לאחר הטיפול הראשון שהצליח למרות שהיה היריון כימי והעובר נפל, הבנו שרק טיפול אגרסיבי יכול להועיל ולהוביל אותנו למטרה (יש ספרי רפואה שהם טובים ל-70%-80% מהאנשים, ויש אותי.). רופאיי הקבועים כבר למדו ששום דבר לא עובד עליי. מה לעשות... הכול הולך הפוך ממה שכתוב בספרים. לכן כשהם מלמדים סטודנטים לרפואה/ מתמחים, הם תמיד מציינים שיש כאלה שהספרים והחוקים שלמדנו לא עובדים עליהם. שם צריך יצירתיות וניסוי וטעייה. 

שוב ביקשתי להיות נוכחת בבחירת תוכנית הטיפול, וישבתי עם ד"ר הורוביץ אריאל המדהים. אני, הוא ובעלי יושבים בחדר, כאשר רק אני והוא משוחחים, מדברים על ההליך, מה אני אקבל וכמה. ואילו בעלי יושב שם, לא מבין בכלל על מה מדובר, ומה אתם מדברים? 

מישהו מוכן לתרגם לי? 

אמרתי לו, "גיא , אני אתרגם לך את הכול בדרך הביתה. רק חזרתי על כל התוכנית כדי להיות סגורה שזה מה שקבענו, וזה מה שהולך להיות, ולאחר שקיבלתי אישור לכך, נרגעתי כשהבנתי. 

 

בדרך הביתה הסברתי לגיא  את כל התוכנית לפרטי פרטים. הסברתי לו שזו לא תוכנית אגרסיבית כדי לא להעמיס יותר מדי על הגוף. בחרנו לנסות תוכנית יותר קלה, שלא יכאב כמו בפעם הראשונה, אבל מקווים שתביא את התוצאה של הפעם הראשונה. גיא  עשה את עצמו מבין, למרות שלא באמת הבין.

 

הימים חלפו מהר מדי, ושוב קיבלתי אישור ועדה של קופת החולים לטיפולים, שמחה ומאושרת, צועדת לעבר בית המרקחת  לקחת את התרופות של התוכנית החדשה. שמחה ומאושרת שקיבלתי את הכול ללא בעיות מיוחדות. חוזרת הביתה ומתחילה לסדר את הכול לפי התוכנית, מה, מזריקים 1? ומה אחריו? וכך עד הסוף. 

 

בערב, כשגיא  חזר הביתה, אמרתי לו שחייבת להזריק, אני מתחילה את סבב הזריקות. 

"נו?" שאל, "מה את צריכה ממני?" 

"כלום," אמרתי. "אתה לא רוצה להיות נוכח באירוע?" חייכתי. 

"לא, לא ממש. זה נראה לי מאוד כואב להזריק לעצמך." 

"אה... שטויות. קטן עליי." 

 

 

"טוב, יאללה. מתחילים עם העט. צריך להזריק 300 סיסי במשך 4 ימים. ממשיכים עם דקהפפטיל, שזה חלק מהזריקות, ומסיימים באוביטרל. סה"כ שלוש זריקות." 

"אגב, גיא , טוב שזה זריקות כי אם זה היה כדורים היינו בבעיה. אני סרבנית כדורים."

"כן, אני יודע. את סרבנית כדורים כרונית." 

 

לאחר ההזרקה נכנסתי למיטה. אוף, בזמן ההזרקות אני יותר רעבה למין. יותר רוצה את גיא . לא יודעת למה. האם זה קשור? בואו, הרי תמיד יש לי רעב למין, רק שעכשיו זה ממשי יותר. 

גיא  הבין את העניין, אבל פחד לעשות משהו עקב הזריקות,

והבטיח לפצות לאחר השאיבה. "עד אז נצטרך להתאפק. זה יכול להיות משחק מגניב."

"מה זה מגניב... ממש. משחק איך להתעלל בבת הזוג שלך.

מגניב ממש. רק מזכירה לך שלכל שבת יש מוצאי שבת." 

גיא  חייך, "אל תידאגי. אני מוכן תמיד, לי אין בעיות מיוחדות.

