"מניסיוני בעבודה עם זוגות שנאבקים עם בעיות פוריות, עליי לנסות ולהבין את המעבר הכואב שהזוג חייב לעבור על מנת לקבל את ההחלטה להשתמש בתרומת ביציות. זהו תהליך קשה, אשר לעתים קרובות נגוע בכעס, טינה, פחד ואובדן. עם זאת, ישנה תבנית בסיסית שככל הנראה מאפיינת שלב מעבר זה". 

 

מטרת המאמר היא לספק לזוגות השוקלים להשתמש בתרומת ביציות את מפת הדרכים הנדרשת, כדי לסייע להם בתהליך הלא פשוט הזה. מפה זו נועדה לשמש כהקדמה, ממנה זוגות יכולים להתחיל לדון בהשלכות האפשריות של החלטתם.

להלן שורה של צעדים שרוב הנשים ו/או הזוגות עוברים בעת ההתלבטות בעניין של תרומת ביציות (הערה: ההנחה במאמר זה היא, שאיכותה של ביצית האישה ו/או ייצור ביצים, היא הגורם שתורם לאי-פוריותם של בני הזוג).

שלבי המעבר שלך אולי לא יקבילו לחלוטין לשלבים שלהלן, אבל סביר להניח שתהיה חפיפה מסוימת לאחד מהשלבים, אם לא לכולם, ושתחווי רבים מרגשות אלו לאורך הדרך.

 

לאחר כל מחזור שנכשל, הפחד שלא תוכלי להביא ילד ביולוגי לעולם, מתגבר. 

את מתחילה לשאול את עצמך, "ומה אם זה לא יעבוד?" יחד עם זאת, לצד הפחד, ישנה תקווה מתמשכת ורצון עז להמשיך במסלול בדרך להבאת ילד ביולוגי . ייתכן שתתנדנדי בין תקופות אופטימיות לתקופות של דיכאון, כאשר את ממשיכה להתקדם בכל מחזור. 

תרומת ביציות ואימוץ אינן אופציות שעלייך לשקול בשלב זה.

 

בשלב זה, את מגבירה את מאמצייך ומתמקדת יותר ויותר בטיפולים רפואיים אגרסיביים. פוריות הופכת כעת למוקד חייך. כל החלטותייך ותוכניותייך נעשות במסגרת המחזור החודשי ומתי עלייך להיות זמינה לנהלים, הזרעות, והעברות. ישנו תסכול גובר בשל העלות הגדולה, הניסיונות הממושכים, ותחושת טינה על שהסכום הכספי שהושקע לא הניב תוצאות.

בשלב זה, אין זה נדיר שקונפליקטים מתעוררים בין בני הזוג, בנוגע לכמה כל אחד ואחת מכם מוכן (או יכול/ה) להשקיע, רגשית וכלכלית, במרדף אחר לידת הילד הביולוגי. הכעס שאת נושאת כלפי עצמך (וכלפי גופך) עשוי לגדול, כמו גם הכעס כלפי נשים "אחרות", שנראה כאילו עבורן תהליך הכניסה להיריון קל כל כך. כבר אינך יכולה להציג את עצמך כ-"אישה מלאה", וייאוש עלול לחלחל, יחד עם הופעתו של הפחד שלעולם לא תהיי מסוגלת ללדת ילד "משלך".

 

בשלב זה בתהליך, את מרגישה שתרומת ביציות היא שם נרדף לכישלון. על אף שאת יכולה להכיר בכך שנשים אחרות יכולות לבחור בתרומת ביציות כפתרון, את עדיין רואה את התהליך בספקנות, ולא יכולה לקבל את זה בעצמך. ייתכן שאת חוששת כי משפחתך וחברייך ישפטו אותך באופן שלילי, במידה שתחליטי להשתמש בתרומת ביציות. תוכלי להתעניין גם לגבי מניעיהן של תורמות הביציות, ולחשוד שהן נואשות כלכלית ומוכנות לתרום רק כדי להרוויח כסף.

למרות שתרומת ביציות נכללת באופציות הקיימות, בשלב זה הרעיון נדחה. 

הבסיס לדחייה נובע לרוב מפחד עמוק שלא תוכלי לאמץ באופן מלא ואוהב ילד שיבוא לעולם מתרומת ביציות, באותו האופן שתקבלי ילד שייוולד ממך. 

תוכלי בשלב זה לשקול גם אימוץ, אבל, שוב, אימוץ מרגיש כאפשרות שלא תעבוד בשבילך. 

לאחר שדחית את האפשרויות החלופיות לתרומת ביציות ואימוץ, את ממשיכה עם המאמצים במלוא הכוח, כדי להצליח לייצר ילד ביולוגי. 

רמות התסכול, הדיכאון והייאוש עולות, תוך ניסיונותייך הכושלים וסיכויי ההצלחה הפחותים.

 

היכולת להציג תרומת ביצית כאפשרות שנייה בבחירה עשויה להביאך להקלה מסוימת, שכן היא מאפשרת לך תקווה כלשהי שתהפכי להורה, גם אם אינך מסוגלת לייצר ילד באופן גנטי. מאחר שתרומת ביציות מאפשרת לך להיכנס להריון (ומעניקה לך שליטה על טיפול טרום לידתי ומשמורת), את מתחילה להציג את תרומת הביציות כאפשרות טובה יותר (עבורך) מאשר אימוץ. 

