אמהות דמוגרפית

בימים אלו נכנס לתוקפו חוק הביציות, המתיר לנשים עד גיל 54 להיכנס להריון דרך תרומת ביצית. חוק זה מעלה תהיות רבות, אישיות כחברתיות, באשר לנכונותו- אין הכוונה באשר לחוקיותו אלא באשר לתהיות מוסריות שהוא מעלה. כך למשל ניתן לתהות האם אמהות מאוחרת הינה צו השעה האישית, או שמא צו המוכיח לנו את המגלומניות והאגואיסטיות שבאמהות כהורות ככלל. בנוסף, עולה תהייה רחבה מזו באשר לחברה עצמה שהתירה חוק שכזה. כשם שניתן לשאול על כל חוק מאלו אג'נדות פוליטיות חברתיות הוא מונע, כך אנו מחוייבים לשאול שאלה זו באשר לחוק זה בפרט, ולחוקים אחרים הנוגעים באמהות והורות ככלל.

"הבן יקיר לי" – על יהדות והחברה הישראלית

כבר במקורות סומן עם ישראל כעם הנבחר – עם סגולה. אין ספק, ועל כך דיונים חברתיים-תיאולוגיים רבים, כי עם הסגולה קרב אותנו יותר ויותר להתפס כעם מתנשא, יהיר וככזה הקים לו אויבים לא מעטים לאורך ההיסטוריה. אויביים אלו המשיכו בסימון המטרה החברתית-לאומית, ובמקביל להיותנו עם סגולה הפכנו אף להיות עם נרדף. לאורך ההיסטוריה שמשה רדיפה זו כמנוף פוליטי חברתי, להשגת צרכים חברתיים.

בשם אותה רדיפה, שאין כוונתי לערער עליה ועל נכונותה ההיסטורית, השיג העם היהודי לא מעט והשתמש בה במרבית נאומיו הפוליטיים - חברתיים בעידן המודרני. היא שמשה הצדקה להקמת המדינה, המשכיותה, ביסוס גבולותיה (או הניסיון לבססם) ועוד.

לא רק זאת, אלא שעצם היותנו עם נרדף עולה אף בדיונים אישיים כמשפחתיים ומשמש לא אחת כדיון המרכזי סביב שולחן השבת המשפחתי. הנרטיב הלאומי-חברתי באשר לרדיפה וסגולת העם יהודי חלחלה, לא בכדי, אל הנרטיב האישי-משפחתי. ניתן לדבר רבות על הסוכנים אשר היו אמונים על חלחול זה, כציונות על זרמיה, אך לא בכך עסקינן.

חיבור הרדיפה ורגש ההתנשאות הסגולית של העם יהודי אל מול עמים אחרים, מותיר אותנו כל העת בחובת ההוכחה. משפטים נוסח – "אותנו לא ישברו", "שנית מצדה לא תיפול", הרצון הברור מאליו להימנע משואה נוספת ועוד...מביאים אותנו לרצון לשמר את סגוליותנו התנכ"ית, ולהראות לכולם כי אנו חזקים מתמיד, טובים מכולם, וכאן כדי להשאר.

עתה קחו את כל חובת ההוכחה הזו, אל מול מיקומנו הגאוגרפי והאיום הדמוגרפי עלינו וקיבלתם, בין היתר, את חוק הביציות החדש.

ביצית אחת ומשקלה הסגולי

אנו לא העם הראשון בהיסטוריה שהדמוגרפיה מכתיבה את עקרונות היילודה שלו. עמי המזרח ידועים בכך כבר שנים, חיות בטבע רבות על טריטוריה ומווסתות את עונות ההולדה שלהן בהתאם, כך שבאמת לא המצאנו את הגלגל בתחום זה. מה שכן המצאנו, כיאה לעם היהודי, זה את פטנט ההסוואה בנידון.

בניגוד לאחרים, המצהירים על מדיניות ההולדה שלהם, וחדירתה של הרשות הממשלתית לתחום הפרט והמשפחה בנושא, אנו עושים זאת בצנעה רבה יותר.

קובעי המדיניות, עוד טרם יציאת חוק הביציות לחופשי, עומלים שנים על השוואת היחס המספרי בין הלידות היהודיות בשטחן לבין הזרות. עקרון השוויון, כפי שמבחין בין אזרח ישראלי-יהודי, לישראלי-ערבי מבחין אף בין ביצית וזרע יהודים כשרים לאחרים. הרצון לשמר את יחסנו המספרי במדינת ישראל ואת יתרוננו הדמוגרפי, מחלחל אל מעבדות הפיריון בבתי-החולים בשקט אך בבטחה.

