הורים רבים לילדים בגיל הרך מוצאים עצמם בהתלבטות לא פשוטה: האם אותן חזרות על צלילים, הברות, מילים או משפטים בדבורו של ילדם הן חלק טבעי מתהליך רכישת השפה? האם התופעה חורגת מהנורמה ומדובר בתחילתו של גמגום? האם להמתין ולקוות שתופעה זו תחלוף מאליה או שאולי כדאי לפנות לגורם מקצועי לברור נוסף?

מאת: תמר מלניק – קלינאית תקשורת המתמחה בגמגום – יועצת לאמב"י (ארגון מגמגמים בישראל)

הורים רבים לילדים בגיל הרך מוצאים עצמם בהתלבטות לא פשוטה: האם אותן חזרות על צלילים, הברות, מילים או משפטים בדבורו של ילדם הן חלק טבעי מתהליך רכישת השפה? האם התופעה חורגת מהנורמה ומדובר בתחילתו של גמגום? האם להמתין ולקוות שתופעה זו תחלוף מאליה או שאולי כדאילפנות לגורם מקצועי לברור נוסף? אם אתם מתלבטים בעצמכם בסוגיות אלה באמב"י (ארגון מגמגמים בישראל) ינסו לסייע לכם להגיע להחלטות הנכונות, אשר ייטיבו עם ילדכם.

 

כ- 20% מכלל הילדים עוברים תקופה של חוסר שטף שמעורר תהיות או דאגה אצל הוריהם. 5% מכלל הילדים אכן עוברים תקופה של גמגום שאורכת 6 חודשים ויותר. אצל רב הילדים הללו (כ- 3/4) תקופה זו חולפת והגמגום נעלם אולם אצל 1% מכלל הילדים הגמגום נשאר והופך לבעיה כרונית. למרבה הצער, אין כיום אפשרות לנבא מיהם אותם ילדים.

 

לצערנו, ברוב המקרים, כאשר הורים מודאגים פונים לרופא הילדים או לגננת בעניין זה, נאמר להם שגמגום בגיל הרך הוא עניין נפוץ שחולף מאליו וכדאי פשוט להמתין בסבלנות עד שהתקופה תעבור. עצה זו היא עצה גרועה! בגיל הרך ישנו חלון הזדמנויות לטיפול מוצלח בדר"כ וקל יחסית, בגמגום. ככל שעובר זמן והילד עדיין מגמגם, קשה יותר לטפל בגמגום ולמנוע את התפתחותו לכדי הפרעה כרונית. יש ילדים מגמגמים שאינם מודעים לגמגום, יש אחרים שמודעים לגמגום אבל אינם מתוסכלים ממנו. ישנם רבים אחרים שמגיבים לגמגום קשה יותר. ילדים כאלה עלולים לנסות לעשותדברים שונים על מנת לא לגמגם, למשל לדחוף חזק יותר את הדיבור החוצה, למצמץ בעיניים, לדבר בצורה שונה וכד'. ככל שהילד ינסה לא לגמגם כך הגמגום יחמיר. ככל שהילד ימנע ממצבי דיבור בגלל הפחד לגמגם כך הגמגום יחמיר. פעמים רבות גם הסביבה של הילד (הורים, משפחה,חברים, גננות), ללא כוונה רעה, מגיבים לגמגום באופן שגורם לילד לעשות הכל כדי לא לגמגם. ילד כזה נכנס לסחרור בו הגמגום ההתחלתי מחמיר בגלל תגובות הסביבה ותגובותיו הוא לגמגום. אם ילד כזה אינו מטופל בזמן יתכן מצב בו הוא ימשיך לגמגם באופן כרוני בעוד שאם היה מטופל כדור השלג שהחמיר את הבעיה היה נמנע. בנוסף, גם אם ילד מסוים יפסיק בסופו של דבר לגמגם ללא טיפול, הרי שהוא ומשפחתו עברו תקופה לא קלה זו לבד. ניתן לעשות דברים רבים תוך כדי תקופת הגמגום על מנת להקל על הילד את הדיבור ואת ההתמודדות כולה. לעתים מספיקה פגישה אחת או שתיים עם קלינאית תקשורת על מנת להקל על הילד והמשפחה ולאפשר להם לצלוח תקופה זו.