גם הידיעה שלילד שלך יהיה חצי קשר גנטי להוריו (בהנחה שנעשה שימוש בזרעו של הבעל) יכולה לנחם אותך.

כאשר את מתחילה בלימוד ומחקר על תרומת ביציות, המידע שתגלי, עשוי לסייע לך לפתח מעט אמון בתהליך. הפחד שלך על מניעיהן ואופיין של הנשים שתורמות את ביציותיהן מתחיל להתפוגג, כאשר את משוחחת עם אלו שהחליטו לתרום ביציות כדי לעזור. 

מבט על התורמת כמישהי המעניקה מתנה הופך את העניין לקל יותר. עם זאת, חששות חדשים עשויים לעלות על פני השטח, כמו הפחד שתורמת הביציות תהיה מחוברת רגשית לילד שלך, או שבעלך (במידה שאת נשואה) לא יראה אותך כאמו של הילד.

את משתוקקת להרגיש כלפי ילד מתרומת ביצית, כפי שהיית מרגישה כלפי ילד ביולוגי, אולם אינך חשה כך. את עדיין מתייחסת לתרומת ביציות כאל בחירה שנייה, כזו שתביא לך פחות אושר. בשלב זה , קשה לך להעלות על הדעת שילד מתרומה ירגיש כמו "הילד שלך".

 

מדובר בדרך כלל בצעד הכואב ביותר בתהליך. בויתור, יש תחושה של כישלון, אובדן וייאוש. נראה שלא ייתכן שום דבר שיוכל להחליף את הילד הביולוגי שלך. כפי שאת מתאבלת על אובדנו של ילדך הביולוגי, תוכלי להציג את העתיד באופן עגמומי ושלילי, ואת עשויה לתהות אם אי פעם תתאוששי מהפסד זה.

דבר  נפוץ למדי, בשלב זה, הוא להרהר אודות חוזקותייך הגנטיות ולבוא לכדי ייאוש, בשל העובדה שתכונות אלו לא יעברו לילדייך. בלי קשר גנטי לעתיד, את עשויה לחוש תחושת ניתוק. את עשויה לחשוש שהייחודיות שלך בעולם הזה תיכחד, וכי דבר מקיומך הנוכחי לא יימשך בעתיד. כתוצאה מכך, ייתכן שתיתקלי בקיומך הנוכחי בעולם כפחות משמעותי. בנוסף לאובדן ילדך הביולוגי, את עלולה להרגיש את אובדן ההזדמנות לאהוב את תינוקך; אובדן ההזדמנות לאהוב חלק ממך (הילד הביולוגי שלך), באופן שבו היית רוצה להיות נאהבת בעצמך, כילדה, היא כואבת מאוד.

זהו הזמן בו בני הזוג אומרים שלום לילד הביולוגי. חלק גדול מהאבל התרחש עוד לפני שלב זה, וישנה תחושת מסוגלות להמשיך הלאה ולהרפות. הרפיה מביאה להקלה. למרות הפרידה הכואבת, זה פותח מקום לתקווה – פותח מרחב לקדם לשלום ילד שאינו גנטי.

 

בזמן שאת מחפשת מועמדת מתאימה לתרומה ומתחילה לזהות את התורמות עמן את חשה בנוח, סביר להניח שאת חשה גם באופטימיות מחודשת. הפחדים שלך שמא לא תיקשרי באופן מלא לילד (כמו גם החששות שלך לגבי תורמת הביציות והיקשרות אפשרית שלה לילד), גורמים לך לפתח הערכה כנה לתורמת ולמתנה שהיא מעניקה לך. כשם שאת מהרהרת על כמה ממאפייניה של התורמת, תוכלי גם לעמוד על נקודות החזקה הייחודיות שלה, את נקודות החזקה שאינן בהכרח חלק מהגנטיקה שלך (למשל, פחות מחלות לב במשפחה, יכולת מוזיקלית משופרת). ככל שאת מתקרבת לסוף המסע, את מסיקה כי תרומת ביציות היא בחירה טובה עבורך. כבר אינך מרגישה שילד מתרומה הוא נחות מילד ביולוגי, או שתהליך כזה של הבאת ילד לעולם יביא לך  פחות אושר. את מכירה בכך שאת מעוניינת בילד הזה (ילד מתרומה), כשם שאת רוצה ילד ביולוגי.

 

מהמבט הראשון של התינוק שלך, בן יומו, את נמסה לתוך השמחה, מפני שמדובר בילד שלך. כפי שאת נושאת את הנס היקר, השביר וקטן שלך, את מבינה שהילד הזה הוא שלך: שמתפקידך לאהוב  ולהדריך אותו ;להחזיקו ולנחמו באמצעות צחוק, דמעות, שמחה וצער; שלך כדי להקנות לו מתבונותייך וחוכמתך, כדי להכינו לעולם בו יחיה. 

הילד הזה הוא שלך לנצח, ולתמיד. ידע אודות המקור הגנטי שלו משמש אך ורק כעדות לנפלאות שיש לחיים האלה להציע, ולחסדה יוצא הדופן של אישה מאוד מיוחדת, שעזרה לך להגשים את חלומך.