כך לדוגמא, אישה המבקשת להביא ילד לעולם מתרומת זרע ניגשת אל מעבדות הפיריון השונות ועוברת תהליך סינון הקובע אם היא כשירה, ממספר מובנים, לקבל את תרומת הזרע המיוחלת.

בתהליך זה, תעבור האישה וועדה הכוללת בין היתר עובדת-סוציאלית קלינית, פסיכולוג, ועוד אנשים האמונים מטעם המדינה לקבוע את כשירותה.

התהליך מורכב משמונה שלבים הבודקים בין היתר את מצבה הנפשי של המבקשת, מצבה הכלכלי, רשת התמיכה שלה ועוד. בין היתר נבחנים הנתונים האתניים שלה, ובמידה וקיבלה את אישור הוועדה הרי שאותה וועדה ממליצה לה לבחור תרומת זרע מאדם בעל מאפיינים אתניים כשלה – על מנת למנוע חוסר התאמה חיצוני בינה לבין הילד – כך מסבירים לה. במילים אחרות אנו מעוניינים בילדים המשמרים את האיפיון היהודי החיצוני הכללי ואם אפשר להתאימו לאתניות היהודית הספציפית מה טוב. כי גם בתוך עם הסגולה עצמו , יש השווים יותר ויש הפחות – שד עדתי קוראים לזה אם איני טועה.

אך עוד טרם השד העדתי עלינו לשאול עצמנו שאלה נוספת הנוגעת לאותה וועדה המתירה אמהות שכזו, והיא את מי לא מתירה אותה וועדה?

מחקרים סוציולוגים שנערכו בנושא, בשנות התשעים הוכיחו מעל לכל ספק כי הוועדות השונות בנושא, מוטות אתנית ובמילים אחרות מבחינות בין ביציות יהודיות-סגולתיות לבין כאלו שאינן.

כך מבלי משים לב, ושלא מתוך קובעי המדיניות בנושא, חוזר הנרטיב היהודי הסגולי-הרדוף, אל השיח הלאומי וחזרה אל האישי. נשים יהודיות שיהדותן אינה מוטלת בספק מקבלות את היתר הוועדה לקבלת תרומת זרע ללא שום קושי. לעומתן נשים, ישראליות אך שאינן יהודיות או שיהדותן מוטלת בספק, מוצאות קושי רב ביכולתן לעבור את הוועדה, או לקבל ממנה פנים אדיבות ותומכות בהחלטתן להביא ילד לעולם ללא אב.

מדינת ישראל אינה חפה ואינה אשמה במקביל ברצונה להגן על עצמה ולשמר ייחודה האתני-תרבותי. רצון זה הינו זכותו הבסיסית של כל עם וקבוצה תרבותית באשר היא. עם זאת עלינו לשאול עצמנו, האם רצון זה ויכולת השימוש בבחירה האלוהית ובהיותנו עם נרדף, לא חלחלו אל מעבר לטריטוריה החברתית-תרבותית שלהם.

ברגע שהמדינה מתערבת ומפקחת על הגישה להפריה, זהו למעשה חוק פטרניאלי – הן בשימושו המילולי והן בצורתו. הנחת העבודה כאן היא כי רווחת הילד ותחזוקתו תלויה בישות שמייצרת זרע להפריה, בין אם ישות זו הינה האב או המדינה. עקב תהליכי האישור שתוארו לעיל נתפסת המדינה כמי שמספקת את הזרע.

השאלה היא האם ייחודנו כעם סגולה נרדף ועלייתם של איפיונים אלו על נס בכל דיון פוליטי, לא הגדישה את הסאה כאשר היא מגיעה אף אל דיונים אישיים כרצונותיהם של נשים להביא ילד לעולם?

האם נוכח האיום הדמוגרפי המתמשך, אנו צודקים ברצוננו לשים עצמנו כמעין אלוהים הממשיך לקבוע דרך מדיניות פוליטית-חברתית את עתידו של העם היושב בציון אף דרך קביעת סגוליותה של ביצית זו לעומת אחרת?

נכתב בחסות "פרפקט האוס" המתמחה בתחום עיצוב בתים פרטיים, סידור בתים וצביעת חדרים.

לקריאה נוספת בנושא: דלילה אמיר – היי נכונה

regulation, substitution and possibility, marilyn stratern in technologies of procreation, 1999 (2nd ed) jeanette edwards, sarah franklin, eric hirsch, frances price, marilyn stratern (eds), routledge: london and new york

susan, k.martha (2000) reproducing jews: acultural account of assisted conception in israel, duke university press: london