שלשום ילדתי תינוקת מדהימה שהיא לא שלי...תינוקת שההורים שלה חיכו לה כבר המון המון זמן.

הכרנו, לראשונה, לפני שנה וחצי. המבטים הצטלבו, התחושות התהדקו ומהר מאוד הבנו שה"שידוך" הזה מדוייק ואנחנו יוצאים לדרך. דרך שחלמתי עליה לפני 20 שנה בדיוק! עוד לפני שחשבתי בכלל על ילדים משל עצמי...

 

חלום שנרקם והתעצם עם השנים. 

למה?

בשל דברים שחוויתי בעברי שהשאירו חותם רגשי משמעותי

בשל המקצוע שלי כבר למעלה מעשור שעובד ורואה אימהות ממקום אחר וטהור

בשל ההודייה הענקית על הלא מובן מאליו שאני זכיתי להיות אמא בקלות עם הריונות טובים ומדהימים ולידות קלות כתרנגולת. 

כל זה התעצם וגיבש יותר את המטרה לעשות חסד בעולם הזה ולהעניק את מה שאני קיבלתי בקלות. לשים חותם!

הפרטנר שלי לחיים הכיר את זה בי מאז ומתמיד. אבל כששלפתי את הרצון שוב לפני חמש שנים הוא חשב שצחקתי בזמנו. עלו המון שאלות של "מה אני צריכה את זה"? "למה שנכניס את עצמנו לדבר הזה"?  עם הזמן הוא הבין שזו לא גחמה חולפת ולכן, כמובן, תמך בי. 

ברגע שהכרנו את הזוג המיועד, התהליך הזה היה שלו לחלוטין בדיוק כמו שהוא שלי והתחלנו את המסע. 

 

מסע שמביא מענה לחלום אחד וגדול להקמת משפחה

מסע שמביא להגשמת חלום למשפחה אחרת על חסד ונתינה

מסע בין אמא לאמא וסולידריות נשית...

התחלנו תהליך בירוקרטי ארוך ומורכב. תהליך שחשוב שיתבצע. תהליך שידאג שכל הצדדים לא יפגעו בשום שלב. ועדה ממשלתית שבוחנת הכל מא' עד ת' עם תנאי סף מחמירים ובצדק! 

נכון, זה לא מתאים לכל אחת וטוב שכך.... בעולם שבו יש תהליכים כאלו במדינות אחרות הפוגעות באישה, דווקא בארץ זה אחרת! 

כאן הדגש הוא על הבחירה של הנשים לעבור את זה ממקום רגשי ומעצים, נשים קרייריסטיות ורובן עם תמיכה זוגית, נשים אקדמאיות וממוצא סוציואקונומי יציב ואף גבוה, נשים משכילות שלא פוחדות שישימו עליהן תווית כי הן יודעות למה *באמת* הן נכנסות למסע הזה, כל זה משנה את התמונה שקיימת בשיח החברתי תרבותי שתופס, לרוב את הפונדקאות כמסחר ואת האישה כאישה מוחלשת. 

אז היה לי חשוב גם לשתף כדי שיתחילו לדבר *איתנו*, הפונדקאיות ולא עלינו! כדי שתכירו צד אחר....

 

סגר שני בקורונה, נקלטתי בפעם הראשונה של הפקדת העובר הביולוגי של ההורים. מכאן, עברנו בדיקות מרגשות ביחד של דופק, שקיפות עורפית, סקירה ראשונה, סקירה שנייה, הערכת משקל..... ובכל פעם היה מצחיק לראות את הפרצוף של הרופא.ה לכניסה של שלושה אנשים לחדר (ולעיתים אף ארבעה) בשיא הקורונה ואז לראות את המבט משתנה ומתרכך. מסע שקירב המון בינינו להורים המדהימים. אנשים שלעולם לא הייתי זוכה להכיר אילולא המסע הזה שחיבר בינינו. 

הילדים שלי מהר מאוד הבינו מה אנחנו כמשפחה עושים כעת. למדו על נתינה ועזרה וקיבלו את זה בפשטות כי לנו זה היה מאוד פשוט. 