לא מחזור. לא זריקות. לא כלום. ותנקי את הריר." חייך. 

"מעצבן אחד!!!" צרחתי עליו.

 

יום השאיבה הגיע. שוב אנחנו ביחד בדרך לבית החולים. לאחר השאיבה אסור לנהוג, לכן צריכה שגיא י יישאר, אחרת הייתי משחררת אותו שייתן זרע וילך לעבודה, לחיות במקום אחר שאינו בית חולים, אבל... לא, הוא לא מסכים.

"אני מחזיר אותך הביתה ישר אחרי שתנוחי." 

 

 

"מאמי, לנוח זה לחלשים. אחרי ההרדמה אנחנו הולכים ליהנות קצת." 

"מה?" 

"מה הכנת לנו?" 

"הפתעה." 

"וואו, את וההפתעות שלך... שאלוהים יעזור לי ולסובבים."

"חחח... נכון, בעיקר לך." 

"אגב, יש כאלה שאומרים שמגיע לך קצבת סבל והישרדות מביטוח לאומי על איך שאתה סובל אותי."

"חחח... מי שאמר לך בטוח סובל יותר. בסך הכול חוץ מכמה פגמים, את בסדר." 

"סליחה??? חצוף!!!"

"מה הפגמים? קדימה, תגיד." 

"אין בעיה," אמר, "היפראקטיביות, קשקשנות יתר, הכול כאן ועכשיו, ואוי למי שלא עומד בקצב החיים שלך..." 

"כן, נו, זה לא פגמים," אמרתי. החיים קצרים וחייבים להספיק המון! מי יודע מה יהיה מחר..." 

"מי מבטיח לי שנהיה פה מחר. מה עדיף? לחיות בדחיינות? בבינוניות?"

"מה עדיף? ולגבי הקשקשנית. מי שמדבר." 

 

"אתה חופר, לא מקשקש. אתה קודח לי בראש על דברים ללא תכל'ס. למי יש סבלנות להקשיב כל כך הרבה?! בטח שלא לי." 

"חחח..." צחק. "בגלל זה התאהבתי בך. את ההפך ממני, לכן את מכניסה לי אש לחיים. האמת לפנייך הכול היה שקט ורגוע. מהרגע שאת הגעת שאלוהים יעזור לי, אבל אין לי יום אחד 

 

שמשעמם לי. אני יודע איך היום מתחיל, ולא יודע איך הוא יסתיים. אין לי מושג מה אני עושה בעוד שעה. יש את התכנון שלי, אבל לימדת אותי שתכנון לבד ומציאות לבד. ככה זה לחיות איתך." 

"נו, ממש מפתה," אמרתי. 

"אני הייתי מסתדרת עם עצמי מצוין." 

לפחות הנסיעה לא הייתה משעממת אלא באמת צחקנו ושוחחנו. 

הגענו לבית החולים. פגשתי את ד"ר הורוביץ ששאל אם אני מוכנה. 

"תגיד, יש יותר מוכנה ממני? יאללה, בוא נסיים עם זה כבר. 

יש לי הפתעה לגיא  עם חיוך ממזרי." 

"מה ההפתעה?" שאל. 

אני אגיד לך את זה לפני ההרדמה בתנאי שאתה לא פולט לו כלום.

אוי לי מסכן הילד 

כן.. בעיה שלו. 

וכך שלחתי את גיא  לחדר האוננות (הבאנו לו כל מיני דברים שיעזרו לו בפעולה. בכל זאת זה לא מצב טבעי.). ואותי הכינו לחדר ניתוח בפעם ה-17 שלי. 

הפעם היו חכמים. קודם קראו למרדים ילדים ווידאו שהגיע, ורק אז הכניסו אותי. שוב ההליך של מציאת וריד, שהפעם היה ארוך יותר וקשה יותר. 

 

 

 

 

אם כבר להתמודד במערכת הבריאות, אז למה בלי ורידים?! למה?

שוב עיכוב קטן של וריד שתוקע את כולם. 

