מאת: ליאת יעקב, גננת מוסמכת בכירה ויועצת חינוכית לגיל הרך

מה הן הסיבות לנשיכות בגיל הרך?

1. בשנה הראשונה לחייהם, תינוקות חוקרים את העולם החיצוני דרך הפה, שלב זה נקרא:" השלב האוראלי ". פרויד מחלק את השלב האוראלי לשני חלקים: המחצית הראשונה של שנת החיים הראשונה נקראת "מציצה אוראלית, והמחצית השנייה – "נשיכה אוראלית "- בשלב זה התינוק אינו מודע לכך שהוא נושך, באופן הזה הוא חוקר ובודק את הסביבה שלו.
2. בשנה השנייה לחייהם, הפעוטות נמצאים בשלב התפתחותי בו הם מפתחים את העצמאות שלהם. יש להם רצונות משלהם, הם הופכים להיות לפעילים יותר, בודקים את הגבולות של מה מותר ומה אסור, רוצים להחליט בעצמם, ולקבל את מבוקשם באופן מיידי, קשה להם להתאפק ולדחות סיפוקים. כאשר הם נתקלים ב"לא" "אסור", "אחר-כך" "לא עכשיו" הם מתוסכלים, כועסים ומיד מגיבים ב"נשיכה" שהיא תגובה טבעית עבורם. 
3. בשנה השנייה והשלישית לחייהם פעמים רבות יש פער בין מה שהפעוטות מבינים לבין היכולת שלהם לבטא זאת במילים. בשלב זה השפה של הפעוט עדין לא מבוססת  וקשה לו לבטא את הרגשות והרצונות שלו במילים, ולכן הוא מגיב בהתנהגות, בפעולה – "בנשיכה". 
4. מגיל צעיר ילדינו נוטים לחקות אותנו "המבוגרים".הורה שנושך את ילדו בעודו תינוק ופעוט כאות חיבה, גורם לילדו להבין שנשיכה היא פעולה חיובית המבטאת אהבה. אולם, להבדיל ממבוגר, תינוק אינו יודע שבכוחה של הנשיכה להכאיב. כאשר הפעוט נושך בחוזקה, הוא מכאיב לננשך, ולא מתוך כוונה, מבחינתו הוא הראה חיבה ואהבה. בגיל זה הפעוט עדין אינו מבין ואינו מרגיש את גרימת הכאב או הסבל לאחר. 
5. כאשר מתקיימים שינויים בסביבה של הפעוט כמו: כניסה לגן חדש, פרידה של הורים, הולדת אח, מעבר למיטת ילד , הם עלולים להשפיע על ההתנהגות שלו  בתקופה זו, ואף להגביר את הצורך שלו בנשיכות.

כיצד נגיב לנשיכות של ילדים?

1. תחילה נתייחס לילד הנושך ונגיב אליו בצורה עניינית, קצרה והחלטית:" אסור לנשוך!"  " בגן שלנו לא נושכים" ," בבית שלנו לא נושכים". לא לתת לילד הנושך תשומת לב יתירה, עצם ההתייחסות אליו, הטיפול בו וההתעסקות במה שעשה, יכול להתפרש מבחינתו כ"פרס" "כחיזוק".
2. נפנה לילד הננשך בנוכחות הילד הנושך, נרגיע אותו, נטפל בו, ניתן לו תשומת לב, נחבק אותו, נכיל את הכאב שלו.
3. נפנה שוב לילד הנושך במטרה לשקף לו את הרגשות שלו והתחושות שלו. נשתמש במשפטים קצרים וברורים:" אני רואה שאתה כועס כי רצית לשחק בדובי, אבל עכשיו זה התור של מאור". " אתה עצוב כי ורד לקחה לך את המכונית, אבל אנחנו לא נושכים". בדרך הזאת מצד אחד אנחנו מכילים את הכעס והתסכול שלו, ומצד שני אנחנו עוזרים לו להבין שגם אם הוא עצוב , מתוסכל או כועס הוא לא נושך.
4. נפנה לילד הננשך והפעם נשקף את תחושותיו, ונתאר איך הוא מרגיש. "תראה איך מאור עצוב","תראה איך כואבת למאור היד " (אפשר להראות לו את הסימן של הנשיכה).
5.  נברר עם שני הצדדים מה קרה, חשוב לשמוע את שניהם. אם הם עדין בשלב שאינם יודעים להתבטא, נתאר להם אנחנו את המקרה. למשל:" ורד רצתה לשחק  במכונית ששיחקת, ושהיא לקחה אותה, אתה כעסת ומיד נשכת אותה", "מאור שיחק בדובי, אתה לקחת לו אותו, כי גם  רצית לשחק איתו, ושהוא לקח בחזרה, מיד נשכת אותו".
6. לאחר שתיארנו מה קרה, נציע עם הילדים פתרונות אחרים לכעס ולתסכול שלהם. למשל: " אם אתה רוצה שמאור ייתן לך לשחק בדובי, תבקש ממנו יפה :  " תביא לי בבקשה לשחק בדובי" או אתה יכול להציע לו שתשחקו ביחד בדובי " .  אם ורד חטפה לך את המכונית, תציע לה לשחק בתורות או שתבוא לספר לגננת והיא תעזור לך.

לסיכום