רק מבוגרים מסבכים כל דבר...... 

ההבנה דרך סיפור שיש מישהי שמסוכן לה לעבור הריון ואנחנו כאן לעזור. אנלוגיה של שכנה שרוצה להכין עוגה אבל התנור שלה לא עובד, אז היא נעזרת בנו. ההבנה שאנחנו כאן לדאוג שהעוגה בתנור לא תישרף. ההבנה שכשהעוגה מוכנה, למי באמת היא שייכת???? אז ברור שהם הבינו וזה היה מדהים!

דאגנו להיפגש כולנו. בילינו וצחקנו כי זה פשוט התאים. בלי מורכבויות.... 

כך עברו תשעה חודשים.

 

שלשום, 

אחרי שכבר הייתה אזעקת שווא אחת, הקפצנו את ההורים לבית החולים. 

עכשיו זה עכשיו!!!!

חדר הלידה קורא לנו. נכנסנו עם פתיחה 3 באמצע הלילה. ארבעתנו...... אני, אהובי וזוג ההורים. העברנו כשש שעות בצחוקים, שירים, אנרגיות טובות ומלא חוש הומור.... אויש כמה צחקנו.. 

ואז פתיחה עשר! וואו ההתרגשות בשיאה. כל הצוות מתרגש יחד איתנו. מלא רוצים להיות חלק מהרגע הזה ואנחנו מסכימים באהבה. לצחוק מתלווה בכי של כולם. שלי, של אופירי שלי, של האמא והאבא וגם המיילדות...... כי איזו עין לא תדמע?

 

שתי לחיצות והמהממת בחוץ. היא דאגה לצאת בקלות כדי לתת לאמא ואבא חווית לידה רגועה. היא דאגה לצאת בקלות, כמו חמאה, כדי להשאיר אותי בתחושה פיזית ממש טובה. אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב אחרי לידה. 

וכל הרגע הזה הפך לשבריר שנייה בתמונה שמנציחה את הכל. 

 

כן, יש משהו שמקשר ביני ובינה ולעולם יהיה. אבל מעבר לכך אין. 

כולם מאוד מופתעים מכך- איך לא קשה לי??? זר לא יבין זאת ואני בסדר עם זה. 

זה חלום ישן עוד לפני שהייתי אמא. אין כאן בכלל תפיסה ומחשבה אימהית לעובר או לתינוק. יש לי ילדים משלי ואני לא האמא!

יש רגש אבל הרגש הוא לאמא שלה. אמא לאמא ורק אנחנו שתינו נבין זאת. 

היא לא שייכת לי. 

לא מסרתי.

החזרתי! 

עכשיו תור ההורים שלה לשאת אותה. 

היא נרגעת תוך שניות על אמא שלה, היא פשוט הרגישה. החיבור ביניהן היה מיידי. וזה היה הכי נכון שהיא תתרגל לקול שלה, לריח שלה, למגע שלה, לקשר הדיאדי שנרקם.

ואני? 

עכשיו יודעת שיכולה לשחרר אחריות ודאגה מטורפת שליוותה אותי תשעה חודשים. עכשיו באופוריה מטורפת כי אין ולעולם לא יהיה דבר שמשתווה לרגע הזה. רגע שבחרתי להנציח אותו כאן ועכשיו. 

יכול להיות שמי שקורא אולי לא מבין, אולי בתפיסה שונה, אולי שיפוטיות או ביקורתיות... וזה בסדר..... אין לי רצון לשנות דעות. רק להכיר נקודת מבט אחרת שאפשר אחרת.

ואני כאן להציע אותי, שתדברו איתי ולא עליי. 

כי כמוני יש עוד והן מדהימות אחת אחת...

עכשיו אני שלמה! 

תודה לך אהובי, אופיר היקרי, בחיר ליבי שבלעדיך לא הייתי מי שאני. אוהבת המון ובגאווה שאתה צועד איתי את החיים .