 

מהו גמגום?

גמגום היא הפרעה תקשורתית שפוגעת ביכולת לדבר באופן שוטף. גמגום מופיע לרב בגיל 2-4 אך יכול להופיע גם מאוחר יותר. גמגום גורר לרב תגובות שליליות של האדם המגמגם לחוסר השטף שלו. תגובות אלה יכולות לבוא לידי ביטוי פיזי (מתח שרירים גבוה באזור הפה אבל לא רק) או ביטוי רגשי (רגשות שליליים לגמגום כגון רגשות פחד, מתח, אשמה, בושה).

 

למה מגמגמים?

הסיבה לגמגום איננה ידועה עדיין. חוקרים בתחום מסכימים כיום כי ככל הנראה גם אין סיבה אחת ויחידה  שאחראית על התופעה. נראה שמדובר בהפרעה שמקורה באוסף משתנה של גורמים נוירו פיזיולוגים, גנטיים, התפתחותיים וסביבתיים. עם זאת ידוע בוודאות שגמגום לא נגרם באשמת הילד וגם לא באשמת הוריו.

 

סוגי גמגום

גמגום יכול להתבטא במספר צורות:

חזרות: חזרה על מילים, הברות או צלילים כגון: "אני אני אני אני אני רוצה לשחק בפזל" , "א א א א אני רוצה לצאת החוצה".

הארכות צלילים: "שששששששששששש שלום".

חסימות בהן הילד נראה כמנסה להגיד דבר מה אך לא יוצא לו כל צליל.

"מילות פקק" – הוספה של מילים או הברות כמו: "א אני אם רוצה לשחק עם א ירון" (בתדירות גבוהה בהרבה מהצפוי בנורמה).

 

תופעות נלוות לגמגום  

פעמים רבות מתלוות לגמגום הראשוני שתואר למעלה התנהגויות נוספות. אלה יכולות למשל לכלול:

מתח בצוואר, בשפתיים ובלסת תנועות שונות בגוף כגון מצמוץ, תיפוף, רקיעה ברגליים, תזוזות ראש. הימנעות מקשר עין, הימנעות ממילים מסוימות, הימנעות ממצבי דיבור.

התנהגויות אלה משתנות מילד לילד. מקורן במאמץ שעושה הילד על מנת לא לגמגם. הצירוף הספציפי של מאפייני הגמגום שתוארו למעלה משתנה מילד לילד.

 

האם מדובר באמת בגמגום ?

כאמור, לא כל חוסר שטף הוא בהכרח גמגום. דיבורו של אף אחד מאיתנו, ילדים ומבוגרים כאחד, אינו שוטף כל הזמן. אנחנו עוצרים, מהססים, חוזרים על מילים והברות לעתים תכופות. אצל ילדים שנמצאים בעצומו של תהליך רכישת השפה ובכלל בעיצומה של התפתחות נרחבת, צפוי להימצא חוסרשטף רב יותר: חזרות על מילים,הברות ואפילו הארכות של צלילים. עם זאת, ישנם כאמור מקרים בהם חוסר השטף בדבורו של הילד הוא אכן גמגום. להלן מספר סימנים מחשידים (לא כולם צריכים להתקיים):

• תדירות החזרות  גבוהה (יותר מאחת ל- 10 משפטים).
• מספר החזרות עצמן גבוה (הילד חוזר 3 פעמים ויותר על אותה הברה).
• הילד נתקע בלי יכולת להוציא צליל מהפה.
• קיימות תופעות הנלוות לחוסר השטף כגון מצמוץ בעיניים, תזוזות ידיים, רגליים, ראש.
• הילד מתוסכל, נמנע ממצבי דיבור או מראה פחד שקשור בדיבור.

אם אחד או יותר מהסימנים הללו קיימים, אם אתם לא בטוחים או אם אתם בכל זאת מאוד מודאגים, כדאי לפנות לקלינאית תקשורת. כאמור, לא כל פניה משמעה טיפול מיידי או ארוך. לעתים מספיקה אפילו שיחה טלפונית או מספר פגישות על מנת לשפר את הרגשתכם ואת מצב הילד.

