתי קיימת עבורו זכות הבחירה ומתי לא – מה שכמובן מקל עליו להבין מה מותר ומה אסור. יחד עם זאת, חשוב להעניק לילד תחושת עצמאות ובחירה והתנסות במשימות שאנחנו ההורים יודעים שהוא מסוגל לבצע בהתאם לגילו ולרמת התפתחותו. אנשי חינוך ממליצים לגלות בתקופה זו רגישות ואמפתיה כלפי הילד. זאת משום שמרד זה ומאפייני ההתנהגות סביב גיל שנתיים חשובים מאוד להתפתחות הילד, לפיתוח אישיותו, לבניית זהותו העצמית ולתחושת הביטחון והמסוגלות העצמית שלו.

 

אנחנו ההורים צריכים קודם כל להבין ולזכור שזה לא אישי נגדנו, ולהתייחס לחשיבות המרד בהתפתחות הילד. במקרים של התקפי זעם לעזור ולהרגיע מבלי להיכנע לרצונותיו של הילד. עקביות, נחישות ועוד קצת עקביות הן שתי מילות המפתח העיקריות בתקופה זו ובכלל בגידול ילדים. התמודדות רגועה ושלווה מול כל גילויי המרד. הקניית תחושת בטחון וההכרה בכך שיש דמות בוגרת עליה ניתן לסמוך.

ב ה צ ל ח ה!