שמי סיגל, אני בת 37 ואני רוצה כבר להיות אמא.

בגיל 29 בנישואי הראשונים, נכנסתי להריון ספונטני עם תאומים, הייתי כל כך מאושרת. אבל לצערי לא לזמן רב. 

 

בחודש שישי ביום בו ביצעתי בדיקת העמסת סוכר, הגעתי לכניסה של ביתי ופתאום הרגשתי שאני עושה פיפי ללא שליטה. באותו רגע לא הבנתי שבעצם ירדו לי המים. 

נסענו מיד לבית חולים וולפסון שם אושפזתי וקיבלתי מיד זריקת צלסטון - זריקה שנועדה לזרז את הבשלת הריאות לעוברים שברחמי.

הרופאים הכינו אותי לגרוע מכל.

למחרת שוב קיבלתי זריקת צלסטון להבשלת ריאות העוברים. אחרי שלושה ימים כבר הגיעו לצערי הצירים והכניסו אותי לניתוח קיסרי חירום. בניתוח נולדו לי שני בנים מהממים אבל קטנים קטנים. האחד במשקל  650 גרם, ואחיו שקל 705 גרם.

 

כשיצאתי מהניתוח השאלה הראשונה היתה האם הם בחיים. ענו לי שכן אבל במשקלים נמוכים מאוד. הסקרנות גברה על כאבי הניתוח וכבר אחרי כמה שעות של התאוששות רצתי מיד לטיפול נמרץ. ראיתי את הקטנים חסרי ישע. קטנים יותר מכל מה שדימיינתי לעצמי. עם כל הצינורות מחוברים אליהם.  המראה היה ממש קשה, אבל מיד התעלתי על עצמי ואמרתי לעצמי שהם זקוקים לאמא מחזקת ותומכת. מאותו הרגע הקשר בינינו התהדק. ביליתי יום ולילה בטיפול נמרץ שומרת על הקטנים שלי, שואבת חלב, עוזרת במקלחות, ובכל מה שנדרש. הרופאים אמרו לי שהם לא ישרדו יותר מ 24-48 שעות. 

כל יום שעבר נתן לי תקווה שהדברים ישתנו והמצב ישתפר. יש את זה שלמעלה והוא זה שמחליט, לא הרופאים.

 

 

לצערי הרב אחרי חודש וחצי נפטר התאום הראשון, היה קשה, כואב, עצוב, אך התנחמתי בידיעה שהתאום השני, עדין מחזיק מעמד ואני חייבת להיות חזקה בשבילו. בכלל חשבתי לעצמי שאלוהים כבר לקח לי אחד, מה הסיכוי שיקח לי גם את השני.

לצערי אחרי 3 חודשים של יום ולילה גם התאום השני נפטר.

 

אין לי מילים לתאר את הצער של לחזור הביתה בידיים ריקות. לנסות לחזור לשיגרת חיים רגילה. כי החיים ממשיכים עם הכאב והעצב.

בחרתי לחזור מיד לעבודה, אני עובדת בעבודה שגורמת לי לסיפוק הכי גדול שיש. אני עובדת כסייעת בגן ילדים.

 

אחרי קצת פחות משנה התלוננתי בפני רופאת הנשים שלי על דימום בקיום יחסי מין, היא שלחה אותי לבדיקה ולהסתכלות של צוואר הרחם.

הרופא גילה שם פוליפ, הוא הסיר אותו ושלח לפתולוגיה.

אחרי שבועיים זימנו אותי למרפאה. לאחותי הגדולה היתה תחושה לא טובה. היא ביקשה מאחותי הקטנה להתלוות אליי לביקור.

בביקור דר' שילון מיכאל בישר לי שיש לי סרטן בצוואר הרחם, וקבע לי תור באיכילוב, לדר גריסרו (היום פרופ').

מיד נאספו האחים שלי ונסענו יחד לאיכילוב לקבל הסבר על הממצאים שהתגלו.

גריסרו דיבר על ניתוח קוניזציה בו מסירים את צוואר הרחם, ושאולי ניתן להסתפק רק בזה. עברתי את הניתוח הסירו לי את צוואר הרחם ולקחו לפתולוגיה. כעבור 3 שבועות זימנו אותי למרפאות באיכילוב ובישרו לי שאני חייבת להיפרד מהדבר שהכי יקר לי.

ה  ר  ח  ם, כמובן שבאותה שניה נפלו עליי השמיים.

 

פניתי לקבל חוות דעת נוספת. אולם גם שם אמר הפרופסור את אותו הדבר. 

ההמתנה לניתוח היתה קשה מאוד המחשבה שיש לך סרטן בגוף מעוררת פחדים. אני לא אשכח את היום שבו נכנסתי לחדר ניתוח. הדמעות לא הפסיקו לרדת.

ניגש אליי פרופסור לסינג, שניתח אותי ואמר לי "יפה שלי למה את בוכה?" עניתי לו כי אתה הולך לקחת לי את הדבר הכי יקר לי, והוא ענה "אני הולך לעשות אותך בריאה", וניגב לי את הדמעות וליטף אותי. הליטוף הזה זכור לי בכל יום שאני עצובה.

עברתי את הניתוח ההחלמה היתה לא פשוטה, השתחררתי אחרי שבועיים וחזרתי להחלמה בבית הורי.

 

מכאן צמחה גם ההחלטה שלי להתגרש ולהתמודד עם כל הכאב והצער לבד. קיבלתי מהמחלקה האונקולוגית באיכילוב ,טיפול פסיכולוגי ללא תשלום למשך שנה, מה שעשה בי פלאים.

 

כיום אני מרגישה מבורכת שהכרתי את עידו בעלי המדהים, ומסתכלת רק על חצי הכוס המלאה.

יש לי שחלות, אני מייצרת ביציות ולכן אני ובעלי רוצים לממש את אהבה הגדולה שלנו ולהביא ילד לעולם.

אנחנו יכולים לעשות זאת רק באמצעות אם פונדקאית.

פתחתי פרוייקט באתר הדסטארט אתר לגיוס המונים.

 

 

פרוייקט אמא לשעבר, בו אני מבקשת את עזרת הציבור לעזור לי להיות אמא. אין באפשרותנו לממן לבד את תהליך הפונדקאות. ועל כן אני מגייסת תרומות. הסכום אותו אני צריכה לגייס הוא 200 אלף שח. עד כה גייסתי 95 אלף שח, מה שאומר שחסר לי עוד 105 אלף שח.

אני חייבת לציין שהתנאים של הדסטארט הם שאם לא הגעתי ליעד אז הפרויקט לא יתממש ולא אקבל גם את התרומות שנאספו עד כה. 

אני מזמינה אתכם להיכנס לפרוייקט שלי בהדסטרט, תשמעו אותי ואולי תעזרו לי גם אתם להיות אמא. 

אלפי תודות 

סיגלית אמא לשעבר, ובתקווה גם בעתיד.

 

לתמיכה בפרויקט של סיגל בהדסטארט לחצו כאן