מאת: איציק ניסל מנכ"ל אמבריון אינטרנשיונל לתרומת ביצית

 

במשך שנים אני מלווה נשים בדרכן אל האירוע המכונן ביותר בחייהן ובחיי משפחתן  - הבאת ילדים לעולם באמצעות תרומת ביצית, ודבר אחד חוזר על עצמו בכל תהליך – השאלה הגנטית.

 

נתחיל בסיפור, שרון בת ה- 41 ניסתה במשך שמונה שנים להיכנס להריון. היא עברה את כל השלבים מאופטימיות מוחלטת ועד אכזבה גמורה בתום תשעה טיפולי הפריות. היא נקלטה ועברה הפלה, חיכתה בציפייה להריונות נוספים וזה לא קרה, נקלטה להריון מחוץ לרחם ובהחלט הזדהתה עם המונח שבעת מדורי גיהינום. ויום אחד זה קרה. חברה סיפרה לה על חברה מהעבודה שנמצאת כעת בחודש השמיני להריונה לאחר שקיבלה תרומת ביצית. 

 

שרון, מזועזעת מהרעיון לא הסכימה אפילו להקשיב. שהיא תישא ילד שאינו שלה? איך היא תתחבר אליו? איך תאהב אותו? ובסערה סיפרה על כך לבן זוגה. בן  זוגה של שרון החליט לעשות מעשה, הוא החל לאתר מאמרים שעוסקים בנושא הגניקה והשפעה על הילד וגילה שלעיתים רבות לסביבה, לשהייה ברחם השפעה לא מבוטלת על העובר והילד יותר מאשר הגנטיקה עצמה. שרון, רק נספר לכם, חובקת כעת את בנה הבכור ונחשו מה? הוא לגמרי מזכיר לה את עצמה.

 

בכל נושא הריון ולידה ישנם כמה מיתוסים שאולי נכון יהיה לשים על דיוקם - ביולוגיה גנטיקה וסביבה:

 

נדמה שמדובר בעוד תופעה מוכרת המתרחשת בחייה של כל אישה  - דחף פנימי ובלתי נשלט להפוך לאמא. התופעה הזאת מכונה בדרך כלל "הדחף הביולוגי" והיא מבטאת את האינסטינקט הביולוגי של נשים לרצות להביא ילדים לעולם. 

אבל האמת היא שונה, לא הוכחה הטענה התומכת בטענה שקיים תהליך ביולוגי היוצר את אותה השתוקקות בלתי נשלטת להביא ילד לעולם ובפועל אין הוכחה המקשרת בין ביולוגיה לבין הרצון להפוך להורה.

 

 

כשאשה נכנסת להריון הביולוגיה נכנסת לפעולה. לאסטרוגן ולפרוגסטרון תפקיד חיוני בהתעברות והתפקיד ממשיך גם במהלך ההיריון, יחד עם ההורמון העצבי אוקסיטוצין שפעיל באופן משמעותי בזמן הלידה. מחקרים מגלים לנו שהביולוגיה פועלת מיד עם היוולדו של התינוק, והיא באה לידי ביטוי גם בדרך בה מוחה של האם מגיב באופן שונה להתנהגויות השונות של התינוק.

מקור הרגשות העזים, אותה השתוקקות בלתי נשלטת להביא ילד לעולם, נמצאת בעיקר בחברה ובתרבות, ולא בביולוגיה. אנו מושפעים מתפיסות חברתיות ותרבותיות באופן כל כך עוצמתי עד כדי כך שהתחושה לרצות ילדים מרגישה כדחף מולד הטבוע בנו.

 

היום כבר ידוע שהשפעה על התינוק, אישיותו, שמחת החיים שלו, השאיפות שלו והרצונות שלו אינה רק שאלה גנטית.

המחקרים המודרניים תומכי בטענה שהעובר עוד ברחם מושפע מהצלילים, התחושות והרגשות של אמו ואלו ישפיעו על מבנה אישיותו והתנהגותו של הילד בעתיד. מחקרים אלו תומכים בכך שלאם הנושאת ברחמה את העובר יש השפעה מכרעת על העובר ולא רק. 

מחקרים טוענים שלמרות שהמכלול הגנטי של אדם הוא קבוע האופן שהוא בא לידי ביטוי מושפע מהסביבה כלומר המימוש של הגנטיקה בא לידי ביטוי ומשתנה בסופו של דבר בהתאם לסביבה.

 

נשים ששוקלות את נושא תרומת הביצית מתחילות מנקודת הדילמה של השאלה הגנטית, אך רובן ככולן מבינות כי בסופו של דבר גנטיקה היא לא כל הסיפור – עצם נשיאת הילד ברחמם, גידולו וטיפוחו הם ורק הם מה שהם הופכים את אותן נשים לאימהות.