 

הפעם בשאיבה שלי היו עוד רופאים חוץ מד"ר הורוביץ המהמם. היו גם פרופ' יהושוע מור, וצוות של סטודנטים, שכולם מחכים שהמרדים יסיים את הליך העירוי. כשסוף סוף סיימנו את ההליך, פרופ' מור ביקש את זכות הדיבור בחדר. כולם שתקו, וכך גם אני. ואז הוא התחיל לספר לסטודנטים את קורות חיי, ומה אנחנו עושים פה היום, ולמה בחר דווקא להראות להם את השאיבה שלי. 

אני, בתגובה, "טוב, הינה עוד דורות של רופאים שלומדים עליי. 

הפעם גניקולוגיה, באורולוגיה כבר גידלתי דורות רבים, ועכשיו הגיע תורכם."

כולם צחקו. כי מה נשאר לעשות חוץ מלצחוק, ואני אמרתי להם, "לפחות אותי בטוח לא תשכחו, ולכן יש בזה המון יתרונות כאשר ניפגש במיון. ואנחנו ניפגש. תאמינו לי שניפגש." 

כולם צחקו, וד"ר הורוביץ אמר לי, "יאללה, ילדה, לילה טוב לך. אני רוצה להתחיל." 

ושוב סם ההרדמה המדהים נכנס לגופי דרך העירוי, וכעבור כמה שניות נרדמתי. 

 

 

 

 

 

בעלי טוען שזה הזמן היחיד שאני ישנה. 

מדברת! ועוד איך מדברת.

מה? איך? 

מדברת.

"תקליט אותי בלילה. מעניין מה אני מספרת לך."

"לא מבין מזה כלום. כל פעם נושא אחר, וכשאני עונה לך, כי בהתחלה הייתי בטוח שאת ערה, את שותקת שנייה ומתחילה שוב עם נושא חדש. ככה כל הלילה. נראה לי שהמקום היחיד שאת שותקת בו זה בניתוח, כשאת מורדמת." 

 

כאשר התעוררתי, נאמר לי על ידי ד"ר הורוביץ, שנשאבו ממני  13 ביציות ושהן נראות טוב. אבל תשובה לגבי עוברים אנחנו נקבל רק בעוד יומיים.

 

כעבור יומיים הופרו 8 עוברים, וקבעו לי תור להחזרה. 

הפעם לא התרגשנו מזה. עד שלא מגיעים לחודש שלישי אין טעם להתרגש. 

 

יום ההחזרה הגיע. גיא  התעקש לבוא, ובדיעבד זה היה מעולה, למרות שאמרתי לו שחבל כי לא באמת צריך אותו. הוא התעקש שכן. "טוב, אם בא לך להעביר לי את הזמן בכיף." 

וכך היה. גיא  בא איתי להחזרה. מה שלא ידענו זה שגיא  יהפוך לעוזר רופא, עקב מחסור בכוח האדם. אני שוכבת על מיטת הגניקולוג, ופתאום מכניסים את גיא  לבוש בבגדי מנתח כשכולו קפוא. אני רק מלראות אותו לא יכולה להפסיק לצחוק. 

הוא רק עומד שם קפוא, לא מסוגל לזוז. מסתכל עליי ועל הרופא שמחייך (מת לצחוק אבל לא נעים לו), ואני לא יכולה להפסיק לצחוק. רק צוחקת... מנסה להגיד לרופא שעוד שנייה גיא  מתעלף, אבל לא יוצא לי קול, רק צחוק ודמעות של צחוק, 

ולא יכולה להפסיק. ככה עשר דקות. כמובן, הדבקתי את הרופא שצחק ביחד איתי, ושנינו צוחקים, נקרעים מצחוק, אני כבר עם דמעות של צחוק בוכה, פשוט בוכה, וגיא  עומד קפוא, לא זז, לא צוחק ומבט קפוא בעיניים. כולו לבן. מרגיש שעוד שנייה נופל. 

הרופא מתעשת ראשון ורץ לעבר גיא , נותן לו כיסא נוסע (איזו טעות) ופוקד עליו לשבת. גיא  יושב. הרופא חוזר לעמדה שלו ואומר לגיא , "גיא , אני צריך אותך." ושוב אני מתה מצחוק. איזה צריך אותו, עוד שנייה הוא צריך אותך. 