 

כיצד ניתן לעזור לילד המגמגם?

• דברו אל הילד בצורה רגועה ואיטית אבל הקפידי שהדיבור לא ישמע מלאכותי או "רובוטי".
• שדרו לילד, באמצעות שמירה על קשר עין ומחוות גוף אחרות, שאתם מקשיבים לו, שחשוב לכם לשמוע את מה שיש לו להגיד ושיש לכם זמן וסבלנות לחכות עד שיסיים לדבר.
• הקשיבו לתוכן דבריו של הילד ולא לדרך בה הוא מדבר.
• אל תייעצו לילד לעצור, לקחת אוויר, להאט את קצב הדיבור וכד'. עצות אלה לא עוזרות והן עלולות לגרום לילד להרגיש תסכול רב יותר ורגשות אשמה על שהוא לא מצליח לעשות את "הדבר הנכון".
• אל תשלימו לילד מילים/משפטים כאשר הוא נתקע. תני לו את הזמן. אם הילד תקוע זמן רב ולא מצליח להתקדם בדיבור או נראה במצוקה ניתן לשאול אותו אם הוא מעוניין שתעזרי לו.
• אם הילד מודע לגמגום דברו איתו על זה. אין צורך להכביר במילים. אפשר להגיד לו אחרי אירוע של גמגום שהרבה ילדים לפעמים נתקעים כשהם מדברים אבל זה בסדר. אתם יכולה לספר לו שגם לכם קרה כשהייתם קטנים, שהדיבור נתקע לפעמים אבל אח"כ זה עבר. אתם יכולה לספר לו שככה זה כשלומדים כל דבר. לפעמים קשה, לפעמים לא מצליחים אבל בסוף לומדים. הורים רבים חוששים שאם ידברו עם הילד על גמגום המצב יחריף. כיום ידוע שהדבר אינו כך. נהפוך הוא. חשוב לא להפוך את הגמגום לדבר שלא מדברים עליו. כפי שאת לא מתעלמת מקשיים או מצוקות אחרות של הילד כך אין סיבה להתעלם מהגמגום (במידה והילד מודע אליו). התעלמות מהבעיה משדרת לילד שגמגום זה כנראה דבר שצריך להתבייש בו, ומשאירה אותו לבד עם הקושי.
• הימנעו מלבקש מהילד לדבר. למשל אל תגידו לו "ספר לסבתא מה עשינו היום". לילדים מגמגמים קל יותר לדבר באופן חופשי ולא לפי דרישה.
• השתדלו, אתם ושאר בני המשפחה, לא להתפרץ לדבריו של הילד ולא להפריע לו כאשר הוא מדבר. קשה יותר לילד שמגמגם לשמור על שטף דיבור כאשר מתפרצים לדבריו או כאשר הוא עצמו מתפרץ לדברי אחרים. נסו ליצור במשפחה אווירה של סבלנות ושל לקיחת תור כאשר מדברים. אם הילד מתעקש לדבר אליך כאשר את עסוקה עצרי אותו והגידי לו למשל: "אני מאוד רוצה להקשיב לך אבל עכשיו אני עסוק/ה. עוד מעט אתפנה ותוכל להגיד לי מה שרצית לומר"
• נסו להפחית את כמות השאלות שאתם שואלים את הילד (במיוחד שאלות פתוחות). במקום לשאול אפשר להגיב למה שהילד אמר או לספר משהו על עצמכם ולחכות שהילד ידבר ביוזמתו. למשל, במקום לשאול את הילד איך היה בגן אפשר להגיד לו "אתה יודע, היה לי יום ממש טוב היום בעבודה", ולחכות. סביר להניח שהילד יבחר לספר לך דבר מה על היום שלו בגן.
• נסו להוריד באופן כללי את לחץ הזמן בבית. לדוגמא, בזמן התארגנות הבוקר שהיא זמן לחוץ כמעט בכל בית, ניתן לקום חצי שעה מוקדם יותר ואז לא יהיה צורך לזרז ולהתעצבן, האווירה תהיה רגועה יותר ולכן תומכת שטף דיבור.
• נסו לפנות מדי יום או מספר פעמים בשבוע מספר דקות שיהיו זמן איכות שלכם עם הילד. בזמן זה הקפידו שמלוא תשומת הלב שלכם תהיה בילדכם (ללא טלפונים, אחים וכד'). תנו לילד לבחור פעילות משותפת. הקפידו על דיבור בקצב איטי ורגוע. לזמן איכות כזה תהיה השפעה חיובית על הביטחון העצמי של הילד ועל תחושת הקרבה ביניכם.
• פנו לקלינאית תקשורת אם אתם מודאגים. אל תחכו לראות אם הגמגום יחלוף מאליו. ככל שהגמגום יטופל מוקדם כך יהיה קל יותר למגרו.

 

טיפול בגמגום בילדי הגן

מטרת הטיפול בגמגום בילדים בגיל הרך היא למעשה למנוע מהבעיה להתפתח לכדי הפרעה כרונית. כלומר להשיג בסופו של דבר דיבור שוטף . בגיל זה הגמגום עדיין לא מושרש היטב אצל הילד והסיכוי להפטר ממנו עדיין גדול. ישנן מספר גישות לטיפול בגיל זה. הרווחת ביניהן היא  באמצעות טיפול עקיף. בסוג טיפול שכזה קלינאית התקשורת עובדת בצמוד להורים ולמעשה דרכם. טיפול שכזה כולל:

העברת מידע על גמגום. ככל שההורה יבין טוב יותר את ההפרעה והגורמים המשפיעים עליה כך יוכל לעזור לילדו באופן מיטבי.

הדרכת הורים  במטרה ליצור עבור הילד סביבה תומכת שטף. אמנם, ההורים ואופן התנהלותם עם הילד אינם הסיבה להופעת הגמגום אולם מרגע שבעיה זו קיימת, ניתן לעשות שינויים תקשורתיים, שנויים בהתנהגות, בסדר היום של המשפחה ובאווירה אשר תומכים בשטף הדיבור. זאת על מנת לוודא שהוא אכן יצא מתקופת הגמגום.

 

עובדות נוספות על גמגום

• גמגום מופיע לרוב בין גיל 2-4 אך יכול להופיע גם מאוחר יותר.
• יש יותר בנים מגמגמים מבנות מגמגמות ביחס של בערך 1:4
• גמגום איננו הפרעה רגשית! גמגום לא נגרם עקב בעיות פסיכולוגיות. ילד אינו מתחיל לגמגם רק מפני שהוא ביישן, חרד או לחוץ. לעתים, ילדים או מבוגרים מגמגמים נראים נבוכים או לחוצים. הדבר נובע מהגמגום ולא להיפך.
• אין קשר בין גמגום  ואינטליגנציה. מחקרים מוכיחים כי אין הבדל ברמת אינטליגנציה בין ילדים או מבוגרים מגמגמים לאלה שאינם מגמגמים.
• התדירות והחומרה בהן ילד מגמגם, יכולות להשתנות באופן חד בהתאם למצב בו הילד נמצא או לאדם איתו הילד מדבר. למשל יכול להיות שילד לא יגמגם או יגמגם מעט כאשר הוא מדבר עם חבר טוב, ולגמגם קשות כשהוא מתבקש לדבר בכיתה.
• גמגום נוטה להשתנות גם על ציר הזמן ללא כל סיבה נראית לעין. לילד המגמגם יכולה להיות "תקופה טובה", בה הוא יגמגם מעט ו"תקופה רעה" בה הוא יגמגם יותר. תקופות כאלה יכולות להמשך שבועות ואף חודשים.
• לגמגום מרכיב תורשתי. לכ- 60% מהילדים המגמגמים יש קרוב משפחה כלשהו מגמגם.

 

ב – 23.4.13, יום שלישי, יתקיים במכללת הדסה בירושלים כנס בסימן גמגום בילדים והדרכת הורים (פרטים נוספים באתר). בכנס יוצגו דרכים לטיפול ויוצעו אפשרויות נוספות בהמשך למאמר זה. בנוסף, יושק סרט הדרכה מיוחד שהופק ונערך על ידי אמב"י : 

 

 

לעזרה, ייעוץ ופרטים נוספים על דרכי טיפול ועזרה לשיפור שטף דיבור, ניתן לפנות לאמב"י