איפה, גיא  לא מתפקד, ואפילו לא קרוב לתפקוד. 

הרופא, "גיא , אתה הולך לעזור לי להחזיק את הצנתור לפני שאני שולח את העוברים. גיא , אתה איתי?" אני צוחקת, ובלב סופרת שניות להתעלפות של גיא . 

ופתאום, בום. 

גיא  נפל. אני מתה מצחוק. לא יכולה לתפקד. הרופא צוחק איתי ביחד. שנינו מתים מצחוק. ובכל זאת הזעיקו צוות, שיעזור לרופא. אני הייתי מוכנה לעזור, אבל אני במצב של שכיבה על מיטת גניקולוג עם רגליים פתוחות לרווחה, מתה מצחוק, לא יכולה לדבר מרוב צחוק שלא לדבר על לתפקד, והגבר שלי מעולף על הרצפה. 

האחות פתאום נכנסת, ומסתכלת על הסיטואציה – רופא ומטופלת שצוחקים, לא יכולים להפסיק לצחוק עד דמעות של המטופלת, ועוד גבר לא ידוע שמחופש לאיש צוות על הרצפה, 

והיא מנסה להבין איך אפשר לעזור. 

הבחירה הטבעית שלה הייתה להצטרף אלינו ולצחוק, דבר שגרם לנו לצחוק עוד יותר עד שבאמת כאבה לי הבטן מרוב צחוק. 

בסופו של דבר, הרופא הסביר לה בדרך של סימנים מה הוא צריך לעשות עם הגבר ששוכב על הרצפה, ושניהם הרימו את גיא , בדקו שהוא בסדר, התאושש. ואז אמרה האחות, "אתה יושב פה, לא זז, לא עוזר, לא כלום. רק נח." 

מיותר לציין שאני רק ממשיכה בשלי וצוחקת לאורך כל הדרך. 

 

בסוף הרופא נרגע, וכך גם אני, איכשהו נרגענו, והאחות עשתה את עבודתה, הביאה את הצנתור. הרופא החדיר לרחם (לא כואב). ביקשתי שנוודא שזה ברחם ולא חלילה בשלפוחית, כי אצלי הכול בלגן. 

וידאנו שזה אכן ברחם, והרופא הזריק את העוברים לתוך הרחם. 

הפעולה הסתיימה.

 

פעולה שהייתה צריכה להיות 5 דק' לקחה 35 דק' של צחוק. 

יצאנו החוצה לחדר ההמתנה לשחרור.

נכנסנו שנינו כשאני תומכת בגיא  (במקום הפוך), ומתפוצצת מצחוק.

כל יתר הממתינים מסתכלים עלינו בהלם. אני רואה אותם ולא יכולה להפסיק לצחוק, ההפך, רק מתגבר לי הצחוק. 

שוב הדבקתי את כולם. הם לא יודעים על מה הם צוחקים, אבל צוחקים כאילו אין מחר, דבר שגורם לי לצחוק יותר. 

בסופו של דבר, האחות עם חיוך של צחוק באה ואמרה לי שיש מכתב שחרור. ספרו עד חמש, ואני כבר ברכב בדרך החוצה מבית החולים. 

את 14 הימים הבאים אני אעביר בבית, עד להודעה האם יש היריון או אין. 

 

הימים עוברים ובמקום להמתין להודעה מופיע כתם חום על הפד. 

הבנתי שזה שלילי, והמחזור מגיע. 

ואכן כעבור יום המחזור הגיע. 

אכזבה. שוב תחושת כישלון. אוף... בכי, יום שלם של בכי, אין לי כוחות יותר. לא רוצה לשמוע אף אחד, לא את גיא , לא את אימא. אף אחד. 

רק להיות לבד. 

מצב זה הרי מוכר לי גם מכישלונות של אשפוזים שונים, ובעיקר מהכישלון של הטיפולים. 

כשיש אשפוז, תחושת הכישלון שלי בשמיים, שכן תכל'ס לא משנה מה זה, תמיד יהיה הכישלון שלי. אולי לא עשיתי בזמן את הצנתור, אולי לא שתיתי מספיק כד לנקות את המערכות. בסופו של דבר, גם מי שסובלת מהעניין הזה זאת אני. 

אני זאת שהחיים נעצרים לה לחמישה ימים. אני זאת שנדקרת, ושתקועה ב"כלא" של המחלקה. 

נכון שתמיד לוקחת את זה בסדר ובקבלה, כי כבר רגילה ומכירה את העניין 29 שנה. אבל עדיין היום הראשון זה יום קשה, מלא בתסכול, כעס ומחקר פנימי של  למה שוב? 

 

 

 

הצוות הסביר שזה המצב , בגלל שאני מצנתרת את עצמי ומכניסה גורם זר לגוף, יש לי יותר סיכויים ליצור דלקות בשתן מאשר לכל אחת אחרת. אבל עדיין האחריות המלאה לנושא שלי. לא מסירה את האחריות, וכל הזמן בודקת את עצמי מה לא עשיתי בסדר? 

באופן כללי, למדתי עם השנים שכאשר קשה לי, מעדיפה להיות לבד. להתמודד לבד עם הקושי. בסוף אני אקום, הרי זה רק עניין של זמן. בדרך כלל זה לוקח גם כמה שעות עד יום-יומיים ואז אין ברירה, חייבת לקום ולהמשיך. יש מי שמחכה לתוצאות חוץ ממני, ולא, לא רק בעלי בסיפור, אלא יש את ההורים שלי. אני חייבת לעשות את המסע הזה בשבילם, בשביל להפוך אותם לסבתא וסבא, יותר מאשר את עצמי לאימא. החלום שלי שהם יחוו את חוויות הסבתאות והסבאות, ופחות מעניין אותי לחוות את האימהות. אני בהחלט יכולה לוותר על זה בסופו של דבר, והייתי מוותרת על זה אם יהיו סיכונים רפואיים.

אין לי כמהות חזקה לילדים, רק כמהות חזקה מאוד לתת להורים שלי את הזכות להיות סבים וסבתות. ובואו אני יגלה לכם עוד דבר, שגם אמרתי אותו לגיא  במהלך השיחות הרבות שלנו, במהלך הדרך. לקחתי את גיא  לשיחת אמת (כמו כל השיחות הקשות והקלות שלנו). העליתי את האפשרות שלא נצליח בתהליך ההפריה, או שההליך יכול להסתבך (וכן אין ספק שהוא יכול להסתבך גם לבנות רגילות, ועל אחת כמה וכמה למישהי כמוני.). ושמתי לו תמיד את האפשרות על השולחן, שברגע שהוא לא יכול יותר (למרות שאני זאת שעוברת את כל 

 

 

הסבל והוא רק נותן זרע), עדיין ברגע שיהיה לו קשה והוא ירצה לחתוך רק שיגיד. אני האחרונה שתחזיק אותו, אני אוהבת אותו ורוצה רק שיהיה לו טוב, גם במחיר של לשחרר את האהבה שלי ולתת לו להקים בית עם ילדים. בצורה רגילה, וללא שום בעיות מיוחדות של IVF, אלא פשוט למצוא בחורה להתחתן איתה שוב, או לא, זה כבר שלהם, ולהביא ילדים לעולם ללא כל התסבוכת הזאת. 

גיא  הסתכל עליי ואמר שבחר בי, והוא רוצה אותי, שאני אהיה אם ילדיו, ולא משנה מה נעבור וכמה נעבור עד ש... הוא יודע בתוך תוכו שנהיה משפחה. ומשפחה מהממת. 

דמעות עלו בעיניי, ובכל זאת אמרתי לו שההצעה תמיד פתוחה בשבילו. 

רק שיחליט. אני ממש אבין זאת, וכל עוד אנחנו ביחד אני אעשה הכול כדי להצליח, אם לא בשבילי, בטוח שיש עוד מניע טוב שזה בשבילו. 

לבינתיים, טסנו קצת ונחנו מהתקופה של הטיפולים, אבל... 

כבר תכננו את הטיפול השלישי.